שלב א' - אופוריה

מסקר שנערך אי שם בין בני ובנות משפחתי, קרוביי וחבריי, נמצא שחצי ממבוגרי העולם שונאים את החופש הגדול, ואילו החצי השני אוהב אותו מאוד.

אני נמנית על אלו שמתים על החופש. כל חודשי השנה רשומים אצלי כתשרי, חשוון, כסליו, טבת וכן הלאה, ואילו חודשי החופש לעולם יהיו: יולי, אוגוסט.

יש משהו בצליל הגרגוריאני הזה שעושה לי תחושה של התרחבות הלב. תחושת יציבות ושפיות.

אני לא יודעת איך להסביר את התופעה. אולי זה החופש מלבדוק כל היום והלילה האם התלבושות האחידות יצאו ממכונת הכביסה ויובשו, או לסירוגין השחרור מייסורי המצפון למשמע קריאות ה-"אמא, אין לי תלבושת!" בכל בוקר.

אולי כי זוהי תקופה בה אין תסכולי שיעורי בית, מבחנים ועבודות.

בחודשי יולי-אוגוסט אני פטורה ממאבקי ההשכמה, מהלחץ על יוצאי ונכנסי האמבטיה - "יש לך עוד שתי דקות! את לא היחידה שצריכה לצחצח שיניים. עשרים שניות ואת בחוץ!", ויותר מכך, בחודשי יולי אוגוסט אני יוצאת לחופשה ללא תשלום מתפקידי כשעון צופרי ההסעות.

אלו הם ימים שבהם לא מעניין אותי שהשעה עשרה לשבע, שבע ורבע, שבע ארבעים וחמש...

לפעמים אני מרגישה כמו ילדה קטנה, יש לי "ספירת הגומר" משלי. הורים משוחררים, הילדים משוחררים.

שלב ב' - מציאות

מיד כשמגיע החופש אני תולה על החלון הגדול בבית לו"ז יומי ובו זמני השכמה, תפילה, מטלות בית, ארוחות, תוכניות כלליות, זמני השכבה וכולי.

ככה סתם, כדי שתהיה מסגרת, והמטבח לא יהיה פתוח בכל שעה ביום.

שהרי ידוע שאמהות לא מקבלות שום טיפ על עמלן. אולי טיפ-טיפה של תודה, אבל זה לא מרגיע את מנהל הבנק.

את החודש הראשון ילדיי מבלים בקייטנות, כדי שלא יטפסו על העצבים שלי במשך חודשיים.

אני מעירה אותם מוקדם כדי שלא יפספסו רגע. כל דקה בקייטנה שווה מאות שקלים ועל כן אני מקפידה קלה כבחמורה שייעורו משנתם עוד טרם עלות השחר.

בקריאות תרנגולת שחוטה אני עוברת מחדר לחדר וגודעת חלומות ורודים, ורצה אל המטבח.

בקייטנה מקבלים טרופית ולחמניה בלבד, ואני מכינה ארוחת בוקר רצינית ששום מסעדה לא הייתה מתביישת בה, וזאת על שום מה? כי אנו, אמהות האומה אינן יכולות סתם לקחת בוקר בנחת.

אם אין לחץ, זה לא בוקר. את כל הילדים אני שופכת מהבית מוקדם כדי לשקם את ההריסות, שהרי כידוע בשעה 13:00הילדים מתייצבים בחזרה, אדומים, עייפים ומרוצים, ומרתון חלק ב' של היום מתחיל.

בחודשים אלו אני מוצאת את עצמי בשעה שמונה בערב זרוקה באיזו פינה בבית בלי יכולת הנעה.

אבל מה? עברנו יום שלם בלי שיעורי בית ולמידה למבחנים. אולי רק קצת חוברות קיץ שצריך לנהל משא ומתן עליהם. שני דפים בתמורה למשהו... גדול.

נו טוב, אז חודש יולי אינו באמת חופש. הוא בעצם שנת לימודים, אבל עם יותר שעות של ילדים בבית, חום גדול יותר והיסטריה גדולה לכבס בכל יום את המגבות ובגדי הים. אף אחד לא רוצה לקום בבוקר לקריאות "אמא! אין לי בגד ים ומגבתתתתת". אבל חודש אוגוסט - זה משהו אחר.

שלב ג' - הפנמה

חודש אוגוסט הוא סיפור אחר. בבוקר, אני משכימה את הילדים לתפילה ומיד לאחר מכן לארוחת בוקר. אחרי שהם מסיימים את מטלות ההורדה והניקיון, מוצאים איזו פעילות, ארוחת צהריים מתבשלת כבר עם שחר, ונאכלת מיד כשמתחיל להיות רותח בחוץ וכבר אי אפשר לצאת.

איפה שהוא בין תשעה באב לתחילת השנה נכנסת איזו חופשה משפחתית בחום הלוהט, וגם ימי סידורים של קניית ספרים ומחברות. אבל חוץ מזה, רוב הימים מתנהלים בבית.

"אמא, מה עושים היום?", "אמא, מה יש לאכול?", "אמא, משעמם לי..", "אמא, אמא, אמא, איפה אבא?"

- אבא בעבודה. איפה הוא יכול להיות? מישהו צריך לממן את כל הארטיקים, הפעילויות ושאר ירקות... בכל תחילת שבוע אני עמלה על לו"ז מפורט ומדויק כדי שלא ליפול לקריאות השעמום.

אבל כמה אפשר להעסיק חבורת ילדים? הרי בחוץ חום אימים ובפנים החלל מוגבל. מזל שמשרד החינוך קיצר את החופש בכמה ימים, ככה יש פחות ארבעה ימים של מריבות.

אז החופש הגדול הוא לא כזה מציאה. ואני עוד נחשבת אמא לא עובדת.

מה עושה אמא שיש לה עבודה במשרה מלאה עם מספר ימים קצובים של חופש? איפה היא מקפיאה את הילדים? כמה עולה לה חשבון הטלפון בבית? כמה מריבות מטופלות בשלט רחוק? ומי משלם את המחיר בסופו של חופש?

כל זאת ועוד, בשנה הבאה.