בסופו של יום הבנתי שהם פשוט כבשו אותי. לא שיערתי לי שמשימה לכתוב על מועדוני גיל הזהב בבנימין תהיה מרתקת כל כך.אבל מסתבר שבארץ שלנו, לכל אלו שחצו את גיל השבעים יש סיפור חיים מעניין;בין אם הוא נוגע בשואה,או במסע בדרך לארץ,במלחמות או עלילות חלוצים.אנשים מרתקים באמצע הדרך.

אין לנו הרבה זקנים כאן בבנימין, לא רק על פי מראה העין, גם המספרים מראים זאת – לפי נתונים עדכניים אוכלוסיית הגמלאיםבמטה בנימין מונה עשירית מאוכלוסיית התינוקות(עד גיל שלוש). יש בבנימיןשלושהמועדוני גיל הזהב-בפסגות,בעלי, ואחד חדש ביישוב אדם.הם מעטים אולי, אבל אי אפשר שלא להתפעל מהאנשים הנעימים, מהאחווה והמשפחתיות השוררת במועדונים האלה. קצת סבלנות וסקרנות הביאו אותי להבין איזה אוצר יש במקום כזה. לאנשים האלה יש ניסיון רב וחכמת חיים, והם פשוט חתיכת היסטוריה חיה. אחרי הריאיון עם ברכה פרנקל הייתי תחת השפעת סיפור חייהכמו תחת השפעת ספר חזק וטוב,כאילו חוויתי אני משהו.

ילדה במלחמה

ברכה נולדה בבודפשט למשפחה מיוחסת– ראשי קהילה מצד אמה, רבנים, חזנים ושוחטים מצד אביה. "רק פעם אחת ויחידה פגשתי את סבא”,היא מספרת, "והוא השאיר עלי רושם רב. היה גבוה ונאה במיוחד”.היה זה בברית של אחיה. "לברית הגיעו קרובי משפחה מקרוב ומרחוק. המלחמה הייתה כבר בעיצומה.ידיעות על הכיבוש הנאצי כבר הגיעו אלינו,ידענו שהנאצים עלולים להגיע.בחזרה משמחת הברית לביתו,רצחו הנאציםאת סבא ואיתושאר בני המשפחה שנלוו אליו. הםכבר רוקנו את כל העיירה שממנה בא מיהודים.מתוך כל המשפחה של אבא,אנחנו היחידים ששרדנו". ברכה הייתה אז בת חמש וחצי.

"אני זוכרת שאמא תפרה על בגדי המשפחה טלאי צהוב,שהיינו צריכים לענוד.אבל מתחת לגיל שש הקפידו פחות,לכן היו שולחים אותי לפעמים אחרי רדת הערב, לקנות מצרכים".

ההורים הבינו שזמנם אוזל. צריך היה למהר ולברוח. "אמא הייתה מטופלת בתינוק וילדים קטנים, ולא יכלה להימלט. היא החליטה להיעזר באחיה, הדוד חנניה, דיין בבית הדין הרבני בבודפשט. הוא היה נועז, יצירתי ובעל תושיה. ביחס לאבא,שהיה ישר כמו סרגל וחסר אונים מול המערכת המשומנת של ההשמדה,היה דוד חנניה ערמומי ומפולפל.על אף שהיה בחור ישיבה ממשפחה חסידית,הוא גילח את זקנו ופאותיו והתחפש לגוי.הוא הצליח לעזור כך להרבה יהודים".

לביצוע משימת הבריחה נבחר שלום, בן דודה של ברכה, שהיה גר באוסטריה אך למד בישיבה בבודפשט, והיה בן בית אצלם. לו היה דחוף עוד יותר להימלט, שכן הראשונים להישלח לאושוויץ, היו הנתינים הזרים. על שלום הוטל לקחת בבריחתו את הבנות הגדולות, גיטי ומרים.

הוא התחפש לשחקן כדורגל והבנות נשאו צלבים ענקיים מעל בגדיהן, וכך עלו לרכבת הנוסעת לסלובקיה, לגיסו של חנניה.סלובקיה כבר הייתה ריקה מיהודים והרדיפה אחריהם קצת שככה.הרכבת התקדמה,הם כבר חצו את הגבול וכמעט הגיעו,ובתחילה איש לא חשד בהם.פתאום עלו הנאצים על הרכבת בהפתעה. “הם לא האמינו לתחפושת של שלום,אולי שאלו אותו שאלות שלא ידע לענות עליהן.הבנות כנראה ניצלו את המהומה סביב בן הדוד ונעלמו.הנאצים עצרו את שלום ולקחו אותו לאושוויץ.עקבותיהן של הבנות נעלמו.איש לא ידע מה עלה בגורלן". שלום שרד את אושוויץ, אך לא ידע לספר דבר על הבנות. גיטי, הגדולה,הייתה בת12,גבוהה ויפהפייה,בהירת שיער. אדית מרים הייתה קטנה יותר,שחרחורת עם תווי פנים יהודיים קלאסיים."ככל הנראה גיטי ניסתה לגונן על מרים, שמראה עלול היה להסגיר את מוצאה".

על רכבת קסטנר

בינתיים, בבודפשט, התארגנה המשפחה לעלות לרכבת "קסטנר" הידועה. אחת מאחיותיה של אמה הייתה נשואה לראש ישיבה בבודפשט, שהצליח להימלט ולתפוס מחסה בשגרירות שבדיה בעיר, וכך פינה את מקומו המובטח ברכבת למשפחה.

רכבת"קסטנר"העבירה את שאר המשפחה למחנה הריכוז"ברגן בלזן".רק הבנות היו חסרות. מהמחנה ברכה לא זוכרת הרבה. "אבא הצליח להשיג לי נעליים חדשות תמורת סיגריות. היינו בצד ההונגרי שעוד היה נסבל.בצד השני היו יהודי הולנד בתת תנאים.הייתה זו התקופה בה שהתה אנה פרנק ממש מעבר לגדר.אני זוכרת שפעם ראיתי יהודים מעבר לגדר רתומים לעגלת בקר,שהנאצים היכו אותם בשוטים ממש כאילו היו בהמות".

עם העברת נוסעי רכבת קסטנר לשוויץ, ניצלה גם מחצית משפחתה של ברכה. אך הם לא ידעו מרגוע ללא הבנות.הם הגיעו חסרי כל. האב חלה, והאם רצתה לצאת ולחפש אחרי הבנות האבודות. לכן החליטה להכניס את שלושת הקטנים, ובהם ברכה, לבית ילדים יהודים בשוויץ. את הבנים הגדולים יותר, בני שמונה ותשע, שלחו לארץ, לקרובי משפחה.

הונגריה, שוויץ, גרמניה, אמריקה

בתום המלחמה החלו החיפושים אחרי הבנות. הם חיפשו בכל מקום ולא מצאו קצה חוט. לא הייתה סיבה טובה לאופטימיות, הם נחשפו כל יום לעוד ועוד סיפורים מחרידים.יום אחד נגלה אור בקצה המנהרה:האם איתרה את שמותיהן ברשימות יתומי בודפשט,והשמחה לא ידעה גבול.הבנות נמצאו בגרמניה במחנות של השומר הצעיר, שהכשירו צעירים לעליה לארץ.אבל למרבה ההפתעה, במחנה סירבו לאפשר לאם לקחת את בנותיה.

“אמא לא ויתרה", מספרת ברכה, “היא ארבה להן במשך כמה ימים, ובאחת הפעמים כשיצאו החוצה, היא קראה להן ולקחה אותן".

בעוד גיטי ומרים נשלחו לתיכון "המזרחי", ההורים הצליחו להשיג אשרות כניסה לארצות הברית, רק להם. לילדים לא הצליחו להשיג אשרה. "בעלות הברית הטובות סירבו לקבל את הפליטים המסכנים ששרדו", כועסת ברכה. ההורים החליטו לנסוע בכל זאת, כדי להכשיר את הקרקע להבאת שאר המשפחה. הילדים נשארו במוסדות עוד כחמש שנים, עד שנסללה הדרך לבואם בשערי אמריקה. "גיטי הגדולה הייתה אחראית על כולנו. עוד לא מלאו לה 17 כשהיא ניהלה כמו גדולה ומנוסה את המסע לאמריקה. היא רכשה את הכרטיסים לאונייה, והייתה אחראית על הטפסים והדרכונים. אמא קטנה".

כשהתאחדו סוף סוף עם ההורים, עברו גיטי ואדית מרים למגורים במעונות לפליטות. "אני חושבת שבעקבות השהות במחנה של השומר הצעיר, הן התרחקו מהיהדות", מעריכה ברכה, "הן לא יכלו לחלל שבת בבית". גיטי הצליחה להשתלב במערכת החינוך האמריקאית, ללמוד את השפה, ואפילו לעבור בגרויות באנגלית. היא ואדית המשיכו ללימודים אקדמאיים. גיטי סיימה תואר שני.

הן מעולם לא סיפרו מה עבר עליהן בתקופה הנוראה ההיא.ניסיונותיה של ברכה לברר איתן שוב ושוב מה קרה להן, לא הצליחו. הן פשוט לא היו מוכנות לדבר על הימים ההם.“אני חושבת שהן ברחו מהרכבת והגיעו לכתובת היעודה, ולא קיבלו אותן.אי אפשר לשפוט את האנשים המסכנים שהתחבאו בעצמם והיו בסכנה איומה.אין לי מושג איך הן חזרו את כל הדרך חזרה לבודפשט,שם נמצאו לבסוף.הטרדתי את עצמי תקופה ארוכה בשאלות איך הן שרדו,מה אכלו,איפה ישנו. הגדולה הייתה בסך הכל ילדה בעצמה.ככל הנראה הן גנבו בשביל לאכול,אולי אפילו נאנסו,לעולם לא נדע. אם הן נאנסו, אי אפשר היה לדבר על זה עם אמא,זה לא היה שייך בחברה השמרנית החסידית שממנה באנו".

באחת הפעמים שבה ביקרה ברכה את אדית במעונות לפליטות, ראתה עבודה כתובה על השולחן. “ניצלתי את הרגע החטוף בו נכנסה לשירותים וקראתי.הכותרת הייתה'אחותי'.בגוף העבודה היא כתבה שהיא חבה את חייה לאחותה ושלולא מה שעשתה עבורה היא לא הייתה שורדת,ו..." אדית יצאה מהשירותים וחטפה את הדף מידיה של ברכה. “זה לא בשבילך",היא אמרה לה.

ברכה התחננה שתספר לה. “לא היה אכפת להן לשתף בעבודה כזאת קוראים זרים,אבל אותי,אחותם,בשר מבשרם,הן מעולם לא שיתפו".

בינתיים ברכה התחתנה בשידוך עם ניצול שואה מאושוויץ. 14שנים הפרידו ביניהם. "הנישואים האלו מעולם לא היו טובים",מודה ברכה, “אבל זכיתי בזכותם לשלשה ילדים נפלאים".

במשך אותם שנים שמרה ברכה על קשר עם משפחתה. אביה חלה ונפטר, וזכה להיקבר בארץ.

גיטי המוכשרת והנערצת,שהייתה הבטחה גדולה, לקתה בנפשה. “לו היה ניתן לה טיפול הולם של פוסט-טראומה,היא אולי לא הייתה מידרדרת כך.אבל אמא לקחה אותה לרופאים שהחליטו לאשפז אותה במוסד סגור,ואמא אמרה אמן", ברכה נאנחת בצער. “היא הייתה כל כך פיקחית ויפהפייה,שיכלה לזכות בבחור הטוב ביותר,אבל היא מעולם לא התחתנה,את ימיה בילתה במוסדות לחולי נפש". אדית, הצעירה יותר, עברה למונטריאול,שם עבדה כעובדת סוציאלית. גם היא לא התחתנה, ובשנים האחרונות ניתקה את הקשר.

אחותי ואני

במשך30 שנה חיה ברכה עם בעלה באשדוד,וכשבגרו הילדים החליטו להיפרד.

ברכה התפנתה לטפל באמה ובאחותה. “אמא כבר נזקקה לעזרה סיעודית בבית אבות.עברנו תלאות עד שמצאנו בית אבות יהודי טוב,ואז היא חלתה ונפטרה.זכיתי להיות לידה בימיה האחרונים בהוספיס,לעבור איתה חוויה עוצמתית של פרידה מהעולם".

למרות שביקרה אותה מדי פעם במהלך השנים, ברכה הייתה מזועזעת מהמפגש עם גיטי,אחותה הגדולה. “במקום הנערה היפהפייה והמוצלחת,הייתה שם אישה עצומה,ששקלה כמאה קילו,חסרת שיניים ומסוממת". היא לקחה על עצמה את הטיפול באחותה, שעד היום גרה לידה בעלי, ושוקלת כארבעים קילו פחות. ברכה מטפלת בה במסירות. “שיניתי את כל התפריט בבית.בבדיקות האחרונות החמיא לי הרופא על הנתונים המצוינים לגילי. זה הכל בזכות גיטי",היא מחייכת בסיפוק.

"את יום ההולדת שלי בחול המועד סוכות אני חוגגת בשנים האחרונות בבית האבות שבו נמצא אחי, שלא התחתן מעולם, ומכריחה את כל המשפחה להגיע לשם. זה היה מאד מרגש השנה.אני כל כך מרחמת עליו,תלמיד חכם גדול,צלול,שנאלץ לחיות עם אוכלוסיה שלא מתאימה לו".

את גיטי אחותה היא לוקחת איתה לכל מקום.למועדון גיל הזהב בעלי,לקני

ות בשוק מחנה יהודה,לסידורים. “אני אוהבת את החיים בעלי.יש פה קולות וצהלות של ילדים,אנשים נהדרים",אומרת ברכה ומספרת לי איך התגלגלה לכאן. “חיפשתי מקום לגור בקרבת ילדיי,שניים מהם גרים ברמות בירושלים.לא יכולתי להרשות לעצמי מגורים ראויים בירושלים,הכל יקר כל כך.אחרי הרבה גלגולים הגעתי לעלי, והתאהבתי”.

בתום השיחה,אנחנו מחליפות כתובות מייל ומשוחחות על תוכנת ההפעלה החינ

מית ששתינו התקנו במחשב.אני פשוט נפעמת מהתושיה והכוחות של האישה הקטנה-גדולה הזאת.למדתי ממנה כל כך הרבה במעט הזמן שהיה לנו.היא השאירה עלי רושם רב.

100 שנים של צלילות

אני ממשיכה למועדון בפסגות ומגיעה בעיצומה של הרצאה אודות פנינים.בסופה החברים מתפזרים בהסעות שמעמידה לרשותם המועצה,מהם לכוכב יעקב,עפרה,תל ציון ועטרת.על ההסעה לעטרת עולה אסתר ברונשטיין שזה עתה חגגה את הגיעה לגיל100.חברי המועדון השתתפו בחגיגות ושמחו איתה כבת משפחה ממש.

אסתר היא דוגמא ומופת לאישה צלולה בגיל מופלג, שמתפקדת ב"ה ומשתתפת בקביעות בפעילויות המועדון.היא מגיעה בהסעות מעטרת בכוחות עצמה.היא מתגוררת סמוך לבנה וזוכה לראות בנים ובני בנים, ואולי תככב פה באחד הגיליונות הבאים.

מהשואה לקיבוץ

גם רותי בוכניק (77) הגיעה לבנימין בעקבות משפחתה,והיא גרה היום אצל בתה מרב בעפרה.אני נוסעת איתה לביתה. רותי היא אישה עתירת אנרגיה,שבקושי מפנה זמן למועדון.במועדון היא מתרוצצת בין האנשים,עוזרת,מקשיבה ומתרגמת. “אני עובדת סוציאלית בלי תעודה",היא אומרת על עצמה,וכך מעידה גם תמר ארליך,מנהלת המועדון.רותי עוזרת למי שרק יכולה ומתרגמת לצרפתית.

רותי נולדה בשטרסבורג בצרפת ועברה את השואה במחבוא כילדה נוצרית פרוטסטנטית בכפר נידח.אביה היה ראש הצופים היהודיים בצרפת, והיה עסוק בהכשרת יהודים לעליה לארץ.בתקופת המלחמה התנדב להבריח ילדים וזקנים את הגבול עם שוויץ.

“בשנת37',אבא ואמא אמצו את שרגא מבית היתומים,והוא הפך במהרה לאח ממש.כשהתחילה המלחמה,ברחנו מכפר לכפר-אמא,שרגא,אני וסבא וסבתא".

הם נדדו בין מקומות מסתור וברחו בכל פעם שחשדו שהלשינו עליהם.לבסוף הם הגיעו לאותו כפר נידח.שם,אצל חבר של המשפחה מהצופים,הם מצאו מקלט.

הם התנהגו כנוצרים לכל דבר, ובסתר השתדלו לשמור על יהדותם.פעם,בערב חג הפסח, הגיע האב לביקור עם מצות במזוודה.רותי זוכרת איך הם הגיפו את התריסים ואכלו את המצות בהיחבא.

היא גם זוכרת איך פעם אמא השאירה אותם אצל שכן כשיצאה למרפאה. “השכן הציע לי משהו לאכול,ואני סירבתי באינסטינקט,ואמרתי שאני מרגישה לא טוב.אבל המבט בעיניו גרם לי לפחד.אסור היה לחשוד שאנחנו יהודים,אסור היה לי לסרב".היא נאלצה מתוך פחד לאכול מה שהציע השכן.מיד אחר כך הקיאה הכל.

המשפחה שרדה את המלחמה,אך לאותו כפר נידח לא הגיעה השמועה על סיומה.כעבור זמן מה הגיע האב לאסוף אותם, ובישר להם שהם חופשיים.

הם עברו למרכז הצופים סמוך לפאריס. “אבא היה טרוד באותה תקופה בסיוע לפליטים יהודים לאתר את בני משפחתם.זו הייתה תקופה קשה מאד". אמה הייתה בהריון. “אבא ואמא קיבלו החלטה שהתינוק ייוולד בפלסטינה.חניכים מהצופים,שעלו כבר לארץ,הזמינו אותו להצטרף לקיבוץ'עין הנצי"ב'.עלינו לארץ לקיבוץ,וכאן נולדה אחותי הקטנה". רותי הייתה בת 12.

מכאן העלילה מקבלת תפנית.לא עוד פליטי שואה,אודים מוצלים,מעתה הם חלוצים.

אביה התחיל כגנן בגן הנוי של הקיבוץ,עבר ללול והמשיך כמורה. רותי מספרת בעיניים בורקות ומעריצות על אבא שלה,מראה לי תמונות וספרים שכתב ושצילם. “אבא היה פרופסור לכימיה ופיסיקה. בארץהוא עבד כמורה למדעים בבית הספר המשותף בשדה אליהו, והקים שם מעבדה.אבל נפשו לא ידעה מרגוע,היה לו צורך לעזור ולתרום.לכן כעבור זמן נשלח למרוקו במסווה של סוכן אוניות, וכך עזר להביא עולים".

רותי ואחיה נשלחו לפנימיה של"כפר הנוער הדתי".אחרי הלימודים למדה בגימנסיה ערב,וכבר בת17הייתה אחראית במעון בעין הנצי"ב("ומאז עבדתי בתור מטפלת33שנים").

אחיה נפצע קשה בקרב בנגבה.הוא קיבל כספי פיצויים וניצל אותם ללימודי אומנות ופיסול בצרפת.מאז הוא חי שם כפסל.

אחרי תשע שנים בעין הנצי"ב הצטרפה המשפחה להקמת קיבוץ שלוחות. “הייתי הילדה הבכורה בקיבוץ",היא אומרת. היא זוכרת לפרטים את ימי ההקמה.

אהבה לטבע ולאנשים

את חיים בוכניק פגשה כבר בשנותיה ב'כפר הנוער הדתי'.היא הייתה בת12והוא בן15.הקשר ביניהם נוצר בעיקר בזכות השפה הצרפתית שדיברו.כעת דרכיהם הצטלבו כשהגיע לשירות בקיבוץ שלוחות.הם נישאו וחיו באושר ועושר בשלוחות,שם גידלו ששה ילדים.

חיים היה בחור ממוצא טוניסאי.הוא הגיע הרבה לפני העליות הגדולות מצפון אפריקה,לבדו, מטעמי ציונות, ומשפחתו הגיעה בהמשך. ”חיים שלי אהב אותנו בחמימות השמורה ליוצאי צפון אפריקה.הוא תמיד היה מרעיף עלינו אהבה ונותן את כל כולו.אם היה, למשל, יוצא להשתלמות מחוץ לקיבוץ,היה שומר את הכיבוד שחולק לולילדים".

חיים אימץ את נוסח התפילה והקריאה האשכנזית,והיה מלמד ילדים את הקריאה ומכין אותם לקראת בר המצווה. “הייתה לו סבלנות מיוחדת ונועם",מעידה אשתו, “הוא לימד ילדים דיסלקטים ומתקשים וילדים מקיבוצים חופשיים".

מידי פעם נשמר הקשר עם אותם נערים לאורך זמן. “פעם התקשר נער מבית השיטה,שחיימקה לימד אותו לבר המצווה,לבקש שחיים שלי יגיד קדיש על סבא שלו,שנפטר חודש קודם לכן.חיימקה לקח על עצמו את המשימה בשמחה, ואמר קדיש באדיקות במשך עשרת החודשים שנותרו".

עברו שנים וההורים הזדקנו. "אבי בסוף ימיו איבד את יכולותיו הפיזיות, ונאלץ להיכנס לבית הסיעודי בקיבוץ.לכבוד המעבר הוא כתב מכתב פרידה מרגש וביקש ממני להקריא לו.התחלתי להקריא בקושי רב,כשפתאום הוא עצר את רצף הקריאה וקרא:'אוי!שכחתי משהו חשוב!בבקשה תוסיפי בכתב'.הוא הקריא ואני כתבתי בדמעות".רותי עוצרת כדי לנשום עמוק.היא זוכרת כמו היום מילה במילה את מה שהקריא לה. ”הוא אמר:'תודה לך אלוקים,על החיים המלאים שנתת לי,על התכונות שנתת לי לאהוב את הטבע ולאהוב בני אדם'". רותי עוצרת רגע כדי להירגע וממשיכה,"אני מרגישה שזו ממש אני.קיבלתי גם אני את אותן אהבות לטבע ולאנשים".

רותי איבדה זה מכבר גם את הוריה וגם את חיים שלה.היא נאנחת ואומרת, "למען האמת אבא ואמא מעולם לא קיבלו את חיים שלי כבנם,ככל הנראה בגלל שהיה טוניסאי.חיימקה שלי הרגיש כמוני בדחייה של אבא ואמא,אבל לא נטר להם טינה".רותי ממשיכה וכמעט נחנקת, “חיים שלי רחץ את אבא בסוף ימיו באהבה,בחום וסבלנות, כאילו היה בנו".

בחג הפסח האחרון של אביה,חיים התנדב לערוך את הסדר בבית הסיעודי. “בסוף הערב הלך אבא לישון,ללא אומר ודברים.כעבור זמן מה חזר,משהו הטריד אותו.הייתה זו אולי הפעם היחידה בה החמיא לחיימקה.הוא נכנס לחדר האוכל ואמר לחיים: 'חיים,אני לא אמרתי לך תודה על הסדר היפה,שתזכה לעוד הרבה סדרים'".רותי מתקשה להמשיך."חיים שלי הספיק עוד סדר אחד מאז".

אחרי45שנות נישואים יפותנהרגחיים בתאונה,כשרכב על אופניו בקיבוץ ורכב פגע בו. ”מה יותר מתאים לחיימקה שלי ממוות כזה?הוא נפטר בבגדי העבודה שלו ועל האופניים.הוא נהרג במקום,לא סבל".

אחרי 33שנים שבהן עבדה רותי כמטפלת, היאביקשה להחליף תפקידים עם העוזרת שלה, שהייתה משובצת בקילופים במטבח,ונשארה לקלף כשנה.כעבור כשנה יצאה לקורס בתפירה, ואז התחילה לעבוד בתיקונים,ועד היום היא תופרת.

תוך כדי ריאיון נכנסות לבית נשים שמשאירות לה בגדים לתיקונים. “מתי זה יהיה מוכן?”, שאלה אחת הנשים.רותי עונה בשאלה,"למתי את צריכה את זה?”. לאחר דין ודברים היא מבטיחה לתקן הכל עוד באותו היום.היא מצביעה על ערימת בגדים ומראה לי כמה עבודה לפניה.

שגרה עמוסה

אחרי לכתו של חיים,ניסו הילדים לשכנעה שתעבור לגור איתם.היא התקשתה לעזוב את הקיבוץ וסירבה.היא עמדה בסירובה עד שניגש אליה בעלה של מרב בתה.הוא הציע לה לבנות יחידת דיור עבורה סמוך לביתם בעפרה. “אם חתן מציע כזאת הצעה",היא אומרת בשמץ גאווה, “לא יכולתי לסרב”.המעבר לעפרה היה כשלשה שבועות לפני פסח.בתה פרסמה מיד בדף המידע שהיא מתקנת בגדים. “רגע!”,היא ביקשה, “עוד לא הגעתי וכבר את מכניסה אותי עמוק לעניינים,אולי נחכה עד לאחר החג?”. בקשות התיקונים התחילו לזרום מיד.לא הייתה לה מנוחה.

“את יודעת מה זה בשביל קיבוצניקית להרוויח את הוצאות החג לפני החג?”, היא שואלת אותי.

ששה ילדים הם גידלו, והיום הםבכוכב השחר,עפרה,רבבה,פסגת זאב,אל מתן וכפר הרא"ה.

הקרבה הפיזית בינה ובין הילדים מולידה גם קירבה נפשית וקשר חם". זו המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש",היא אומרת.

“הזוגיות המיוחדת של הוריי הקרינה על הזוגיות שלי,והיום אני רואה את הזוגיות המקסימה שזכו לה ילדיי.אני מאמינה גדולה בדוגמא אישית".שתיים מבנותיה אימצו ילדים,אחת מהן אימצה תאומים בנוסף לשמונת ילדיה הביולוגים.

מידי קיץ,בחופש הגדול,היא מקבלת את הנכדים,שניים שניים לפי תור,לקייטנת סבתא.

"כל ערב אני מקדישה כחצי שעה לתפילה,לבקשה ולברכה עבור כל אחד מהמשפחה.אני מתפללת עליהם אחד אחד בשמם, ומבקשת עבורם כל אחד את צורכו ומברכת אותו".

בתוך כל האינטנסיביות של עבודות התפירה והתיקונים והעיסוק סביב המשפחה הגדולה,רותי מתאווררת קצת בפעילויות המועדון. “יש לנו שם שיעורים,הרצאות,קונצרטים,טיולים.זה נעים וחשוב לפגוש עוד אנשים,להרחיב אופקים,והכל באווירה חמה ומיוחדת".

אני עומדת להיפרד והיא מתארגנת. "אני אלך לנוח קצת, יש לי להספיק המון עבודה להיום. אני מברכת על השגרה העמוסה הזאת, אני תמיד עסוקה ואין לי זמן לשקוע בצער ובדידות". אני מסתכלת עליה בהערצה, הלוואי על כולנו.

מעט זקנים יש בבנימין,אבל במעט שיש אנחנו יכולים להתהדר.

----------------------------------------------------------------------------------

ברוכים הבאים למועדון

שלושת מועדוני גיל הזהב של בנימין (בעלי, בפסגות ובישוב אדם) הם מועדונים אזוריים, המשרתים את תושבי הישובים הסמוכים. המועדון בפסגות פועל שלוש פעמים בשבוע. שגרת הפעילות במועדון כוללת לרוב ארוחת בקר ומשחקי שולחן, הרצאה, שיעור תורה, קונצרטים של מוסיקה מגוונת, שירה בציבור, סדנאות אומנות וכדומה. מידי פעם הם יוצאים גם לטיולים

תמר ארליך מנהלת את המועדון בפסגות כבר 15 שנים. "ההטרוגניות היא הדבר הכי מאתגר בעבודה במועדון" היא אומרת. "יש פה פערי שפה ותרבות, פערי ידע, הבדלי גיל ואפילו רמה דתית". בסופו של דבר היא מסכמת: "עם כל השונויות נוצרה פה אווירה משפחתית וחמה. העבודה איתם מאד מתגמלת, הם מכירים טובה ומקבלים הכל בתודה".

אמית בן אליהו מנהלת את המועדון בעלי. "חוץ מהפעילות במועדון יומיים בשבוע, אנחנו מפעילים פרויקטים שמשלבים בין האוכלוסייה המבוגרת והצעירה יותר. פרויקט "תיקון עם חיוך" מגיש עזרה לקשישים בתיקונים בבית על ידי סטודנטים מתנדבים, ופרויקט "יופי של קפה" גם הוא מופעל כולו בידי מתנדבות. כ-50 נשים מעלי מתנדבות לתת כל אחת על פי יכולותיה וכישוריה בערב אחד, המתקיים באולם "משכן שילה". באותו ערב מפנקות הנשים הצעירות את המבוגרות יותר ומהדרות פניהן. בכל איזור הן מקבלות פינוק אחר: טיפול קוסמטי, מסאז', איפור וכדומה. בערב כזה אופות נשות עלי עוגות ומפעילות עבור הקשישות בית קפה קטן, ואפילו תצוגת אופנה יש שם. בנות, כדאי להזדקן בעלי...".