בבוקר שבת אנחנו בחווה אוגנדית יפהפייה הטובלת בירק וביערות עד, ומושכת אליה מיני פרפרים בגדלים וצבעים מרהיבים שכמותם טרם ידעתי וטרם ראיתי.

בבוקר השבת הזו, לאחר הסעודה, הגיעו ארבעה מקומיים שלקחו אותנו לסיור מודרך אל עומק היער הקרוב.

אסור היה לטלטל כלום מפאת השבת. יצאנו רק עם הבגדים שעלינו, ואף שחם בבוקר של יולי בקו המשווה, צריך היה ללבוש ביגוד המכסה את הגוף כולו, כהגנה מפני מעופפים, ואני אף הגדלתי לעשות ומילאתי עצמי בריסוס רב-עוצמה שיוכיח את עצמו בהמשך.

יצא לכם להיעקץ פעם על ידי נמלי אש?

המקומיים פילסו לנו דרך עם מגל והציגו בפנינו פפירוסים הגדלים על שפת הנחל.

הם לימדו אותנו לעשות מהפפירוסים כדורים למשחקי ילדים, סייעו לנו בהליכה על האדמה הבוצית והטובענית, והצביעו על עדת הקופים שמביטה בנו מבין צמרות העצים.

בין לבין, פיתחתי שיחה עם אחד ממובילי המסלול, ששאל אותי על נהר הירדן, וכשהבין שמדובר בנהר קטן, צר ולא מרשים במיוחד, הוא התקשה להאמין, ובנשימה אחת אמר שהוא בכל זאת יבוא לישראל כדי להתרשם בעצמו, אם רק יהיה לו די כסף - אבל אין לו.

נויה, המדריכה שלנו, שאלה את הבחור:"?what are you doing for your living" (מה אתה עושה למחייתך?). הוא הביט בנו בתימהון כלא מבין את השאלה וענה: "ho - we just live".(אנחנו פשוט חיים), ואנחנו פתאום קלטנו שאנו מדברות בשפת חשיבה אחרת.

ההרגלים, החשיבה והשאיפות שלנו כל כך אחרים, וממילא גם ההישגים שונים.

באפריקה הקצב איטי, ההצלחה האמיתית פירושה להימנע ממלריה ולקטוף בננות, ג'ק פרוט, אננס או פפאיה, וכל מה שהטבע מציע פה בשפע, ופשוט לחיות.

זו אמת אחרת, מציאות אחרת והתנהלות אחרת. משחק החיים הוא מאוד בסיסי פה.

הם נהנים מזה שהם חיים. נקודה. כל תוספת היא בונוס. אני קולטת את מה ששרה, חברתי האתיופית, אמרה לנו לאורך כל המסע: "פה זה אפריקה, אמרתי לכם להשאיר בבן-גוריון את כל מה שאתן יודעות על החיים, ופשוט תהיינה פתוחות לקבל וללמוד דברים חדשים".

והנה זכיתי ללמוד משהו חשוב שבאמת אינני יודעת.

הבטתי בבחור ששוחחתי איתו. הוא בן 27, מדבר אנגלית שוטפת, חכם, זריז, בקיא בכל עץ וכל שביל ביער, מנווט את עצמו ואותנו בין העצים באופן מרשים, ובקולו אף לא נימת צער קלה על כך שאולי לא יוכל להגיע לנהר הירדן לעולם, ואף לא כאב לב קטן על זה שכנראה לא יצליח אי פעם ללמוד.

הבטתי בו - נועל מגף גומי גבוה, בידיו מקל ומגל, לבושו חאקי ואת ראשו מכסה כובע רחב-שוליים מרופט ודהוי, והוא מתנהל בשלווה ובקבלה מוחלטת. הוא אינו מתווכח ולו לשניה אחת עם המציאות, מכיר את מקומו והולך קדימה.

ואני - שמחה שאינני אפריקאית, אבל גם קצת מצטערת שאינני מבינה באמת למה הוא מתכוון, כשהוא מפלס לנו דרך בלב הג'ונגל ומצביע על קהילת קופים שם ממעל ואומר: "אני אוהב את זה", ובעיניו אפשר לראות כמה שהוא פשוט רק רוצה לחיות.

וחשבתי - מתי לאחרונה יצא לי פשוט לחיות, ואיך זה מרגיש, ואיך זה מתנהג, ואיזו מחשבה זאת...

@ יעל אברהם, מאמנת אישית, [email protected]