משהו ניצת בשפרה כשנחו עיניה על המודעה הקטנה בעיתון. היתה מודעה מן הסוג שמעיפים בהן מבט ומדפדפים הלאה. אבל שפרה ראתה בה את הצוהר שהיא פותחת אל עולם אחר. עולם מאתגר ובלתי מוכר. המודעה סיפרה על שלושה אחים המחפשים בית חם להשתקם בו מהחיים הקשים שטרפו את מזלם טרם התבגרו. זכרון בית הוריה של שפרה צף ועלה בה - בית של אורחים מזדמנים שעוצרים לרגע ונשארים ללון, של אב שמשקיע את זמנו ומרצו בגישור ופתרון סכסוכים בין אנשים בדרכי שלום, ושל אם עוטפת באהבה ומחבקת בחום אנשים זרים מן הרחוב. גם הבית שבו גדל משה בעלה, ידעה שפרה, בית של הורים מסורים שגידלו 15 ילדים, היא קרקע בטוחה להעניק לה את הגיבוי למשימה ששאפה אליה.

וכך לפני עשר שנים לקחו על עצמם משה ושפרה הלוי (שמותיהם בדויים, כמו כל השמות בכתבה), המתגוררים באחד היישובים הוותיקים בבנימין, התמודדות מורכבת – להיות הורים לשלושה ילדי אומנה. ביתם גדול ורחב, עצים עבותים וצמחיה מטפסת בחצר, ובשעה שבה אנו משוחחים הציפורים מצייצות מבין צמרות העצים ושריקת הרוח נשמעת בעלים המרשרשים. מדשאה מזמינה פרוסה תחת המרפסת שלהם, וצחוק הילדים המשחקים עליה מתעתע בי. לכאורה, תמונה פסטורלית של זוג הורים בגיל העמידה שגידלו שבעה ילדים לתפארת וכיום הם פנויים לעידן הסבתאות. אך מבין המילים הפשוטות בסיפור שהם מגוללים בפני אני מבינה עד כמה לא פשוט הניסיון הזה, למרות שמהם לא שמעתי אף לא רמז קל של חרטה.

שבע שמונה תשע

פגשתי את שפרה ומשה כדי להבין מדוע בגיל שבו אפשר להשתחרר מעט מעול גידול הילדים, הם התחילו את מלאכת ההורות מחדש. הורות שיש בה קושי הרבה מעבר לזה שנלווה תדיר לגידול ילדים. מושגים כ"עולם תחתון" ו"סמים" או "מכות" - הפכו בן לילה מזרים גמורים לבני בית אצל משפחה דתית חמה ואוהבת. מפאת הרגישות הגבוהה והניסיון לשמר בכל מחיר את המרקם השברירי של מערכת היחסים עם ילדי האומנה שלהם, ביקשו משפחת הלוי שלא נחשוף את שמותיהם ושמות הילדים ולא את מקום מגוריהם, ואנו נענינו לבקשתם.

שפרה מדברת בזריזות ובשצף, דבריו של משה שקולים ומיושבים. הם פורשים בפניי את האומנה על היבטיה הרבים: אלו המהווים קושי ואלו המביאים סיפוק ואושר של שליחות שמתממשת. ונדמה כי אך טבעי הוא ששלושה מילדיהם הביולוגיים הנשואים הפכו בהמשך בעצמם גם הם להורים אומנים.

משפחת הלוי הם 'מאמצים טבעיים'. העניין שלהם באומנה החל שנים רבות לפני שאימצו לחיקם באופן רשמי שלושה ילדים ממשפחה הרוסה. עוד כשהיו הורים לילדים בגילאי בית הספר היסודי, השתעשעו ילדיהם במחשבה שאולי יאמצו כמה ילדים וכל אחד מהם יהיה אחראי לטיפוחו של אחד מהם. במהלך השנים שבהן גדלו הילדים, עברו תחת ידם של שפרה ומשה מעל ל-30 ילדים, נערים ונערות בגילאים שונים. מבחורה בת שלושים עם פוסט-טראומה שהוריה התקשו לטפל בה והתגוררה אצלם, ועד לנכדתו של רב גדול עם פיגור קשה שאותה סעדו בעצמם עד לפטירתה. "אז כשהגענו לתכל'ס של אומנה - זה היתה החלטה פשוטה לכולנו", אומרת שפרה. "אחרי שסיימנו את תהליך ההתאמה, שבוע לפני תחילת הלימודים, הודיעו לנו על בואם. קיבלנו אלינו שלושה אחים; קרן, שי ושקד, בני שבע, שמונה ותשע.

משמים החליטו אחרת

בתחילה היו אמורים שפרה ומשה להישאר 'משפחה חסויה', כלומר משפחת אומנה שההורים הביולוגיים אינם יודעים מי היא והיכן היא מתגוררת. הישארותם נסתרים מעיניהם של ההורים אמורה היתה לגונן עליהם מפני אלימות או התנגדויות אפשריות של ההורים, וכן מפני חבלה בתהליך האומנה המשקם של הילדים. שיקול הדעת של אנשי הרווחה וכן של צוות 'מכון סאמיט' (האחראי על השיבוץ לאומנה בפועל, ראו הרחבה במסגרת) מתבסס על פרמטרים מקצועיים רבים על פי ניסיון רב שנים, ובמקרה של שלושת האחים היה הוא נחרץ וברור: אין לתת להורים לדעת היכן שוהים ילדיהם.

אך כמו שאומרים בני הזוג הלוי, "משמים החליטו אחרת". שפרה ומשה הביאו את קרן, שי ושקד, שקיבלו אליהם זמן קצר לפני כן, ל'מרכז קשר', מקום מוסכם מראש לפגישה שבועית עם הוריהם. מפגשים אלו נערכים במקום סגור ומאובטח, והעובדת הסוציאלית הודיעה להם שאחת העובדות תמתין להם בחוץ כדי לערוך להם היכרות עם המקום החדש. כשהחנו את המכונית על יד שערי המוסד הם הבחינו באישה שעומדת על המדרכה, ושיערו שהיא הממתינה להם מטעם המקום, אך כשניגשו אליה הבינו מיד שזו בעצם אמם הביולוגית של הילדים. "יצא שהחיסיון נעלם", אומר משה בחיוך.

שפרה, שממילא חשבה כי המצב האידיאלי הוא שיקום הקשר בין ההורים לילדיהם ולא ראתה צורך בחיסיון, החליטה להמשיך את המפגש החד-פעמי להיכרות מעמיקה יותר וארוכת טווח. "שפרה יצרה איתה קשרים. היא היתה באה, אוכלת ושותה אצלנו, והיה חשוב לנו מאוד שהילדים יראו שאנחנו מקבלים אותה כדי שיקל עליהם לקבל אותה גם", מסביר משה. ושפרה מוסיפה: "חשבתי לעצמי, למה לא להיות בקשר קרוב? הרי המטרה שלנו היא שיקומם כמשפחה". ובאמת, ככל שהיתה להם אפשרות, שיתפו משה ושפרה את ההורים הביולוגיים בחיי הילדים.

אך האידיליה התפוגגה עד מהרה. לאט לאט הרגישה משפחת הלוי כי אם הילדים מתערבת באופן שמעלה סיטואציות לא פשוטות. "הדברים הגיעו לידי פיצוץ בבר המצווה של הבן", הם מספרים בכאב גדול. "היה מתח גדול סביב האירוע שארגנו, כשברקע העובדה שהאירוע מתקיים באווירה דתית, כשההורים עצמם חילונים. אמנם באירוע בר-המצווה האבא הודה לנו מאוד בפני כולם, והוקיר תודה על כך שאנו מגדלים את ילדיו, אך ביום רביעי שלפני שבת בר-המצווה הילדים ביקרו אצל ההורים, וראינו שהם לא חוזרים. אמם הבטיחה להם הבטחות, ועמדה על כך שבשבת הקרובה הם יחגגו לשי בר-מצווה אצלם בבית.

"זה היה מאוד לא פשוט. אנחנו הזמנו 70 איש לשבת הזו, והילד למד כמה חודשים לפני כן את הקריאה בפרשה, והתכונן לעלות לתורה בבית הכנסת שאותו הוא מכיר, עם החברים שעימם הוא נמצא יום יום. אמנם העובדת הסוציאלית לא רצתה לוותר, אבל אנחנו לא רצינו להגיע לעימות איתם, ואמרנו לילדים שזה כיבוד הורים. אלו אנשים שבאים מרקע מפוקפק, ואתה לא רוצה להתעסק איתם, צריך להיזהר מהם. בסופו של דבר הם היו אצלם בשבת בר-המצווה, עם אורחים שישבו עד השעה 2 בלילה והשתכרו, והאבא שברח, וזה ממש לא היה מה שהילד רצה. הוא חזר עם עוגמת נפש גדולה מאוד.

"בשבת שאחר כך הוא עלה לתורה, אמנם בלי הקריאה, אבל זרקנו עליו סוכריות והזמנו את חבריו ועשינו שמח". נדמה כי כולם יצאו חבולים מהניסיון הזה.

לחיות באיום

אך הקשר המעורער עם הוריהם של הילדים לא ריפה את ידיהם גם כשהניסיונות המשיכו להקשות עליהם, ואף הגיעו לשיא יום אחד: "האמא הביולוגית נכנסה אלינו הביתה ותקפה אותי עד כדי כך שהייתי צריכה לברוח מהבית", אומרת שפרה ועדיין מזועזעת כולה. "הגעתי אל דלת הכניסה והיא התנפלה עלי, אבל כל כך דאגתי שלא תפגע בילדים שלה, אז מהבית של השכנה הצצתי וראיתי שהיא מוציאה את הילדים מהבית עם תיקים וחפצים של הילדים. היא פשוט התכוונה לקחת אותם בלי רשות", היא מתנסחת בעדינות.

אך משה ושפרה לא ויתרו על ההגנה הבסיסית המגיעה להם, ולאחר מקרה התקיפה הילדים שהו שבועיים אצל הוריהם, שבועיים שבהם דנו רבות עם הגורמים המטפלים כיצד להבטיח את הגנתם. "היינו בחשיבה מחודשת, כי אני לא מוכנה לחיות בבית שלי באיום", אומרת שפרה. "היה הרבה רב שיח בעניין הזה והבטיחו לנו הגנה וכתובת, ולמרות שהרגשתי מאוימת מאוד אף פעם לא אמרתי שלא אקח אותם בחזרה, רק ריחמתי עליהם". נדמה ששפרה איבדה את התמימות שהיתה לה בגלל ההיכרות עם עולם שהיה זר לה עד כה: "אני לא מכירה את העולם התחתון, והמטרה שלי היתה שאם ההורים ישוקמו הילדים יחזרו אליהם, הרי זה האידיאל". אך משה אומר בחיוך שתמימותה של שפרה עודנה קיימת, ואפילו הניסיון הזה לא ימנע ממנו מלוותר שוב על החיסיון בפעם הבאה שיקחו אליהם ילדים לאומנה. הם נאחזים בשיקומם של הילדים ומשתדלים להתמקד בטוב שעשו עבורם. "הם היו יכולים לחזור לתפקד כמשפחה לכל דבר, אך זה לא קרה, אז מספיק לנו שהילדים, ולו אחד מהם, יקימו משפחה נורמלית בעצמם".

ניידת באמצע הלילה

למתבונן מבחוץ נראה כי הורים אומנים נושאים עול כבד על כתפיהם ונמצאים בסיכון גבוה לפגיעה. אך שפרה ומשה ממהרים להרגיע: "תמיד הרגשתי שיש לי כתובת ואוזן קשבת מצד 'מכון סאמיט' והרשויות, ושאנחנו לא לבד", אומרת שפרה בנחרצות, ומשה מוסיף: "אחרי שהמקרה הזה קרה לחצו עלינו מהגורמים המקצועיים להגיש נגד האימא תלונה במשטרה, אבל אנחנו מאוד לא רצינו, כדי שהילדים לא ירגישו שבגללנו עצרו את אמא שלהם. ביקשנו מהגורמים המקצועיים שהם יגישו תלונה".

"זו הבחירה שלנו", מבארת שפרה למראה פליאתי. "אנחנו החלטנו להיות כלי קיבול לילדים. שיראו מה זו משפחה, איך מסתדרים עם חילוקי דעות, איך מכבדים אחד את השני, וכן בכל פן של דוגמא אישית. אומנה זו שליחות, בלי הסתכלות כלכלית או אחרת, אלא רק לשם שמיים. מה שמחזיק אותנו זה הקשר בינינו, שאנחנו הולכים ביחד בזה, ושלמים עם הצעד הזה, ודנים בינינו כל הזמן מה כדאי לעשות. יש לנו גב חזק מאוד, עם תמיכה גדולה ורחבה של הצוות מ'מכון סאמיט'".

נדמה כי כל מי שיש לו לב רחב ואפשרות לאמץ לחיקו ילדי אומנה יכול לעשות זאת בנקל. אך כנראה שכדי להיות בתפקיד האומנים דרושה גם אמונה חזקה בדרך ארוכת הטווח ורבת המהמורות העומדת בפני כולם. חשיבות ההכרה בקשיים שהם מנת חלקם של הורים אומנים נעשית מתוך הכרה מלאה בהכרחיות של התהליך, ומחלחלת לכל משפחה הפונה לבחינה להתאמה לתפקיד זה. ב'מכון סאמיט' מדגישים פעם אחר פעם בפני המועמדים לאומנה שהם עדיין יכולים לחזור בהם מההחלטה. משה ושפרה חושפים פן נוסף שאותו הם מציינים כהתמודדות לאחר שנים רבות של אומנה: "אומנה זו התגייסות שיש בה צדדים קשים ויש בה גם הרבה סיפוק", הם מסבירים. "בהתחלה היו מצד הילדים כל דקה קללות ומכות שמעולם לא שמענו וראינו, גם אחרי גידול שבעה ילדים משלנו. טבעי שילדים רבים, אבל לא בצורה כזו; ומצד שני, את רואה שהילדים לומדים לחיות ולנהל מערכות יחסים חיוביות עם אנשים". הם מתארים באוזניי עד כמה הם עצמם, כהורים אומנים, מוכנים לעשות מעבר למה שהם מחויבים לעשות: "שפרה רצתה מאוד לעזור לבת הגדולה, קרן", מספר משה, "כי היה ברור שהיא באה אלינו טעונה מאוד ועם אחריות גדולה כלפי האחים. היא הרגישה שהיא אמא שלהם. עודדנו אותה לקבל טיפול פסיכולוגי אבל היא לא רצתה, אז אנחנו בעצמנו הלכנו לטיפול כדי לפחות לדעת איך לעזור לה מבחינתנו. קיבלנו טיפול פסיכולוגי במקומה, איך לעזור לה לפרוק את המתחים שלה. אלו היו 6-7 מפגשים שמאוד עזרו לה ולנו, כי אנחנו באמת ראינו שיפור. בהתחלה ההתנהגות היתה מפחידה, כי אנחנו לא רגילים לכאלו מכות וקללות, ולאט לאט זה השתפר, עד כדי כך שבחופש האחרון היא הדריכה כבר בתנועת הנוער – גם אם בהתחלה זה לא התקבל כל כך בקלות ביישוב - שפרה נלחמה עליה שיתנו לה את המקום הזה. מצד אחד את רוצה שהיא תהיה כמו כולם, ומצד שני אתה מבין את הצד השני. שפרה מזכירה לה מפעם לפעם שזה לטובתה להתנהג ולדבר כמו שצריך".

משה מפרט כיצד התמיכה של הגורמים המקצועיים עוזרת להם להתמודד עם הקשיים שבדרך, וההסברים שהם מקבלים מאנשי המקצוע מתיישבים על דעתם: "קשה מאוד שאחרי שאנחנו מעניקים להם כל כך הרבה אין להם הכרת הטוב. כשהיינו באחת ההשתלמויות של הורי האומנה ושיתפנו בקושי הזה, אמרו לנו: שלא תחשבו שהם עושים את זה כי הם באמת לא מכירים תודה, אלא מהפחד שתזנחו אותם הם מנסים אתכם כל הזמן". לא בכדי מביא משה דווקא את ההתמודדות הזו. באחד הערבים מנע משה משי להכות את אחותו. כשמשה עצר אותו בגופו, שי התקשר למשטרה וסיפר להם שמשה התנהג כלפיו באלימות. אחרי שיחה עם השוטרים שהבינו שלא מדובר בהורים שמכים את ילדיהם, נזף השוטר בשי. אך את התחושה של ניידת משטרה שמגיעה בשעת ערב לביתם באמצע יישוב קהילתי קטן – מתקשים משה ושפרה לשכוח.

עם פתוח וחשוף

שלושת האחים הגיעו אל משפחת הלוי כחודש לאחר חתונתו של הבן הצעיר ביותר. הם מצאו בית גדול ופנוי וזוג הורים מלאי מרץ. היה טוב יותר בשבילם להגיע לבית שבו הילדים הביולוגיים גדלו כבר ולא גרים בו? אני שואלת.

"בוודאי שכן", הם אומרים בביטחון רב. "אנחנו בעצמנו היינו פנויים. כשהילדים הגדולים מגיעים עם הנכדים יש הרבה קנאה, כי הם תופסים את המקום שלהם. שקד, הקטנה, עד היום תופסת את הידיים שלי ומתיישבת עלי שאחבק אותה. אלו ילדים שזקוקים לחום, ואנחנו נותנים להם את מה שהם צריכים בזכות העובדה שאנו פנויים אליהם. צריך לקחת בחשבון להסתכל על כל הצדדים של האומנה", הם אומרים. "זה מחזיר אותנו להיות הורים שהולכים לאספות הורים", הם אומרים ומביטים זה אל זו בחיוך. "גידול הילדים לא תם ונשלם, אנחנו מתחילים הכל מהתחלה".

ילדי אומנה בכלל, ובפרט אלו שאצל שפרה ומשה, מרגישים שהם יוצאי דופן. התחושה שכולם יודעים שהם חריגים בסיפור חייהם, מתבטאת אצל כל אחד באופן שונה, וכל אחד בוחר כיצד להתמודד אחרת. "ילדים באופן כללי זה עם מאוד פתוח וחשוף", אומרת שפרה ומנמקת: "שקד נעמדה יום אחד בכיתה וסיפרה לכולם על הרקע שממנו באה ועל החיים שלה, כנראה מתוך צורך לפרוק את המתח סביב הנושא. לעומתה קרן, אחותה הגדולה, כעסה עליה מאוד שהיא חשפה את עצמה ואת אחיה ככה, כי היא חשבה שאף אחד לא יודע, ורצתה להשאיר זאת כך. "הם לא קוראים לנו אמא ואבא כי הם הגיעו גדולים יחסית, והכירו את הוריהם. אבל בפני אנשים אני מציגה אותה בתור הבת שלי ומיד מעבירה נושא, כדי שלא יתחילו לשאול מה ואיך, שלא יביך אותה", היא אומרת.

נמשכים להפקר

הסטטיסטיקות של רשויות האמנה באזור ירושלים מראות שרוב משפחות האומנה במחוז הן דתיות וחרדיות (72%), ולכן לא פעם מוצאים לילד ממשפחה חילונית משפחת אומנה דתית. למצוא משפחה לשלושה ילדים זה עוד יותר לא פשוט. וכך הפער בין החינוך בבית ההורים לערכים שמנחילים הורי האומנה יוצר לעתים מתחים רבים ומעכיר את האווירה. גם כאן, יכולת ההכלה של הורי האומנה היא מרכזית, ומשמשת גורם מכריע בהצלחת התהליך. ילדי האומנה הנמצאים אצל משפחת הלוי חווים קושי המשותף לכל ילד אומנה המנהל מערכת יחסים מקבילה עם הוריו הביולוגיים. "הילדים קרועים בין העולמות וזה הקושי הגדול שלהם, לא רק מבחינה דתית אלא גם מבחינת האמון שהם נותנים בכל צד בסיפור", אומרים בכאב משה ושפרה. "הם הולכים אל ההורים הביולוגיים ושומעים מהם שאנחנו עושים זאת רק בשביל הכסף, והם מבטיחים להם שיקנו להם פלאפונים וכל מיני דברים ולא עומדים בהבטחות. החינוך שאנו מעניקים להם כאן עומד בסתירה מוחלטת למה שהם רואים אצל הוריהם. אנחנו יכולים לעבוד קשה ולראות תוצאות, ובביקור אחד אצלם הם חוזרים הפוכים לגמרי. הם נמשכים להפקר שיש בבית שלהם".

הם לא מקשרים את הלבוש וההתנהגות למכלול של הצלחה בחיים?

"אנחנו מנחים אותם לכיבוד הורים, והרי אצל ההורים שלהם כך מתלבשים. קשה להם ההתמודדות מול המתירנות של הוריהם. הם נמצאים כרגע בגיל ההתבגרות שגם כך לא פשוט לכל נער. והם לא כמו נערים ונערות דתיים רגילים, הם טעמו ויודעים שבהפקרות יש מתיקות. כשהם הולכים לשם הם יודעים שהכל מותר - טלויזיה, עישון, וזה נוח. אפשר לקום בשבת בשתיים בצהריים לאכול משהו ולחזור לישון. אצלנו יש סדרים, תפילה, קידוש, ולא עושים מה שרוצים כל היום. הילדים הם כבר בגיל שהם בוחרים ללכת להורים או לא, הסיכומים כבר לא רלוונטיים. אנחנו לא יכולים להכריח אותם להישאר פה. אלו ההורים שלהם".

מעמדם של הורים אומנים הוא מעורפל מאוד, בייחוד כשמדובר בהורים אומנים לילדים בגיל העשרה המנהלים מערכת יחסים בלתי אמצעית עם הוריהם הביולוגיים. מצד אחד, אין להם סמכות של הורים, ומצד שני הם נותנים הכל כהורה אוהב. "גם באומנה מודעים לכך ויש להם סמכות לפעול נגד הורה שלוקח בכוח את הילדים, אבל לא כשזה בא מתוך בחירה שלהם", אומר משה. נדמה כי התחום האפור הוא רחב יותר מהמפורט בחוק, והורים אומנים נדרשים להחליט פעמים רבות על סמך שיקול דעתם האישי ומתוך ניסיונם והיכרותם עם הילדים והוריהם. "יש משיכה עצומה של הילדים להוריהם הביולוגיים על אף הידיעה שלעתים המפגשים מזיקים להם", מסביר משה בהבנה.

"הכי כואב זה בחגים ובשבתות שהם הולכים אל הוריהם שאינם שומרים שבת למרות הסיכום שהם יהיו אצלנו. אותי זה מאוד מתסכל", אומרת שפרה ומוסיפה: "לכאורה כל מה שבנינו קורס, אבל יש פה גורמים של גיל התבגרות והורים כוחניים. שקד למשל אמרה שהיא לא רוצה לנסוע לחג ושבת, אז האמא התחילה לאיים עליה, והיא החליטה כן לנסוע. אבל היא דאגה איך היא תבשר לי שהיא נוסעת. ניסיתי להגיד לה שלא כדאי לה, עדיף שתיסע ביום חול, אבל אחותה פיתתה אותה. אנחנו החלטנו כתגובה רק לאהוב יותר. להיות כלי קיבול. נחבק אותם, נכיל אותם, נקנה ונעשה להם. אנחנו הדודים. זה מה שנשאר לנו בעצם.

"אין שום ספק שהם קיבלו כלים לחיים בריאים, ואנחנו מקבלים חיזוקים לכך במפגשי הורי אומנה שמספרים שבגיל מסוים, כשהיה לילדים את האפשרות, הם בעטו ואחר כך חזרו. אין לנו אף פעם רגעי שבירה. עשינו והשתדלנו לעשות מה שאפשר, ואנחנו מבינים שהילדים פשוט קרועים. אבל יש להם בית חם אצלנו כל עוד אנחנו כאן, בלי קשר לגיל 18".

את ההסבר לעוצמה ארוכת הטווח של האומנה מסביר משה באמצעות סיפור: "באחד המפגשים של הורי האומנה סיפרו זוג הורים על ילד שהיה אצלם, שבגיל 18 קם ועזב את הבית, ושנתיים לא היה בקשר איתם. כעבור שנתיים הוא שב לביתם ואמר להם: עכשיו, אחרי שגיליתי שאני עצמאי, אני יכול בלב שקט לחזור הביתה. אתם ההורים שלי". הסיפור הזה בעיני משה הוא תמצית האומנה. לעתים הקשר עם הילד לא נראה בטוח, אך עמוק בליבו הוא יודע ומכיר בכל מה שנתנו לו ויודע שיש לו משפחה.

הייתם רוצים להמשיך עם האומנה אחרי שהם יגדלו?

"היום כששואלים אותי אם אני רוצה עוד ילדי אומנה", אומרת שפרה, "אני עונה שכן. אותי זה מחזיק כי זו השליחות שלנו בעולם. יש לנו בית גדול ואני לא לוקחת אתי כלום לעולם הבא. אני רק אבקש לדעת עד כמה ההורים נוכחים בתמונה, כי זו עננה שמעיבה על התהליך". משה ושפרה רואים גם את הערך המוסף שיש באומנה לגבי ילדיהם הפרטיים. "הסיפוק הגדול מבחינת החינוך שנתנו בזכות האומנה לילדים שלנו", אומרת שפרה. "הוא שיש לנו שלושה ילדים שלקחו אליהם לאומנה. אנחנו עשינו צעד ולו שהילדים שלנו ימשיכו את דרכנו שידעו שעם ישראל זקוק וצריך. אני מרגישה שיש לי כוחות ואני מסוגלת ויש לי עוד מה לתת. הרי אנחנו שמונה שנים חיים בעליות וירידות כאלו ויכולנו להחליט שדי. אבל אמרנו, לאן הילדים האלו ילכו? לסמים לרחוב? בזכות האומנה הם פשוט ניצלו", היא מסכמת ברגש. לעתים רחוקות אנו נתקלים במסירות נפש מוחשית כל כך במובן החי של המילה, משה ושפרה מרגישים שהצילו עולם מלא בעזרת האומנה, וכל הקשיים מתגמדים לעומתה.

בעודי יוצאת מביתם, הולך ומתחוור לי דווקא הסיפור שלא סופר. מסכת חייהם של ההורים הביולוגיים הדהדה מבין המילים, מסכת חיים שנפרשה כנראה רק אל מול קירות מחלקת הרווחה והעובדת הסוציאלית. באותם רגעים המשפט "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" נשמע חזק כל כך דווקא בשל הריק שנפער כתהום בין העולם שבו אנו חיים ומכירים לעולמם של הורים אלו. רחוק מאיתנו כל כך, אך קרוב עד מאוד. המחשבות על המציאות הקשה שאליה כנראה הם נולדו, ועל המעגל הסגור של "ילד מוכה הופך להורה מכה" וחוזר חלילה, בלטו מאוד על רקע אלו שנאבקים דווקא לפרוץ את המעגל הזה, לשלוף מתוכו את קורבנותיו ולבנות עבורם עתיד טוב יותר. כי בסופו של יום, על ילדים אלו בעיקר מוטל לסיים את המלאכה.

אז מהי אומנה בעצם

האומנה הינה מסגרת חוץ-ביתית זמנית, חמה ואוהבת, לילדים בסיכון שהוצאו מביתם בעקבות החלטת מחלקת הרווחה. אין מדובר באימוץ על בסיס קבוע המחייב קבלת אפוטרופסות על הילד. על פי מחקרים, משפחת אומנה הינה הסביבה הטובה ביותר להתפתחות תקינה ונורמטיבית של ילדים שהוצאו מביתם, משום שתמיכה רגשית, חיזוקים וכלים להתפתחות נפשית, רגשית ושכלית שילד כל-כך זקוק להם, מגיעים קודם ממעגל האנשים הקרובים ביותר לילד, במקרה זה אלו הם בני המשפחה האומנת. מעבר לקריטריונים מוגדרים, כגון גיל מתאים, מצב משפחתי, אי רישום פלילי, מצב בריאותי תקין וכדומה, הרי שכל משפחה בעלת לב גדול ורחב יכולה לשמש משפחה אומנת לילדים אלה.

בשנת 2001 הופרט הטיפול בתחום האומנה והועבר מלשכות הרווחה לעמותות רווחה. הארץ חולקה לשלושה מחוזות. במחוז ירושלים והדרום מפעילה עמותת 'מכון סאמיט' את השירות לאומנה. לכל עיר או אשכול ישובים יש עובדת סוציאלית שנמצאת בקשר הדוק עם משפחות האומנה והילדים.

לאחר שהתקבלה החלטה להוציא ילד ממגורים בבית הוריו, פונות לשכות הרווחה לשירותי האומנה של 'מכון סאמיט' לצורך מציאת משפחה. החלטות אלו מתקבלות על ידי בית המשפט או לאחר דיונים בוועדות החלטה בלשכת הרווחה שאליה שייך הילד. הוצאה של ילד מביתו היא החלטה קשה ביותר עבור הגורמים המטפלים, ומתקבלת לאחר טיפול אינטנסיבי והיכרות מעמיקה עם הילד ומשפחתו. לשכות הרווחה מנסות לטפל בילד במסגרת הקהילה ובחיק המשפחה. החלטה על הוצאה מהבית מתקבלת במקרים קיצוניים של הזנחה קשה, התעללות פיזית, רגשית או מינית, נטישה של ההורים וכדומה, ורק לאחר שמוצו כל הניסיונות לשקם את המשפחה. בחלק מן המקרים, הוריו של הילד מבינים את הצורך בהוצאתו לתקופה מביתם, והם משתפים פעלה עם גורמי הטיפול.

מירה ורקר, המגייסת משפחות אומנה לילדים במחוז ירושלים והדרום, מסבירה כי היא רואה שבהרבה פעמים הנשים הן אלה שעושות את הצעד הראשון בתהליך הפנייה לאומנה, וכי הבעל תומך ומפרגן. "יש לנשים האלה דחף עמוק לעשות מעבר לנורמה, ולעתים ברקע יש חוויה מן העבר שדוחפת אותם לפנות לאומנה. מדובר בדרך כלל בזוגות שגידלו בין 2-4 ילדים וכעת הילדים ברשות עצמם. מצבם הסוציו-אקונומי חייב להיות מבוסס משום שלעתים יש בירוקרטיה שמאטה את תהליך קבלת הכספים מהרשויות. עד היום המגזר הדתי היה המוביל באומנה, וכעת גם משפחות לא דתיות נכנסות לעניין. למשפחות האומנה יש מסירות גדולה מאוד לילד, שבודק כל הזמן את הגבולות - לראות עד כמה מקבלים אותו. ב'מכון סאמיט' ההורים מקבלים ליווי רגשי, כלכלי וכל דבר שקשור לילד האומנה באופן אינטנסיבי. כשילד יוצא מהבית יש חוקים ברורים וצווים של בית משפט למפגשים עם הוריו הביולוגיים. הם אלו האמורים לתת מענה לשמירה על בטחונה של משפחת האומנה".

כיום יש צורך גדול בהרחבת מאגר משפחות האומנה. הורים המעוניינים לשמש משפחה אומנת לילדים בסיכון מוזמנים ליצור קשר עם משרדי מכון 'סאמיט' בטלפונים: 02-5631350. המיון יחל עם בדיקת הקריטריונים הבסיסיים וקיום פגישת היכרות. פרטים נוספים ניתן לקבל באתר המכון בכתובת: www.summit.org.il.

תודה ל'מכון סאמיט' על המידע ועל הסיוע בהכנת הכתבה.