לקראת ימי התשובה המתקרבים ראוי לאדם לעסוק בתיקון מעשיו. ידועים דברי הרמב"ם (רמב"ם הלכות תשובה פרק ב', הלכה ט'): "אין התשובה ולא יום הכיפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום... אבל עבירות שבין אדם לחברו כגון החובל את חברו או המקלל חברו או גוזלו וכיוצא בהן אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחברו מה שהוא חייב לו וירצהו, אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו".
בהמשך לכך כותב החיי אדם (כלל קמ"ד, ו' מובא במשנה ברורה תר"ו, א') על חלק מההכנות לימים נוראים: "ואם יש לחברו בידו ממון שיש לו תביעה עליו, יודיענו, אף על פי שחברו לא ידע מזה כלל, ועל כל פנים יסדר לפני הרב ומורה צדק הענין בשלמות ובאמת בלא שקר, דאם לא כן אינו אלא כגונב דעת עליון, וישאל האיך ינהג. כללו של דבר, כל דבר שבממון לא יסמוך על הוראתו, כי היצר הרע יש לו היתרים הרבה, כי אם ישאל למורה צדק שיורה לו הדרך על פי דרכי התורה, כדי שלא יישאר בידו ממון חברו בעוול".
מדברי החיי אדם עולה שמוטלת על אדם חובה להחזיר כסף שאינו שלו אף כשאין תביעה מצד בעליו להחזיר את כספו. החיי אדם מדגיש גם את הבעייתיות של "נגיעה אישית".
בעשרת ימי תשובה אדם נדרש לחפש גם דברים שהם מעבר לדין - כך כותב השולחן ערוך (או"ח תר"ג, א'): "אף מי שאינו נזהר מפת של עכו"ם, בעשרת ימי תשובה צריך ליזהר".
ועוד דבר חשוב לענייננו כותב הרמ"א על סמך רבינו יונה: "וספק עבירה צריך יותר תשובה מעבירה ודאי, כי יותר מתחרט כשיודע שעשה משאינו יודע, ולכן קרבן אשם תלוי הוצרך להיות יותר ביוקר מחטאת". בירור הספיקות וזיקוק המעשים הוא משימה המוטלת עלינו בימים אלו.
נפרט מספר מקרים מצויים: אדם ביקש ממישהו שיקנה עבורו דבר מה ושכח לשלם עליו, אדם גרם נזק לשני והתכוון לשלם אך הדבר נדחה ונדחה, אדם התחייב לשלם עבור דבר מה אך לא עשה זאת, קניות קטנות במכולת שנעשו בהקפה שלא סודרה. בכל המקרים הללו והדומים להם צריך לוודא שלא נותר חוב שלא שולם.
מחול לך?
אם בעל הכסף אינו יודע שהשני חייב לו, ברור שאין בחוסר התביעה משום מחילה על הממון, שהרי הבסיס למחילה הוא הידיעה על החוב, וללא ידיעה - אין מחילה. גם במקרה שיש מקום לחשוב שבעל החוב שכח את החוב או אף מחל עליו מחמת הידידות או קרבת המשפחה, אך לא הייתה מחילה במפורש, לדעת פוסקים רבים (קצות החושן י"ב, א', וראה פירוט בשו"ת משפטי ארץ חלק ב' שייצא לאור בעז"ה בקרוב) אם אין הוכחה ברורה הניכרת לכל אדם שהייתה מחילה - אי אפשר להסתמך על כך וצריך להחזיר את הכסף.
הנטייה הטבעית של כל אחד היא לקוות ולהעריך שמחלו לו על חובותיו אך לעתים אין הדבר כך. לעתים, בעל החוב לא מחל אלא אולץ על כורחו לוותר, מתוך הבנה שהוא לא יזכה לקבל את כספו, ובליבו הוא אף מקפיד על כך שהחוב לא שולם. יש לשים לב לכך גם, ואולי אפילו במיוחד, בתוך המשפחה, ולא לסמוך על הרגשות אישיות בלבד.