זה היה שער גיליון ערב ראש השנה שעברה. "קרע רוע גזר דיננו", ביקשנו אחרי הרס שלושת בתי מגרון באישון ליל לפני שנה, אז חטפנו את סטירת הלחי המצלצלת הראשונה. ורוע גזר הדין, מה היה? האם נקרע? הומתק? רק היושב בשמים יודע. מגרון שהיתה אז כבר איננה היום, עדיין קשה להאמין, אבל מגרון חדשה קמה גם ניצבה, וגם חלקה עשר שבמגרון עילית, שבה בג"ץ הואיל בטובו להכיר, עוד תשוב ותהיה.
בימי ערב חג אלה יפציעו בודאי כמידי שנה מוספי חג בכל העיתונים ובהם סיכומי השנה החולפת, וייבחרו להם גם "אנשי השנה". איש השנה שלי הוא איתי הראל ממיגרון. איתי, שהקים יישוב חדש מאפס על גבעה טרשית וקרחת, בנקודה בעלת חשיבות אסטרטגית-בטחונית, כשהוא מצויד בעיקר באינסוף אהבה לארץ הזאת, ועוז רוח וערכים של הקרבה ומסירות שלא פג-תוקפם, ותום נעורים שגורס שאם אתה באמת צודק אז בסופו של דבר הצדק ינצח. שנים הוא נלחם בטחנות הרוח של מערכת החוק הישראלית, שסעיפיה יקרים לה יותר מן הצדק, ובבסיס תפיסת העולם של אנשיה לא לנו לנו ארץ זו; מערכת שממש לא יכלה לסבול אותו ואת שכמותו. שנים הוא הסביר ושכנע וכתב והתראיין וסייר ודיבר; לא פעם ולא פעמיים עמדה מגרון על סף פינוי ויכלה לו, והוא, שעם השנים נולדו לו ילד ועוד ילד ועוד, והגיע שכן ועוד שכן ועד חבר לדרך, בנה בית-אבן למרות כל הסיכונים וגם חוות סוסים טיפולית והיה בית לנוער בשיקום.
השבוע הוא נאלץ לעזוב את ביתו ואת כל מפעל חייו, לקפל אותם לארגזים ולאסוף כוחות להמשיך הלאה. איתי, כמייצג את כל אנשי מגרון, הוא איש השנה שלי.