"יש אנשים עם לב של אבן,יש אבנים עם לב אדם",כתב יוסי גמזו בשירו המפורסם, ולפניו אמר זאת הרב צבי יהודה קוק במילים אחרות: "...יש אבני דומה ויש אבנים – לבבות".את המילים האלו הם כתבו כנראה על קיר אבן אחר,אבל יש במילים שלהם משהו חזק,אוניברסאלי.

גם מצודת האבן שבנווה צוףהיא הרבה יותר מסתם מבנה. בעיני רביםיש לה אישיות ממש.היא מלאת חיים,מעוררת עצבות וגעגוע,חמה ומחבקת. לפעמים מאיימת.

המצודה הניצבת בשערו המזרחי של נוה צוף היא מבנה משטרה בריטישממנו נבט וצמח הישוב, ובמשך שנים רבות שימש את כל מוסדות הציבור בו. בשנים האחרונות משמשים רוב חלקי המצודה וסביבותיה את הבסיסהצבאי "מוצב חלמיש", אבל בנובמבר הקרוב צפוי הצבא לעזוב את המקום – מהלך שיש לו השלכות רבות, והוא מלווה בתחושות גאולה ושיבה. “אנחנו כבר נערכים ליום שאחרי",אומר יחיאל קאפח, מזכיר הישוב, “לא רק בהיבט הביטחוני, גם בהיבטים אחרים.קמה וועדה מיוחדת לבחון את אפשרויות ניצול המקום שהתפנה-ועדה שנקראת'ועדת מצודה'", הוא מספר.מבנה האבן הגדול שהצבא היה ייעודו הראשוני עומד לפשוט את מדיו ולהתאזרח.פרק חדש מתחיל בתולדות המצודה.

קצת היסטוריה

כביש ישן חיבר בשנות הארבעים של המאה הקודמת בין רמאללה ולטרון, כביש רוחב מהשפלה לגב ההר, ובנקודה אסטרטגית במיוחד לאורכו החליטו הבריטים למקם מצודה צבאית - אחת מני רבות שפוזרו ברחבי הארץ. הימים היו ימי דעיכת המרד הערבי הגדול מבית, ופרוץ מלחמת העולם השנייה מחוץ, ואל הארץ מזעיקים הבריטים את המהנדס סר צ'ארלס טגארט, מומחה לדיכוי מרידות ולוחמה בטרור. טגארט מחליט לפרוס ברחבי הארץ כשישים מצודות בנקודות בעלות חשיבות טופוגרפית, ביטחונית ומוניציפאלית (מהן מוכרות וידועות, כמו מוזיאון יד לשיריון בלטרון).

"כשרואים את המפה הכוללת של פרישת המצודות מבינים את המיקום שנבחר על ידי הבריטים",מסביר חזקי בצלאל,מורה דרך שגדל בנוה-צוף. "מלבד הכביש החשוב שהיא נבנתה בסמוך לו, היא סמוכה גם לכפר נבי סאלח,שהיה כפר בעייתי,ואולי היווה איום על הסדר הטוב.הסמיכות ליער אום צפא גם היא כנראה פרמטר שנלקח בחשבון, מכיוון שהיער הוכרז לע ידי האנגלים כשמורת הטבע- היחידה בכל רחבי יהודה ושומרון, אגב -ויש עדויות שהיער שימש כאתר נופש פופולארי עבור הקצינים הבריטים".

וכך קמה לה בלב ארץ בנימין מצודה רבת הוד, שאת מרבית מסממניה יכולים המבקרים לראות עד היום: חומה היקפית שבשני קצותיה קבועים צריחים,דלתות ברזל גדולות וכבדות בכניסות, דלפק ששימש את היומנאי מול הכניסה,חדרי מעצר מסורגים וטבעות ברזל בקיר לאורך החצר ששימשה את הסוסים, שעדיין נשתמרו למרות כל השנים שחלפו. כראוי למבנה משטרה מכובד היה בו גם חדר גנרטור,מערכת כריזה,וחדר משאבות מים.

כמה קל לדמיין את אותם ימים בביקור כזה.אפשר כמעט לראות בעיניים את החיילים הבריטים,לשמוע את נקישת פרסות הסוסים.אחד מהחיילים הבריטיים ששירתו במצודה, אגב, הגיע לביקור בארץ בשנות השמונים, ובא לראות את המצודה שבה שירת. הוא גם השאיר ליישוב תמונות מאותם ימים למזכרת – אלא שהן באיכות ירודה מאד.

רוב מצודות הטגארט בארץ לא החליפו את ייעודן המקורי, והן מנוצלות גם היום לטובת מערכת הביטחון או המשטרה, אבל אחת היחידות שנשתמרו כמעט ללא שינוי– ושגם ניתן לסייר בה - היא המצודה בנוה-צוף.

שני גרעינים

ימי הפאר של המצודה חלפו עם סיום המנדט ועזיבת הצבא הבריטי את הארץ. הירדנים השתלטו עליה, החזיקו בה תקופה ארוכה אף יותר מזו של הבריטים, וגם הם נאלצו לנטוש אותה במלחמת ששת הימים, אז נכבשה בידי צבא ההגנה לישראל.

אבל צה"ל לא מיהר לאמץ את המבנה אל חיקו. סמל ישן של מג"ב שמתנוסס בראש המגדל הגבוה מעיד שכנראה המג"בניקים היו הראשונים לאחוז במקום, אולי בתחילת שנות השבעים, אולם לא ברור לכמה זמן. המצודה נותרה שוממה.היו אלה שנים שבהן יהודה ושומרון עדיין נותרו באיזור הדמדומים.לא לבלוע ולא להקיא.הכיבוש הישראלי נשאר בגדר הבטחה,פוטנציאל.

עד שהשטח התחיל לבעבע.התעוררות הרצון לשוב וליישב את נחלת האבות הביאו להקמתה של תנועת גוש אמונים.אחת היוזמות הראשונות של התנועה, מיד עם הקמתה,היתה מבצע עליה לקרקע לשלשה מוקדים:יריחו,שילה ומשטרת נבי צאלח-הלא היא המצודה.באישון לילה,במוצאי שמחת תורה התשל"ה,יצאו אלפי אנשים לדרך.בראש הטור לעבר המצודה צעד מאיר הר ציון האגדי.שר הביטחון דאז,שמעון פרס,היה נחוש לטרפד את המהלך.צה"ל מילא את הצירים במחסומים, והאנשים הרבים לא הצליחו להגיע ליעדם.

בסופו של דבר המבצע נכשל.

ה"מהפך"של שנת1977, שהעלה את הליכוד לשלטון, העניק רוח גבית ליוזמות ההתיישבות.בגוש אמונים החלה היערכות לקראת התנחלות וגיבוש גרעינים לעליה לקרקע.

שני גרעינים היו צפויים להתיישב במצודה-גרעין דתי וגרעין חילוני.

“העליה המתוכננת היתה בסוכות",מספר עמוס אהרונוף,ממקימי הישוב, “אבל לא קיבלנו אישור.בגין חשש מאיומי הקהילה-הבינלאומית, וחיפש פיתרון.בסופו של דבר הגיעו להסדר שכל הגרעינים עולים למחנות צבאיים".הרציונל היה שימוש בחוקי המשחק.אם מחנות צבאמותרים,אז ההתיישבות תיעשה דרכם. כך עלו למחנות צבאיים היישובים מצפה יריחו, בית אל, שבי שומרון, וגם נווה צוף.

חלוציות בורגנית

"בפעם הראשונה,כשבאנו להתרשם מהמקום", מספר עמוס, "חששנו קצת, יצאנו עם נשק, אבל הדרך היתה נפלאה". “כשהגענו",ממשיכה חגית, “נכנסנו דרך השער,ומולנו התנשא מבצר".

“סביב המבנה היו סימנים של מגרשי מסדרים",משחזר עמוס, "גם של הבריטים וגם של משמר הגבול".

יורם שיאון,ממקימי הישוב, מתאר בספרו"ממעין חרוד עד ירושלים"את מראה המצודה כפי שנגלה בפניו כשהגיע להכשיר אותה לעליה: “העזובה במקום היתה נוראה:דלתות עקורות וכל השמשות מנופצות,ובכל אשר פנינו היו ערימות אשפה,אשר הותירו המבקרים למיניהם...”

“הכל היה מלא ברפש", ממשיכהחגית אהרונוף, “הרצפה היתה ספוגה בטינופת שגם שטיפות חוזרות לא הועילו".ועמוס מוסיף:"ככל הנראה ישבו שם גם רועי צאן.מצאנו סימנים שהשאירו העדרים".

על אף הזוהמה הם הצליחו לראות את הפוטנציאל הגלום במקום,התמלאו חלוציות והפשילו שרוולים. הימים - ימי תחילת החורף,על הגבעה החשופה עומדת המצודה עדיין בשברונה ללא חלונות.

"הגענו עם תינוקת בתשישהשבועות",מספרת שלומית אברמוביץ', ”עד שהסתיימה עבודת השיפוץ כיסינו את החלונות שלנו בניילונים".

“שיפצנו בעצמנו”, נזכר עמוס אהרונוף,"צבענו,סיידנו.כל אחד תרם את כישוריו כפי יכולתו.אני עזרתי בעיקר בזיגוג מחודש של החלונות". עמוס בדק את המקום ביסודיות."באחד החדרים גילינו להפתעתנו חיבור חשמל. ניסיתי לבדוק בעזרת טסטר אם אכן יש חשמל, ומה רבה היתה התדהמה כשגילינו שיש חשמל במצודה. הבנו שאנחנו מחוברים לחברת החשמל של מזרח ירושלים.בגרעין החילוני היה חשמלאי מוסמך שעשה את החיבור".

החשמל שחובר, כצפוי, שירת אותנו בנאמנות אך היה מוגבל ועמד על בלימה.

חזקי בצלאל, אז ילד קטן, זוכר כיצד גם חמש שנים מאוחר יותר היה החשמל חסר יציבות ומקרטע. “מדי יום חמישי”,הוא מספר,"בדיוק בשעה שבה ניסינו לצפות במשחקים של'מכבי', היה מתנתק החשמל.בתור ילד הייתי בטוח שיש איזו קנוניה של הערבים נגדנו או נגד מכבי,בסוף הסתבר שקו החשמל פשוט לא עמד בעומס של ערב שבת". עם גילויו של חיבור החשמל, פנו התושבים האופטימיים לחפש שמא גם קו טלפון ישנו עדיין.

ושוב,למרבה התדהמה, הם מצאו קו פעיל.בורגנות של ממש.עמוס מודה שהם זכו. "כל הגרעינים שעלו באותה תקופה גרו באהלים, קיבלו מיכלי מים גדולים,גנרטור וברנרים לבישול,ממש כמו מחנה בני-עקיבא.אנחנו היינו בני מזל,לנו היתה המצודה".

“היה משב רוח חלוצי",נזכרת חגית, “משרד הביטחון והסוכנות היקצו אסלות,כיורים,צינורות,גדרות תיל.את הריהוט לבית הכנסת תרם בית כנסת ממושב ברקת.הרבה תורמים של מזון ופינוקים הגיעו, וגם מתנדבים שבאו להתחלק איתנו בנטל השמירה".

בגרעין החילוני היו גם זוג אדריכלים.הם מדדו ושירטטו את המצודה על שתי קומותיה. השרטוט סייע בעת העלייה להקצות חדרים לשני הגרעינים. בגלל הקשיים ומחוסר מוטיבציה הגרעין החילוני עזב לאחר כחודש.גם בגרעין הדתי היתה נשירה,וכעבור כחודשיים התייצב המאזן הדמוגרפי:מתוך כארבעים משפחות שהתחילו נשארו שמונה משפחות בלבד.

פתאום רווח להם, לפחות פיזית.היה מספיק מקום למכונת הכביסה(עם אסימונים),לפינת הטלפון הציבורי.היתה מכולת,בית ספר קטנטן שניהלה חגית לכיתות א-ד,גנים ובית כנסת.

בית הכנסת מוקם באורוות הסוסים,שהיתה המקום הגדול והרחב ביותר במצודה.הרצפה היתה משופעת בחדות מטעמי ניקוז, וקולות התפילה התערבבו בחריקות הכיסאות והשולחנות שהתקשו להישאר יציבים.בית הכנסת היה גם המרכז הקהילתי ושם נערכו גם האסיפות וההצבעות.

היו כאלה שידעו ליהנות גם בתנאים המורכבים.אביגיל בן-נון,שהצטרפה למגורים במצודה לקראת הקיץ,היתה מוקסמת: "הדרייב שלי להתיישב היה הרקע שלי כניצולת שואה.הגעתי לישוב מלאת רצון טוב ומרץ.קיבלתי חדר בקומה השניה,והפכתי אותו לפנטהאוז.שמתי כמה אבנים בחדר השינה ליד החלון שממנו היה אפשר לצאת לגג, ומידי יום ראשון היינו עורכים'על האש'לחברים למעלה,בפנטהאוז". גם את נושא המים היה צריך ללמוד. בגבעת החובלתא, במרחק כ- 200 מטר מן המצודה, היה משטח סלע גדול. מי הגשמים שנאספו עליו הוזרמו ממנו אל מיכל בטון גדול שבנו הבריטים, שיכול היה להכיל כ-1,000 קוב מים. משםהמים הוזרמו דרך צינור מהמיכל העליון אל בריכה דומה שנבנתה מתחת למצודה. במצודה היה חדר עם משאבות שבעזרתן הזרימו הבריטים את מי הבריכה אל מיכלים במגדלי המצודה. לאחר שגילו המתיישבים את הפוטנציאל הטמון במגדלים ובמיכלים שבתוכם , הם ניקו את המיכלים, ומיכלית צבאית היתה מגיעה מעת לעת ומזרימה מים למיכלים, ומהם - לתושבים, דרך צנרת חדשה שנפרסה במבנה. כך נוצלה מערכת המים במצודה כמו בימים עברו.

חמש שנים מאוחר יותר מיכל המים בחובלתא שופץ, והוא משמש כמאגר המים של היישוב עד היום.

הבג"צ הראשון ביו"ש

אחרי ששככו הדי ההתאהבות וההתרגשות הראשונית,היתה ההתמודדות עם אתגרי היומיום מעייפת ושוחקת.בתום יום עבודה היו הגברים משפצים,מתקנים ושומרים, והנשים התמודדו מבוקר עד ערב בתוך כל עיסוקיהן,גם עם ילדים קטנים בתוך תנאים קשים. משפחות חדשות נוספו, והצורך לצמוח ולהתפתח בער.הגיע הזמן לצאת מן החומות.

בעזרת הסוכנות תוכננה הצבה של כארבעים"אסבסטונים"ב"גבעת החובלתא". “ברם,השמאל הישראלי העכור",כותב יורם שיאון בספרו, "עשה'שירות לאויב'והסית את הערבים המקומיים להגיש נגדנו בג"ץ(שמומן כמובן על-ידי השמאל), שכביכול אדמות"חובלתא"שייכות להם... כתוצאה מהבג"ץהופסקו העבודות ב'חובלתא'וכל עבודות הפיתוח שותקו”.

היה זה הבג"ץ הראשון שהוגש ביו"ש נגד המתנחלים.

הימים נקפו ופתרון אין.עד היום לא ברור אם היה זה קוריוז או כוונה ממשית של התושבים,אך הם הציעו להתרחב מעלה-להציב קראוונים על גג המצודה הגדול. 

בצר לה פנתה המזכירות ל'גוש אמונים'ולממשלה בבקשת עזרה. “בצאת פסח התשל"ח",ממשיך יורם לכתוב, “הופיע במצודה שר ההתיישבות מר אריק שרון,עם עוזרו אורי בר-און ועמם פמליה נכבדת של עשרות מלווים,ביניהם מהנדסים וקבלני בניין,והורה להם להגיש לפניותוך שעתיים(!) 'תוכנית מתאר'להקמת שלושים ושניים אסבסטונים בחצר המצודה!הלא יאומן קם והיה!". 

השכונה שקמה מחוץ לחומות הביאה אתה גידול במספר התושבים, אך עדיין לא נמצא פתרון להתרחבות הישוב.הכל נעשה בתוך תחומי הגדר קרוב למצודה. 

כעבור כשנה וחצי נמצא הפתרון.פליאה אלבק,שניהלה את המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה,קיבלה לידיה תצ"א - תצלום אוויר מימי המנדט הבריטי, (שלמיטב זכרונו של עמוס אהרונוף, איתר רפי בן בשט), שהוכיח מעל לכל ספקכי גבעת"החובלתא"הייתה אדמת טרשים שלא שייכת לאיש. בג"ץ דחה את העתירה, ובא לציון גואל.

תבנית נוף ילדותי

עידן המגורים במצודה תם,יושביה עברו לבתים רגילים, והיא שימשה מעתה כמרכז הישוב-הספרייה,המעונות, הגנים,בית-הספר,הצהרון,בני-עקיבא,חוגים,מכולת ומרפאה.

אפילו חתונה נערכה בה. שמוליק ואסתי,שניהם בני הישוב, התחתנו במצודה. “כשהודענו להורים על חתונה",מספר שמוליק, “זה היה מתבקש שנחגוג בישוב.לא הלכנו לבדוק אולמות,אפילו לא אחד.הישוב כולו התגייס למשימה:כסא כלה,סידורי פרחים,איפור,עוגת קומותיים ועוד.החופה,כסא הכלה והריקודים התנהלו ברחבת הקשתות-החצר הפנימית שאי אפשר להגזים ביופי שלה". ועוד אנקדוטה פיקנטית קטנה:"לצורך חדר ייחוד שהינו בחדר ששימש כחדר מורים".

את סיפורו הנוסטלגי מסיים שמוליק בנימה של צער:"ממרחק של25שנה ונכד,אני מבין שזה היה אירוע מיוחד במינו.חבל שילדיי ואחרים לא אימצו את המודל".

כמי שגדלה במצודה,כל כך הרבה אמוציות מעורר בי מבנה האבן הגדול הזה.זוהי תבנית נוף ילדותי.כאן גרתי פעם.כאן נפלה לי השן הראשונה.הריח פה מחזיר אותי לגן חנה,ושם היתה המכולת של אבא של אודי פוגל הי"ד.כאן למדתי לקרוא,ואחר כך ביליתי את שנותיי בבית הספר היסודי.ברחבה הגדולה שיחקנו קטרים באים בהפסקות,ובצד שיחקנו בגוגואים,גולות ועטיפות מסטיק,לפי העונה.היינו מטפסים למעלה ומטיילים על הגגות.המבוגרים שחששו,ניסרו את השלבים הראשונים של כל הסולמות המובילים לגג,אבל אנחנו יכולנו להם.והיה גם מין מבחן אומץ - למי שהצליח לעבור בין הגגות על הגשר מעל הכניסה לרכבים,סכנת נפשות ממש.

כאן נשארנו ערים אל תוך הלילה כדי לצבוע חדרים ולקשט בחודש אירגון בבני-עקיבא.

כאן אהבתי בפעם הראשונה וגם למדתי להתגבר.כאן התבגרתי.

אבל בשנים האחרונות התרחקתי מהמצודה.כאבתי את ההזנחה שלה.

הצבא, שתמיד ליווה את נוה-צוף, הגביר את נוכחותו בתחילת שנות האלפיים עם פרוץ האיתיפאדה השניה.הוא שכר חלק מן המצודה וסביבותיה והפך אותם לבסיס צבאי. באופן טבעי וכיאה לבסיס של חיילים,נראתה המצודה מעתה עמוסת ציוד צבאי לעייפה,מוזנחת ומלוכלכת.

עם ההודעה, לפני חצי שנה, על הפינוי הצפוי,התכנסה ועדה לצורך חשיבה על עתיד המבנה. "הרבה הצעות מעניינות הוגשו”,כך לטעמו של יחיאל המזכיר, "שתיים מהן הגיעו לגמר". 

האחת-להשתמש במבנה לאולפנה מוסיקלית לבנות(שתיקרא אולי'תוף מרים'),מעין בת זוג מקבילה לישיבת כינור דוד בעטרת הסמוכה. זוהי הצעה נוחה יחסית ליישום, מכיוון שניתן יהיה להתשמש בתשתיות ובשירותים שכבר עתה מופעלים בישיבה בעטרת,למשלקייטרינג וצוות הוראה.הישוב יוכל ליהנות מתנועה של צעירים,מאפשרויות תעסוקה שייפתחו בפניו,וממבקרים רבים.

ההצעה האחרת–היא להפוך את מתחם המצודה לבית הארחה אקלוסיבי,מין מלון בוטיק.משהו עם ניחוח יוקרתי כדוגמת טירות רבות באירופה שהוסבו למלונות בוטיק ייחודיים.גם פה יהנה הישוב מאפשרויות תעסוקה ותיירות.

בינתיים לא נתקבלה כל החלטה.החלופות נבדקות מבחינת כדאיות כלכלית וצפי מקצועי, שיוכל לנבא את מידת ההצלחה.

תהיה ההחלטה אשר תהיה, ביקור במקום הוא יותר ממומלץ. רק חכו קצת עד שיעזוב הצבא. ועוד דקה שתיים,תנו לה להתלבש.