25 שנה חלפו מאז חיפשו מייסדי היישוב דולב פרויקט חברתי-יישובי, כדי שהקמת יישוב בארץ ישראל לא תשכיח מהם את המחויבות כלפי עם ישראל. האולפנא לבנות בסיכון שנולדה מן החזון הזה חוגגת בימים אלה חצי יובל. את הסיפורים הכואבים-עד-דמעות שברקע עשייתה היומיומית, מטבע הדברים, לא תקראו כאן, אבל כן על עשייה מעוררת גאווה ועל התמודדות אמיצה ופורצת דרך, שהן סיפור הצלחה בקנה מידה לאומי

בדרך היפה העולה ליישוב דולב,המתפתלת בין נופים משכרים של כרמי גפן וזיתים,ההרמוניה והשלווה של הטבע צורמות לי, כשאני בדרכי לפגוש במעלה ההר את מי שלא שפר עליהן גורלן, ולא ידעו הרמוניה או שלווה לאורך שנות ילדותן.

על הדשא המטופח הסמוך לבנין הלימודים של אולפנת דולב יושבת חבורת בנות קולנית ומקשקשת להנאתה,לא ממש עונה חיצונית על הקריטריונים המקובלים באולפנה רגילה.

זו אכן לא אולפנה רגילה, ואת העובדה הזו איש איננו מנסה לטשטש. אולפנת דולב מהווה מסגרת המסייעת לבנות שחוו מצבי סיכון והן בעלות מורכבות רגשית גבוהה, להתמודד ולהשתלב בחברה. זהו המקום שמאפשר הזדמנות שניה לניסיון לבנות חיים נורמטיביים,אחרי שכשלה ההזדמנות הראשונה.

אני מתבוננת בנערות הצעירות האלו,שעברו בחייהן הקצרים חוויות לא פשוטות ואפילו קשות, ומשערת שהן בוודאי עדיין לא מעריכות ומבינות כמה מסירות,יזע ודמעות מושקעות בהן על ידי צוות האולפנה והיישוב.

הרי גם ללא כל התוספות ה'פיקנטיות',על גיל ההתבגרות נכתבו כל כך הרבה ספרי פסיכולוגיה, והוא מפרנס לא מעט יועצים.התקופה הזו נחשבת מלאה בסערות נפש, טלטלות וחוסר הערכה לעולם המבוגרים גם בסביבה נורמלית ויציבה - קל וחומר במציאות החיים שנקרתה בדרכן.

במקום הזה יוכלו לראשונה בחייהן להרים את הראש מעל המים. האולפנה כבר תושיט להן יד. לולא היד הזו ייתכן מאוד שהיו טובעות בצרות שלא היינו מאחלים לאויבנו.היד החמה הזאת מחבקת אותן ומכוונת אותן להתייצב מחדש על קו הזינוק של החיים - ולהצליח.

צוות המורים באולפנה - בניגוד למקומות אחרים בעלי אג'נדה דומה - אינו ניצב לבדו מול הנערות. מסביב לכל תלמידה נבנו כאן מעגלי תמיכה ייחודיים. המעגל הקרוב ביותר הוא המשפחתון - בו מתגוררות הבנות,מסביבו - מעגל התמיכה של האולפנה הכולל עובדות סוציאליות, פסיכולוג קליני, תרפיסטים ועוד, ומעגל התמיכה של מתנדבים רבים, ובראשם משפחות מאמצות מהיישוב דולב.

אין צורך בשיווק

הורתו של פרויקט החסד הזה בראשית שנותיו של היישוב דולב, לפני 25 שנים. מקימי דולב חשו צורך להגשים גם את הצלע השלישית במשולש של ארץ ישראל,תורת ישראל ועם ישראל.

יחד חיפשו רעיון לתרומה חברתית משמעותית,ולאחר בחינת כמה חלופות התלהבו מהרעיון להקים אולפנה לבנות שנפלטו ממסגרות אחרות,והפרויקט יצא לדרך.

כל אחד מהמייסדים קיבל על עצמו משימה לקידום הרעיון. חלקם איתרו בנות פוטנציאליות ושלו אותן מן הבתים, השבילים והספסלים ברחוב.הצלת נפשות של ממש.

חנה בהלול, מהגרעין המייסד, המשמשת כסגנית מנהל באולפנה, זוכרת עד היום את משימת האיתור והחיזור אחר הבנות. "קיבלנו כתובות של בנות פוטנציאליות", היא מספרת, "ופשוט הגענו אליהן הביתה, דפקנו על הדלת והצענו להן את מרכולתנו".

את האולפנה מיקמו במרכז היישוב, סמוך לבית הכנסת.הם השתמשו בקרוואנים שהתפנו לצורך כיתות,חדר אוכל וחדרי מגורים.בחדווה חלוצית שיפצו את הקרוואנים, ניקו ומירקו אותם.בספטמבר 1987, שנת הלימודים תשמ"ח, החלו ללמוד 16 תלמידות המחזור הראשון באולפנא.

עם הזמן האולפנה הפכה למוסד טיפולי מוכר, שהבנות מופנות אליו ממשרד הרווחה. הבנות מתקבלות מכל המגזרים, בלי לשאול שאלות, אך כללי המקום ברורים, והאוריינטציה דתית.

"כיום", אומרת בהלול בגאווה מהולה בכאב,"כבר אין צורך בשיווק.באולפנה לומדות כמאה בנות. מידי שנה נפתחת רשימת המתנה ארוכה,וכמעט מידי שבוע מתקבלות פניות נוספות.למרבה הצער,אין לאולפנה את היכולת לעזור לכל הפונות".

טעם של בית

האולפנא אינה מתיימרת להחליף את המשפחה הביולוגית, במידה והבית מתפקד באופן סביר.

"גם אם נערה ברחה מהבית וגם אם הבית דחה את הנערה, תמיד השאיפה תהיה לדחוף אותה חזרה למקומה הטבעי", מסביר ברוך בן משה, האחראי על המשפחתונים באולפנא. "הצוות משתדל לכוון את הנערה לשמור על קשר עם משפחתה ולקרב ביניהם.גם במקרים של נתק קשה, הוא מזמן את ההורים ואת הבת ומלווה את תהליך חזרתה לביקורים בבית, למעט מקרים שבהם מוטב לה שלא לחזור לבית פוגעני. כ-40%מהבנות מופנות בצו בית משפט - צו'הוצאה ממשמורת'שנוטל את סמכות הגידול מההורים, והאולפנה הופכת עבורן לבית, בכל מובן".

בין אם נשמר הקשר עם הבית ובין אם לא, יש צורך להעניק לבנות טעם של בית ומשפחה בעת שהותן בפנימיה. את הטעם הזה מנסים באולפנה להעביר באמצעות מגורים במשפחתונים.

בכל משפחתון גרים בני זוג המתפקדים כאב ואם המשפחתון, ואיתם כתשע עד 12 בנות,יחד עם שתי בנות שירות לאומי.

זוג שלוקח על עצמו את המשימה הזאת מפקיע את הפרטיות שלו ושל משפחתו, וחולק את חייו עם הבנות במשך365ימים בשנה. האב עובד בדרך כלל בחצי משרה במקביל לעיסוק נוסף, ועבור האם זו עבודה במשרה מלאה, שמלווה בסיוע והדרכה צמודים של אנשי מקצוע.

המשפחתון מתפקד כבית לכל דבר, ודורש שיתוף פעולה ומאמץ מהבנות.הן לוקחות חלק בכל מטלות הבית - ניקיון,הכנת ארוחות,כביסות וכיוצא באלו.

השגרה השבועית כוללת השתתפות בחוגים מגוונים ופעילות חברתית בערבים. פעם בשבועיים יוצאות הבנות לבילוי משותף כמו ארוחה במסעדה,משחק באולינג,יום ספורט ביער,צפיה בקולנוע או ביקור במוזיאון.בשבוע האחרון הן יצאו למיצג "דיאלוג בחשיכה" במוזיאון הילדים בחולון.בעונת הקיץ מקבלות הבנות מנוי לבריכת השחיה בדולב, אליה הן יכולות לצאת בתיאום עם אם המשפחתון.

לפחות שבת אחת בשנה יוצא כל משפחתון לנופש משלו,בנוסף לפעילויות של כלל האולפנה.

המשפחתון רוכש ביגוד והנעלה לכל בת פעמיים בשנה -בתחילת החורףולקראת הקיץ.

דמיינו לרגע רכישת נעליים,או ישיבה בקניון לגלידה עם משפחה מורחבת שכזו,או אפילו ארוחת ערב יומיומית. כל יום בחיים כאלה מזמן אתגרים למכביר.

ויש לא מעט רגעים יפים. בן משה מספר על רגעי הנחת מהבנות, כשהן מגלות אחווה אחת לרעותה,כאחיות.הבנות מאד קשורות אליו ומעריכות את מסירותו,יש מהן שקוראות לו אבא,והוא מתרגש כל פעם מחדש.

חלק מהמשפחתונים נמצאים במתחם האולפנה הסגור,ובהם בנות שזקוקות להשגחה אינטנסיבית יותר, וחלקם נמצאים ביישוב דולב, והם חלק מהקהילה ככל משפחה אחרת.

מודל לחיקוי

היכרות עם תבנית של משפחה כושלת בלבד, עשויה לפגוע בסיכויי הבנות לבנות לעצמן תא משפחתי נורמטיבי בעתיד.במשבצת הזו נכנסים תושבי היישוב דולב לעזרת הבנות.

כדי לתת לבנות לטעום חיי משפחה בריאה ונורמלית, וכדי לחזק אצלם כישורים חברתיים לקראת חיים בקהילה -מאמצות משפחות היישוב את בנות האולפנה.לכל בת מתאימים משפחה חמה שתלווה אותה במשך שנותיה במקום.

במסגרת הקשר מוזמנת הבת להתארח לסעודת שבת ולבקר באמצע השבוע.ראש האולפנא מסביר כי הליווי חשוב גם על מנת לעבד את החוויות שעוברות הבנות ולתת להן את האינטרפרטציה הנכונה.כך למשל -אב שלוקח חלק בעבודות הבית עשוי להיתפס בעיניהן כגבר חלש; ניסיון מצד המשפחה לשלב את הבת כשווה לבני הבית באחת ממטלות הבית,עשוי להתפרש אצלה כניצול.החוויה החיובית הזאת של משפחה בריאה,גורמת לעיתים לטלטלה וכאב לנערה שלראשונה בחייה מבינה מה החמיצה בביתה שלה. לכן צוות מקצועי מלווה את המשפחות ואת הבנות כדי לסייע להצלחת הקשר ולעזור בפתרון בעיות.

ביטוןמדבר בעיניים נוצצות על תרומת המשפחות לבנות.הוא עצמו הגיע לביקור בדולב לפני כ-13 שנה, התפעל מהקהילה ומהתגייסותה למען הבנות,נכבש בקסמי המקום, וכעבור זמן עבר עם משפחתו להתגורר ביישוב.

בכל שנה, כשמגיעה השעה להיפרד מבוגרות י"ב, אילן מברר איתן מה הן תיקחנה לחיים מהמפגש עם המשפחות בדולב.בין התשובות שהוא מקבל מידי שנה - אין רגעים הרואיים יוצאי דופן ואין פירוטכניקה.הבנות תמיד מספרות על חוויות קטנות,יומיומיות, אזוטריות, שרובנו בדרך כלל אפילו לא נציין כחוויה מיוחדת.הן מספרות על חיבוק שיזכרו לעד,על ברכת הבנים בליל שבת שכובשת אותן,על שירה סביב שולחן שבת.

לפעמים הקשר בין הבנות למשפחה הוא פורה ומוצלח עד שהן הופכות לבנות משפחה ממש.

רק לאחרונה יצאו לחופשה באילת שתי משפחות ולקחו איתן את הבנות המאומצות.

גם תשומת לב קטנה מצד משפחה שהפתיעה את אחת הבנות בבלונים ושלט עם איחולים לכבוד יום הולדתה, הפכה עניין פעוט לפרץ של רגשות. עבור חלק ניכר מבנות האולפנה זו אולי הפעם הראשונה בה הן פוגשות מודל נורמטיבי של משפחה,מודל שעשוי ללוות אותן לשארית חייהן.

רובי פלח,שמנהל את האולפנה ב-15 השנים האחרונות,מראה לי בגאווה הזמנה לחתונת אחת הבנות. "שימי לב”,הוא מראה לי את האותיות הקטנות מתחת לשמות הורי הכלה.אני מזהה את השמות של זוג מדולב שאימץ,כפי שאני מבינה עכשיו,את הבת וזכה לגדלה לחופה.

הוא מראה לי תמונה נוספת של חתונת אחת ממשפחות דולב.בתמונה המשפחתית נראים הזוג המאושר,הורי ואחי הכלה,כולם לבושים מחלצות כמיטב המסורת.

"מי מן הבנות אינה בת משפחה ביולוגית?”הוא חד לי. השאלה קשה.המשפחה היקרה קנתה לכל בני המשפחה בגדים,ובתוכם גם לבתם המאומצת.איך אוכל לדעת?

"משפחות היישוב דולב, מעניקות מעצמן לאולפנה ולבנות, ובסופו של דבר גם נבנות ממנה רוחנית ומעשית", אומר אילן ביטון. "ממש עכשיו נבנה פרויקט של 12 יחידות דיור שכולו נקנה על ידי צוות האולפנה - משפחות צעירות שהגיעו לעבוד אצלנו והתאהבו במקום".

כל דבר שעשוי לגעת

כמוסד טיפולי, האולפנה פועלת כל השנה,מסביב לשעון.לוח החופשות של בית הספר פועל כנהוג במוסדות לימוד אחרים, אבל הפנימיה פועלת כל הזמן.בקיץ,למשל,אופן הפעילות משתנה,במקום ללמוד, הבנות עוזרות להפעיל את הקייטנה לילדי דולב.

אנשי הצוות זמינים יום ולילה בכדי לתת מענה לצרכי הבנות.פתרון משברים ודרמות מהסרטים הם חלק מהיומיום שלהם. חוץ מפתרונות יצירתיים למצבים מורכבים,המקום יוזם כל הזמןעוד פעילויות ופרויקטים מעניינים. האולפנה פותחת דלת לבנות שמגלות רצון. הבנות מוזמנות גם להשפיע על עיצוב התנהלות האולפנה - הן פעילות במועצת תלמידות,למשל,או בחונכויות לנערות צעירות יותר. הן משתתפות בשלל אפשרויות החוגים וההעשרה שמציעה האולפנה:יוצרות,אופות, תופרות,שרות,רוקדות, מנגנות, רוכבות על סוסים ועוד.

עלות החוגים גבוהה.אבל למרות עלות החומרים היקרה בחוג תכשיטנות,עלות כלי הנגינה היקרים ואף עלות ההסעה למעבירי החוגים, היצע החוגים רק גדל.כל דבר שעשוי לגעת בבנות ולגרות אותן להתנסות,ללמוד וליהנות, מקבל פה במה.

נוכח ההיצע והעושר של החוגים,הבילויים ואפשרויות הלמידה הפתוחים בפני הבנות,אני חושבת לעצמי שאפילו ילדיי לא זוכים לפריבילגיה שכזאת.הכל נעשה כדי למצוא מסילות ללב הנערות.

בתחום הלימודי ישנם מסלולים להכשרה ליזמות עסקית,כמו עיצוב אופנה,עיצוב אירועים,קייטרינג ומלונאות, ומסלולים של הכשרה טכנולוגית בתחום המחשבים,צילום ועריכה,בליווי אוניברסיטת בר אילן. רובי פלח, מנהל האולפנא, מסביר: "אנו רוצים שכל תלמידה תרכוש מסוגלות תעסוקתית ובהם כלים מעשיים להשתלבות בעולם העשיה".

עם השנים המקום לומד את צרכי הבנות והיכולות שלהן, וכל הזמן משתדל להתקדם.

עד שנת2000היתה האולפנה מסונפת לרשת"תורה ומלאכה",והיתה בית ספר מקצועי.

מאז ועד עתה,האולפנה נמצאת בפיקוח מלא של משרד החינוך,והמשמעות היא שיותר ויותר בנות ניגשות לבגרויות.אחוז הבנות הניגשות לבגרויות נמצא במגמת עליה,והתוצאות מפתיעות לטובה אפילו את הצוות המלמד.כמעט מחצית מהבנות מסיימות בגרות מלאה.

בבגרות האחרונה באנגלית,למשל,נבחנו40תלמידות מתוך65. 20%מהן נבחנו ב-5יחידות.

כדי לבנות עוד קומה באישיות הבנות,האולפנה מפנה את הבנות גם להתנדבות בבתי חולים,באיסוף מצרכי מזון לנזקקים וכדומה.

חלק מהפעילויות והסדנאות מופעלות במקביל, בידי מתנדבים. פלח מבקש להודות להם מקרב לב - "אנו נעזרים במעבירי סדנאות ובעלי מקצוע במגוון תחומים. גם מנחה הצוותים שלנו פועל בהתנדבות ומערך החונכות לנערות מושתת אף הוא על מתנדבים".

הוא גם מפרט אודות אפיק אפשרי למתנדבים חדשים: "מלבד המשפחות המארחות בדולב, אנחנו נעזרים במשפחות מארחות בסופי שבוע עבור הבנות שאין להן בית לחזור אליו. מתנדבים נוספים יתקבלו בשמחה".

פלח מספר שמתנדבים מחוץ לאולפנה, כמו גם אנשי צוות האולפנה, כבר התרגלו להשאיר תמיד עוד כיסא פנוי סביב שולחן השבת. גם המזכירות במשרד האולפנא או אנשי צוות אחרים לא פעם "לוקחים איתם את העבודה הביתה", בדמות אירוח או סתם כך במחשבות ודאגה, והם באופן קבוע חלק מהמערך ההתנדבותי.

מחמם את הלב לראות צוות מוכשר ומסור כל כך, שהבנות הפכו לחלק מחייו, והוא משתדל כל כך למענן.התגמול עבור ההקרבה העצומה הזאת בוודאי אינו בצע כסף,המשכורות הן מינימליות. ההצלחות הקטנות,השיפור וההתקדמות של הבנות הם שמזינים את הרצון של הצוות להמשיך להתמודד.

כשאילן ביטון, ראש האולפנא, פונה אל הצוות ומכוון אותם במילים: "אמונה, אהבה, חום, גבולות, עקביות, סבלנות, התמדה, הקשבה, הבנה, סמכותיות ואמון, חייבים להיות נר לרגלנו ואור לנתיבותינו לאורך כל התהליך החינוכי", אני מאמינה לו. כאן רואים את המאמץ ליישם את המודל.

מוגנות,שייכות,משמעות

התהליך הנפשי שעוברת נערה שמגיעה לאולפנה הוא ארוך וקשה.ביטון מתאר שלושה שלבים שחייבים לעבור: "השלב הראשון הוא'מוגנות'.ראשית צריך לפרק את האנטגוניזם שמביאה איתה הנערה החדשה, שבאופן טבעי היא חשדנית ולא מתמסרת לסמכות,בלשון המעטה.

בדרך כלל הן מכריזות מידי יום בתקופה הראשונה לשהותן באולפנה,שזהו יומן האחרון בה.לאט לאט הן מתרגלות לשגרה ולומדות את הכללים.הן מרגישות בטוחות יותר.

בשלב הזה עוסקים הרבה במשמעת וחוקים, 'בנחישות וברגישות', כדי לבנות את המסגרת.

אנחנו מאמינים שהמשמעת חשובה להשלטת סדר. באמצעות סיוע לתלמידות בגילוי הערך העצמי שלהן, התלמידות מבינות אט-אט את התועלת שבציות לחוקים ולנהלים הגיוניים, ובכך גם את האחריות למעשיהן.

"השלב השני הוא שלב ה'שייכות'",אומר ביטון, "הן נקשרות לחברות,לצוות ולמסגרת,משתלבות בפעילויות השונות ולוקחות חלק בהווי האולפנה. האולפנה הופכת לביתן ולחלק מזהותן.

השלב הבא הוא שלב ה"משמעות" -כעת,כשכבר קיים שיתוף פעולה בין הנערה לאולפנה,היא פנויה ללמידה,לתוכן ואפילו לתרומה לאחרים".

המשפט השזור לאורך הראיון עם אילן הוא "חנוך לנער על פי דרכו". הוא מספר בכנות כמה מורכבת משימת החינוך וכמה רגישות נדרשת כדי להגיע לתכלית. "הדרכים הנכונות המובילות לתכלית החינוך הן רבות, שונות ומגוונות, וחובה עלינו להתאימן למקום, לזמן, לגיל, לכישרונות, לתכונות, ולכוחות הרגשיים, השכליים והנפשיים של הילד. חובה עלינו להתאים את חינוך ילדינו בהתאם למשתנים רבים".

רשת ביטחון

ישנן בנות שאין להן בית אחר מלבד האולפנה.הן מסיימות את תקופת הלימודים ואין להן לאן ללכת.במציאות הרגילה שאנחנו מכירים,הבית משמש כבסיס-אם גם כשיוצאים לשירות לאומי,צבא,עבודה או לימודים.הבית הוא יותר ממיטה חמה, אוכל וכביסה - הוא משענת גם כשאנחנו כבר בוגרים,ואולי בעיקר כשאנחנו בוגרים,כשבוחרים מקצוע לחיים,כשבוחרים בן זוג,וסתם כשקשה. העזרה,ההכוונה והייעוץ של המשפחה וההורים יכולים להיות קריטיים להמשך החיים,ובל נשכח את המישור הכלכלי,בו התמיכה של ההורים גם לילדים שבגרו, מובנת מאליה לרבים. גם במקום שבו ההורים לא מממנים את ילדם באופן מלא הם לפעמים עוזרים לו קצת להגיע לרישיון נהיגה,אופניים או מצלמה מיוחדת שחלם עליה.

גם כאן התגייס היישוב דולב לעזרת הבנות והקצה להן קרוואנים למגורים תחת מסגרת שנקראת"בית בוגרות". עלות הפרויקט הזה מוטלת כולה על כתפי היישוב, כיוון שלאחר גיל18משתנים התנאים לקבלת עזרה ממשרד הרווחה,ומשרד החינוך יוצא מהמשחק.

תושבי דולב,מעבר לחלק שהם לוקחים באירוח הבנות,גם תורמים מכספי המעשר לטובת האולפנה ובית הבוגרות.

בבית הבוגרות יש צוות שמפקח פיקוח מינימלי,מדריך את הבנות, ובעצםממלא את מקום ההורים בשלב זה בחיים. במשך היום הבנות נמצאות במסגרות שבחרו לעצמן -בשירות לאומי,עבודה או לימודים.הן מקבלות תקציב קטן לניהול עצמי ועזרה בחשבון המכולת.הקרוואנים מאובזרים למגורים. לאורך ימות השבוע הן נפגשות לסדנאות,מפגש שבועי וקבוצת פרידה. המטרה היא להקנות להם כלים לעצמאות כלכלית ומנטאלית, גישור והכנה להיערכות לחיים והשתלבות בקהילה.

היום גרות בבית הבוגרות כ-15בנות,והגשר הזה לחיים עצמאיים הוא קרש הצלה עבורן.

אבל בחיים,מגיע הרגע שבו תאלץ הבת לשחות לבד.כבוגרת האולפנא בדולב היא תדע שלנצח יש לה למי לפנות.

כל יום חתונה של בת שמנסה לבנות בית נאמן בישראל,הוא יום חג לאולפנה וליישוב;

כל הצלחה בהמשך הדרך היא הצלחה של המקום;כל בת שיכולה וכובשת עוד אתגר בדרך לחיים רגילים כמו לימודים אקדמיים,רכישת מקצוע או התמדה ויציבות בעבודה,היא התמורה הכי משתלמת למי שהשקיע בה את כל מאודו והשתדל עבורה במשך כמה שנים טובות מחייו.

כל נשמה תועה שהצליחה להתייצב ולמצוא את מקומה בחברה,היא הצלחה, וישנן הצלחות שהן וודאי נחשבות בכל קנה מידה -יש בנות שסיימו תארים באקדמיה,בעיקר בחינוך,יש מדריכת שילוב בחינוך המיוחד,יש מנהלות חשבונות ויש מנהלות גנים פרטיים.

יערה שילה,בוגרת המחזור הראשון, נישאה ומתגוררת עם משפחתה בדולב,ואף שימשה כחברה במזכירות היישוב.היא מרצה במכללת אפרתהבירושלים ובדרך לדוקטורט בחינוך.

יערה מסכמת בפשטות את ההצלחה - "אם אפשר לשים את האצבע על מה שגרם לי לשינוי, מה שהכי נגע בי ופתח לי פתח היו האהבה והאמון שכה הייתי זקוקה להם ושקיבלתי פה,במקום המיוחד הזה".

לכבוד חגיגות25שנים להיווסדה של האולפנה,היינו בוודאי מאחלים שלא יהיה צורך במקום כזה, אבל במציאות העגומה לפעמים,האהבה,האמון,והמקצועיות של האולפנה ושל היישוב שסביבה, הם פתח חשוב לחיים חדשים.