מיד כשמתחילים הלילות להיות קרים ומלאי טל אני מקבלת עקצוצי לחץ, התרגשות, פחד, ציפייה.
שנה חדשה בפתח. ואני, לכבוד השנה החדשה, רוצה להתוודות. אני אוהבת את תקופת החגים! מבחינתי שכל השנה יהיו חגים.
אני אוהבת את המפגש המשפחתי, את התפילות בבית הכנסת, את הילדים שנכנסים לבית הכנסת ביום כיפור עם שקיות של חטיפים בהן מעורבבים מתוקים ומלוחים בבליל המפיץ ריח ניחוח...
אני אוהבת את ההתחדשות. התחושה שלא משנה איזו שנה עברנו, הנה ברגע אחד מתחילים מחדש.
כילדה זכיתי לגדול בבית סבתא וסבא, הרב גץ זצ"ל, מי שהיה רב הכותל.
כילדה היה נדמה לי שכל החגים הם מין חג אחד ארוך שמתחיל מאלול - ימי הסליחות - ועד לסוף תשרי. סבא היה מקפיד לקנות לסבתא מתנה לכל חג, מפתח סטנדרטים גבוהים אצל כל החתנים והנכדים.
שולחן החג היה ערוך מבעוד מועד, לכולם בגדים חדשים, אווירת חגיגיות הייתה מורגשת בכל פינה בבית ובנפש.
הדברים היו נראים כל כך פשוטים ובסיסיים. אוכל כיד המלך מכל סוג ואופן, שולחן ובו כלי כסף מסודרים כמו חיילים, בגדי לבן מוכנים.
מחלונות הבית ברובע היהודי היו נשמעים קולות השופר מבתי הכנסת הסמוכים, וכל נוסחי התפילה היו מתנגנים ומשתלבים זה בזה בדואט מקודש של אשכנזים וספרדים, ליטאים וחסידים, חזנים וזייפנים - כל אלו עולים מעלה באהבה גדולה.
את יום הכיפור סבא היה מקבל בתענית דיבור ובשעה מוקדמת מהנהוג. בסוכות היו יוצאים הוא וסבתא לגור בסוכה שהוכנה לו בסמוך לכותל. חגיגה שלמה. זיכרון מתוק של רוגע וקדושה.
וכך גם היום... מראש חודש אלול אני נכנסת להיסטריה של רשימות על רשימות מה לקנות לכל ילד לחג, למי חולצה ומכנסיים ולמי חצאית וגרביים. למי כיפות וציציות - לא לשכוח כלום.
בכל יציאה אני משתדלת לדחוף כמה שיותר דברים מהרשימה כדי שלא להגיע ללחץ של החג.
האמת? כבר מחודש אב אני מתכוננת. משהו בחום המהביל גורם לי ל"פאטה מורגנה", ואני רואה אנשים עם ראש של דג מסתובבים להם ברחובות. הפחד הכי גדול שלי הוא להגיע לחגים לא מוכנה.
מיד כשמתחילים הלילות להיות קרים ומלאי טל אני מקבלת עקצוצי לחץ, התרגשות, פחד, ציפייה.
אני סופרת את הימים עד לפתיחה. כמו אצנית במרתון שרק רוצה להיות שם - בהדלקת הנרות של החג. מוכנה חגיגית עם כל הילדים והבעל, האורחים והנפש שמוכנה כבר להתנקות.
בינתיים אני מכינה ים של ברכות לערב החג, כנהוג בבית סבא.
ראש של דג (שנפרה), ראש של משהו (רק הראש), תמרים (שייתמו כבר), שומשום (שירבו), רוביה (גם שירבו), רימון (שירבו, שירבו), כרתי - כרישה (שיכרתו), קרע - דלעת (שתקרע , ויקראו), תפוח בדבש (כי קצת מתוק לא הזיק לאף אחד), עלי סלק (שיסתלקו), וגזר (שתגזור).
בקיצור, חתיכת ליל הסדר, ראש השנה הזה.
כל אלו טובים ויפים אך דורשים סדר, הכנה, היערכות של קייטרינג ו-זמן וכוח.
לכן מי שלא מתחילה את המרתון מבעוד מועד עלולה למצוא את עצמה מפורקת לחתיכות בערב החג - דבר היכול לסכן את חייה כי מישהו מבני הבית עוד עלול בטעות להשתמש באחד החלקים לברכות החג.
מיד עם סיום החג נערכים לשבת הקרובה, לסעודה מפסקת ולצאת צום יום הכיפורים - בישולים, בישולים ועוד בישולים.
תוך כדי הנדוס המקרר והקניות אני תוהה לעצמי למה לא שמרתי את המקרר הישן והמקולקל לימות החגים כגיבוי, ומעבירה את כל תכולת הסירים לתבניות כדי שיהיה מקום.
ואז מגיע החג השמח מכולם - סוכות.
לקנות, להרכיב, להחזיק את הסולם עבור הבעל העמל - שתוהה לעצמו בכל שנה איפה הוא שם את הדיבלים והמסמרים בשנה שעברה כי הוא בטוח שהם היו ממש שם עם כל הבלאגן במחסן.
ואז שוב, לבשל, לארח, לקשט את הסוכה, להכין לילדים שקיות חטיפים מעורבבות לבית הכנסת, להגיש, לאכול, להוריד, לתכנן את הדיאטה הבאה, לבשל לשמחת תורה, שוב שקית חטיפים - קרנבל.
ואז ברגע אחד, שקט.
הסוכה פורקה, החגים הסתיימו ואני יושבת ומנסה לשחזר רגעים קסומים של ישיבה בבית הכנסת (שהופרו כעבור שתי דקות על ידי עדר זאטוטים רעבים, משועממים וקולניים), של ישיבה סביב שולחן החג (תוך כדי ניקיון חלקיקי דבש ויין שנמרחו על השמלה החדשה), ושל התרגשות וציפייה - שלא מתמוססת אף שנה.
החגים זוהי הזדמנות נפלאה להודות להורים שלנו על שימור וטיפוח מסורת נפלאה מלאת ערכים ותוכן.
להודות לבעל שמקפיד בכל חג לקנות מתנה (וגם אם לא זכר בעצמו, תזכירו לו - לא קרה כלום. לא חייבים לשבת, לצפות, להתאכזב ולהתבכיין), להודות לבורא על שכולם זוכים לשבת סביב שולחן החג ולברך על שנה חדשה.
זו ההזדמנות ולהתפלל שעוד בשנה זו נזכה לראות את יונתן פולארד בריא ושלם בארץ, לעלות לבית המקדש ולהקריב קורבנות.
שנה נפלאה לכולם. שנה של בניה וצמיחה. אמן.