ילידת שנת 1942

ילדות ונעורים בברזיל, בעיר סלבדור

ב-1971 עלתה לארץ עם רמי ושלושת ילדיהם (אחת מהן מתגוררת בנילי)

רמי כיום פנסיונר של משרד החינוך

מתגוררת בנעלה

לימודים: בברזיל סיימה לימודי הוראה לכיתות נמוכות. בארץ ויתרה על העבודה עם ילדים, "כי פחדתי מהנושא של השפה". עבדה בבנק ובבתי חולים ("עבדתי לא פעם כדי שיהיה לי מאיפה להביא אוכל הביתה, וכדי לתת חינוך טוב לילדים. הפיצוי שלי היה האמנות”).

לפני כעשר שנים יצאה לפנסיה, בנתה סטודיו בבית, "ומאז עוסקת באומנות מבוקר עד ערב, והשמים הם הגבול. בכל יום אני מוצאת את עצמי בשלוות היצירה". יוצרת בסגנונות שונים עם חומרים שונים, דמויות בעלות אופי ומאפיינים ברזילאיים, " בכל עבודותי אני נהנית להשתמש ביופיה ובכוחה של הנשיות".

מוטו בחיים: שאדם יעשה מה שהוא אוהב.

מה היה הרגע -

הכי שמח?

היו לי הרבה רגעים שמחים בחיים. הרגע של החתונה שלי - כשהקמתי משפחה. הרגעים של הלידות, הקשר עם שלושת ילדיי המקסימים, הולדת הנכדים - אלה הרגעים הכי שמחים בשבילי.

את רמי הכרתי בברזיל. גדלנו יחד בקהילה היהודית הקטנה בסלבדור. בגיל 16כבר היינו חברים, ובגיל 19התחתנו. בגיל 20נולדה לנו הבת הראשונה.

מהילדות שלא תשכחי?

אמי גידלה אותנו לבד. היא ואבי נפרדו אחרי שנות נישואין מועטות, ולא הכרתי או פגשתי את אבי מעולם. הוא נפטר שנים מועטות אחרי הפרידה, אבל הקשר שלי עם אמי היה עמוק כל כך שמעולם לא חשתי צורך או דחף להכיר או לפגוש את אבי.

אמי עבדה קשה כדי לגדל אותנו. היא היתה התופרת של הקהילה היהודית הקטנה בסלבדור, וכך התפרנסה כדי לגדל אותנו. היא היתה מאוד מכובדת ובקהילה העריכו אותה על שגידלה לבד את הילדים במסירות גדולה.

עוד כילדה נמשכתי לאמנות והייתי מחפשת באנציקלופדיות את העבודות של רפאל ואמנים אחרים מהרנסאנס. לא יודעת למה נמשכתי דווקא לרפאל, או לתקופה הזו.

מאוד רציתי ללמוד אמנות, אבל לבית הספר לאמנות בברזיל יצא שם רע של מקום שבו יש הוללות והתפרעויות, ואמי חששה לשלוח אותי לשם. אבל גם כשנעשיתי עצמאית לקח לי שנים עד שהצלחתי להגשים את החלום ולעסוק באמנות. בארץ למשל הייתי חייבת לצאת לעבוד בעבודות שלא ממש אהבתי, כדי שיהיה כסף לגידול וחינוך הילדים.

של שינוי משמעותי?

העלייה ארצה. באנו לארץ מתוך ציונות. אמי לא היתה ציונית, אבל המשפחה של רמי היו מאוד ציונים, וגם רמי היה, ואני נדבקתי ממנו. לפני שהחלטנו באנו לטיול בארץ, והרגשנו שזה המעשה הנכון. זה היה קצת אחרי מלחמת ששת הימים, ורציתי מאוד שהילדים יגדלו בתוך החברה היהודית.

קודם כל השינוי של לעבור ממקום למקום חדש, עם שפה אחרת, עם שלושה ילדים, היה שינוי משמעותי. וזה לא היה קל, אבל התגברנו. פגשנו למזלנו אנשים טובים. רמי שעסק בספורט מצא עבודה שהוא אהב כמורה ברנה קאסן. עד היום כשהוא הולך בירושלים כולם מכירים אותו. רבים מהירושלמים היו תלמידים שלו וחלקם במשך שנים ארוכות היו מתקשרים בחגים להגיד חג שמח. כשבאתי לארץ היה לי מאוד קשה הנושא של השפה. תמיד אהבתי ילדים, אבל בארץ פחדתי ללמד בגלל השפה. היום אני כן מעיזה. יש לי חוגים וילדים שבאים ללמוד אצלי אמנות. הם אוהבים ומקבלים אותי כמו שאני.

ברזיל זו ארץ יפהפיה והאנשים שם נחמדים, אבל אם את רוצה לשמור את היהדות ולהישמר, בברזיל זה קשה, במיוחד כי גרתי בסלבדור, שם הקהילה היהודית היתה קטנה מאוד ורוב היהודים עזבו אותה כדי לשמור על היהדות. אנחנו במקום זה באנו לארץ.

שבו עברתם לבנימין?

גרנו בירושלים בדירה קטנה. הפכתי חדר אחד לחדר יציקות, אבל הכל היה צפוף מדי. תמיד חלמתי שיהיה לי סטודיו שבו אוכל לעבוד, ולרמי יש אהבה לחיות ולציפורים, ככה שרצינו מקום כפרי יותר, פחות צפוף מהעיר. יום אחד התגלגלה לידינו מודעה בעיתון שסיפרה על ישוב בשם נעלה. זה היה נשמע מתאים ומסקרן, ונסענו לראות.

לא עניין אותנו שזו התנחלות. ידענו שזה היה הר קירח לפני שהכפר נבנה, הנוף והאוויר הטוב התאימו לנו. יש לי פה נוף יפהפה, אני רואה מכאן את האורות של שדה התעופה. כשבאנו לפה התחילה האינתיפאדה, הילדים שלנו פחדו ואמרו לנו לשקול שנית, אבל אני הייתי החלטית שאנחנו עוברים ויהי מה. ואני מאוד מאושרת שעשיתי את ההחלטה הזו.

שהיה עצוב במיוחד?

הרגע הכי עצוב היה כשאמי נפטרה. אחרי מותה מצאתי ציור מקסים שציירה בגיל 15. היו לה ידיים טובות, אבל כמוני, שנים ארוכות היא לא יכולה הייתה להרשות לעצמה לעסוק באמנות בגלל הצורך בפרנסה. היא לימדה אותי לתת לזולת, לכבד כל אדם כאדם. לאהוב. ואת המסירות.

של נוסטלגיה?

כשנסעתי במיוחד כדי לראות את הפסטיבל בברזיל שהתקיים בריו דה ז'נארו, אחרי שכבר עלינו לארץ. זו היתה חגיגה לעיניים. בקרנבל יש המון אמנות מיוחדת ומרשימה, ויש המון שמחה וריקודים. שחרור אנרגיות.

מאוד אהבתי את הקרנבל. אהבתי לרקוד והייתי רקדנית מאוד טובה, אבל השנים עושות את שלהן. ובכל זאת אני מאוד מרוצה מההחלטה לבוא לארץ למרות שאין כאן פסטיבל. לנו יש את חג פורים שהוא חג דומה, מלא בשמחה, ריקודים, מסכות ותחפושות.

של סיפוק?

עשיתי תערוכות בירושלים ובמודיעין, אבל אני לא יוצרת בשביל התערוכות, אני יוצרת כי זה מה שאני אוהבת לעשות. אני כל הזמן בעשייה, ומלמדת ילדים ומבוגרים. אם מישהו מאוד רוצה אני מוכרת את העבודות, אבל כעיקרון אני לא מתאמצת למכור. יש עבודות שמכרתי שהיום אני חושבת שחבל שאינם אצלי. לפעמים זה לא קל למכור ולהיפרד. מצד שני, אני נהנית מהעובדה שמישהו נהנה מזה, זה גם בשבילי סיפוק.

כאדם שעבר הרבה שינויים בחייו אני מאמינה בכוח הפנימי של האדם, ולכן בעבודותיי אני משתדלת לתת ביטוי לאנרגיה ולתנועה, שהם מקור ההשראה שלי. אני אוהבת להיפתח לתרבויות חדשות וחומרים חדשים. אני מוציאה דברים מהבטן באמנות. אין לי תכנונים. מה שיוצא יוצא. זה אינטאיטיבי. אני מושפעת מאוד מברזיל, אני לא יכולה להתכחש למקור שלי. יש משהו מאוד שמח וקצבי בתרבות הברזילאית.

גם לנו היהודים יש שמחה וקצב. אני חושבת שעם ישראל הוא דווקא עם שמח. ואם כבר יש לי משהו להגיד, זה שאנחנו צריכים להיות אנחנו עצמנו. לא צריך לחקות אף אחד. להיות כמה שיותר אנחנו בצורה הכי אותנטית שיש. אני חושבת שזה מה שמביא אושר. וגם לשמוח במה שיש.

תכניות לעתיד?

אין לי חלומות לעתיד. היו לי חלומות ופחות או יותר הגשמתי אותם. אני מרגישה שמה שבאתי לעשות, עשיתי ואני עושה. אני נהנית. אני עושה מה שאני אוהבת. יש לי משפחה שאני אוהבת מאוד, ואני מרגישה שהמשימה הושלמה. אין לי חלומות יותר מזה. אין לי ואני לא מצליחה לחשוב על משהו שממש רציתי ולא עשיתי. אני מאוד אוהבת פתגמים, ופתגם ברזילאי אחד אומר: האושר נמצא בהישג יד של כל אחד, צריך רק לשים אותו במקום שבו אפשר לגעת בו. זה מה שעשיתי במשך חיי. הנחתי את האושר בהישג יד. חלמתי על דברים שיכולתי להשיג.

(מוזמנים לבקר באתר של מארה:

maragandelman.com