היום העצוב ביותר בתולדות מגרון היה בעיקר שקט. פה ושם נראו עיניים דומעות, אבל אכזבה מרה חיכתה לעיתונאים שחיפשו אקשן, דרמות רעשניות או פרצי רגשות קורעי לב. אם היו כאלה, הם נותרו מאחורי הדלתות הסגורות ולא יצאו החוצה. אנשי תקשורת חמושים במיקרופונים ומצלמות הסתובבו מתוסכלים, מתחננים שתושבי מגרון ייאותו לדבר אתם, אך אלה סירבו. בשקט וללא אומר הם קיבלו את צווי הפינוי, ועזבו את בתיהם נושאים מזוודה או שתיים. התקשורת סולקה בטרם יצאו את הבית, ולא הורשתה להעביר הלאה את רגע עזיבתם, וגם לא את מבע הפנים הכואב, החושק-שיניים, המוכר כל כך, ולא את העיניים האומרות אכזבה, עוול, צער של פרידה.

קשה היה להסתובב ביום ההוא בחוצות מגרון: כחולי-וירוקי מדים במספרים חסרי פרופורציה, כמה נערים על הגג ובתוך אחד הקרוואנים לוכדים אליהם את המצלמות ותופסים את כל מלוא-המסכים באין דבר-מה אחר לצלם, מנהיגי ההתיישבות ועובדי המועצה מנסים לתת מענה לסיטואציות השונות, תקשורת משחרת לטרף, שמש לוהטת, ובעיקר הרבה זכרונות מרים עולים וצפים וחונקים את הגרון מחוויות קשות דומות-לא-דומות.

במרומי גבעת מגרון ניצב לו מגדל המים, נטוע איתן וזקוף כמו צופה מורם-מעם בכל המהומה. השטח שסמוך לו הוזכר בבג"ץ כ"חלקה 10" שהמבנים שעליה לא ייהרסו עד לסיום חקירת רכישתם, וניתן יהיה - אם זו תשביע את רצון גורמי החוק - לקדם בו תכנון. ממש צמוד אליו עומד מקווה חדש, אבל גם הוא, כמו המגדל, ממוקמים מחוץ לחלקה המיוחסת. המקווה בנוי אמנם על חלקה 23 שגם היא נרכשה, אבל בג"ץ לא הסכים להכיר בה. על שום מה? מצטרפת עוד תמיהה לשלל התמיהות המרות. לא כל החלקה נרכשה, וזה מספיק היה לבית המשפט כדי שיוכל להתעלם מהרכישה. והמקווה? והמגדל? לא ברור מה יעלה בגורלם.

עשרה מבנים אחרים פזורים על חלקה 10, ומולם עולים וצצים הרבה מחשבות ורעיונות מה ייעשה בחלקה הזו, מה יצליח להרים את כבוד ההתיישבות הנרמס היום, מה ייתן מענה ציוני הולם להרס יישוב שנולד כמענה ציוני הולם לפיגוע הקשה בואדי חרמייה. חלקת התקווה בתוך הסצנה המרה שמסביב. החלקה הזו, מסבירים יודעי דבר, היא האתנן שנתנה הפרקליטות לשרי הממשלה כדי שלא למתוח יותר מדי את החבל. מרכישת שתי החלקות האחרות התעלמו פקידי הפרקליטות בתשובתם לבג"ץ, ובג"ץ, כמה לא מפתיע, קיבל אחד לאחד את דעת המדינה. עכשיו עלינו מוטלת המשימה, יודעים מנהיגי ההתיישבות, שמעז ייצא בכל זאת משהו מתוק.

"אילו אכן היה הצדק נר לרגלי הפרקליטות ובית המשפט העליון", כתב אבי רואה באיגרת לתושבי בנימין ערב הפינוי, "הם היו מחליטים להעביר ממקומם רק את המשפחות שלא יושבות על האדמות שנרכשו, או אף מציבים דרישה להעביר את כל משפחות מגרון לאותן חלקות. אך כפי שעינינו רואות, שיקולים פוליטיים שאינם ממין העניין התערבבו בהחלטה לפנות את כל מגרון כולה, וגם בנוגע לחלקה 10 – להקדים את הפינוי למיצוי החקירה אודות תקפות הרכישה, במקום שיהיה זה להיפך", כתב.

למחרת פינוי התושבים הביאו אוטובוסים אל "מגרון החדשה" שצמודה למרכז המבקרים ויקב פסגות, בנות מאולפנת עפרה ומאולפנת כוכב יעקב, שהתגייסו בחפץ לב לנקות עבור תושבי מגרון את הקראווילות החדשות. עובדי מועצה ומתנדבים רבים התרוצצו וסייעו במלאכת האריזה, שהוטלה באופן רשמי על עובדי משרד הביטחון. גם תושבי עפרה התגייסו לקבל בחיבוק את המפונים, שהגיעו אל המדרשה לכמה ימים, עד שיוכלו לעבור לאתר שעדיין בעיצומן של עבודות. בתוך כל המרירות ותחושת העוול, ההבנה שצדק לא היה כאן, והתסכול נוכח עריצות הפרקליטות וחולשת הממשלה; בתוך כל ים ההתלבטויות והחיבוטים והדיונים וחילוקי הדעות שליוו את המאבק על מגרון שנמשך כבר שנים, יש לפחות ידיעה אחת ברורה ונחושה, שהמכה הזו לא תחליש את ההתיישבות אלא רק תדרבן אותה להמשיך ביתר שאת.