עם סיומו של שלב משמעותי בסיפור ההתיישבות ברכס מגרון, הגיע הזמן להתבוננות במשמעויות ובלקחים העולים ממנו. בדברים אלו אינני רוצה לחזור על סיסמאות שחוקות, בהן חובטים ה'ממלכתיים' וה'אקטיביסטים' אלו באלו, אלא לנסות ולגעת בהיבטים נוספים ואולי אף ברבדים עמוקים יותר.
בראשית הדברים, מבקש אני לברך בברכת 'יישר כוח' את אנשי מגרון – על שנים של נחישות, של לקיחת אחריות, של הובלת מהלכים, של מסירות, של לכידות פנימית, של עומק, של אומץ ושל זקיפות קומה; ולבסוף, גם על הדרך המכובדת בה בחרו לסיים את פרק המאבק. גם אם לא תמיד הסכמתי עם החלטה כזאת או אחרת שלהם, הם ראויים להערכה רבה עד מאוד.
הקרקעות הפרטיות
אודה ולא אבוש, כי בדיונים שהתקיימו בפורומים שונים עוד לפני מספר שנים בהקשר למגרון, תמכתי בהסדר כזה או אחר של פשרה. השיקול המרכזי שלי בעד הפשרה לא היה חישוב של רווח והפסד פוליטי – בזה אינני מבין מספיק, אלא דווקא מן ההיבט היותר עקרוני.
הנחת עבודה בסיסית היא שלא ניתן להגן על מה שנתפס בעיני הציבור הרחב כגזל קרקעות. חלק מן האדמות במגרון רשומות על שמם של ערבים מן הסביבה. נכון שלא כולן, ויש ביניהן אדמות נפקדים. נכון שהיו רכישות. נכון שאלה שרשומים כבעלים אינם יודעים שיש להם אדמות שם. נכון שאדמות אלו לא ראויות לשום שימוש למעט התיישבות יהודית. נכון שאדמות אלו לא עובדו מעולם. נכון שחלוקת האדמות על ידי חוסיין היא בעייתית מבחינה חוקית ומוסרית. אבל... בכל זאת... בתודעת הציבור הרחב זה נתפס כגזל. במאבק ציבורי – כאשר צד אחד טוען טענה מוסרית במילה אחת, והצד השני עונה במסרים מורכבים – ברור מיהו המנצח. ובמאבק כזה אנו לא יכולים לנצח בדעת הקהל.
יתירה מזאת. אחד הטיעונים המרכזיים של תושבי מגרון היה העובדה שהם התיישבו בתום לב על קרקע שלא היתה בשימוש כלשהו ולא נדרשה על ידי בעליה מעולם. רבותי, זהו בדיוק הטיעון הערבי על ארץ ישראל. הם טוענים שהם התיישבו בתום לב על אדמה עזובה שאיש לא דרש אותה. האם אנו מוכנים לתת במו פינו את הבסיס לטיעון המרכזי המבקש לשמוט את הקרקע מתחת לרגלינו – תרתי משמע?
מאז ומתמיד ידועה הייתה עמדתו של מורנו ורבנו הרצי"ה - הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שאין להתיישב על אדמות פרטיות. ניסיתי לחקור אנשים ששמעו את הדברים מפיו, מהו הנימוק לעמדתו זו. האם הוא סבר שהתיישבות על אדמה פרטית היא גזל גמור? אינני יודע. הדיונים ההלכתיים אודות שאלת הבעלות על אדמות בארץ ישראל מורכבים וסבוכים (ראו, לדוגמא, בשו"ת באהלה של תורה, ח"א סי' קיג). הרב מעולם לא התייחס לדיונים הלכתיים אלו במפורש. אני נוטה יותר להניח שהשיקול שלו היה כללי יותר: אין לזהם את המאבק על ארץ ישראל בשאלות של גזל, גם אם יכולות להיות לנו תשובות עליהן. זה מסיט את הדיון מן השאלה העקרונית לשאלות צדדיות. אנו באים בשם הצדק. אנו תובעים את מימוש הצדק ההיסטורי בהשבת ארצנו הגזולה לבעליה החוקיים, שהם העם היהודי לדורותיו. במצב כזה אל לנו להסתבך במצבים של ספק גזל או חשש גזל, ואף לא במצבים בהם אנו נתפסים על ידי ציבור רחב כגזלני אדמות לתיאבון. להיפך, ציבור שבא בשם הצדק, צריך להיזהר מכל מעשה של אי-צדק, מכל ספק של אי צדק, ואף ממה שנתפס כאי-צדק. אי הקפדה על כך מזהמת את המאבק הצודק על הארץ ופוגעת בו פגיעה קשה.
וכאן יש מקום לבדיקה עצמית. מאז הקמת ההתיישבות ביש"ע נדרשנו להתמודד עם דילמות לא פשוטות בתחום הבעלות על הקרקעות שעליהן הוקמו היישובים. חלק מן היישובים הוקמו בסביבה בה אין בנמצא די אדמות מדינה, והם שרויים בטבעת חנק. החוק הגזעני הנוהג ברשות הפלשתינית, שעל פיו מוטל עונש מוות על מי שמוכר קרקע ליהודים, מגביל מאוד את היכולת לרכוש קרקעות באופן חופשי, גם כאשר יש מי שרוצה למכור את האדמה שהוא מחזיק בה (אגב, מעולם לא יצאנו במסע הסברה משמעותי כנגד החוק הגזעני הזה, גם כאשר הארץ רעשה על פסקי הלכה מתונים לאין ערוך של רבנים בדבר השכרת דירות לערבים). הפיתוי "לעגל פינות" בכל הנוגע לתפיסת קרקעות הוא גדול מאוד; מה גם ששנים רבות נקטה המדינה מדיניות של העלמת עין מכך.
ההתמודדות עם שאלות אלו מחייבת אותנו לגבש משנה סדורה, מגובשת, מבוססת ומוסכמת – לפחות בינינו – בכל מה שנוגע לשאלות הנוגעות לבעלות על הקרקעות ביישובים. זה דורש הכרה מפורטת של המציאות. זה דורש הכרה של החוקים הנוהגים בשטח – הטורקיים, הבריטיים, הירדניים והישראליים. וזה דורש בירור הלכתי מקיף. בהעדר בירור כזה, הדברים נתונים למצפונו האישי של כל אחד. כל אדם או יישוב קובעים לעצמם מדיניות משלהם. במקרים רבים, קבוצה של נבחרי ציבור קובעת לעצמה את גבולות המותר והאסור. במקרים אחרים – עושים בלי לבדוק, ואחר כך מחפשים טיעונים כאלה ואחרים כדי להצדיק את המעשה – ולא תמיד טיעונים שהאומר אותם מספיק משוכנע באמיתותם. במקרים קיצוניים עוד יותר – מוציאים את דברי מורנו ורבנו הרצי"ה מהקשרם – כשאמר בהקשר לשאלת הריבונות: "אין כאן שום שטחים ערביים ואדמות ערביות" – כדי להצדיק תפיסת אדמות באופן פרטי בלי שום הגבלה.
לאחר שנכשלנו שוב ושוב, הן במגרון והן בגבעת האולפנא, נדרש מאתנו לגבש סוף סוף משנה סדורה, בהירה ומנומקת היטב, ולעמוד מאחריה כציבור, בלי שנצטרך שוב ושוב להסביר בדיעבד דברים שאולי לא היינו מסכימים לעשות אותם מלכתחילה. רק במצב כזה, כאשר יהיה ברור לנו ולציבור הרחב, שאנו נזהרים מכל אבק של גזל, נוכל לצפות לאמון במקומות בהם יעלו בכל זאת פקפוקים כאלה ואחרים על הצדקת הרכישה או ההחזקה שלהם.
כאמור, במצב כזה, בו אמנם יש לנו טיעונים לא מבוטלים כדי להצדיק את המשך הישיבה במקום, אבל אין לנו יכולת לשכנע בכך את דעת הקהל, לא היה מנוס מהסדר של פשרה שישאיר בידינו הישגים טובים ככל הניתן, אולם מתוך ידיעה שאין בידינו לעשות יותר מזה.
צוות להתמודדות משפטית
הדרישה להתבוננות פנימה לא פוטרת אותנו מביקורת נוקבת על התנהלותה של הפרקליטות. ברור כשמש שלא הצדק היה נר לרגליה אלא "עילה מצאו והחריבו את ארץ ישראל". הם לא היו מוכנים להתמודד עם המורכבות הקיימת בשטח, לא האזינו לטיעונים כבדי משקל, ולא התייחסו לכך שחלק מן האדמות נרכש כדת וכדין. וודאי שלא ענו לטענה כי שלטונו של חוסיין היה בלתי חוקי על פי החוק הבינלאומי ועל כן אין תוקף חוקי לחלוקה פיקטיבית של קרקעות שנעשתה על ידו. הם גם נקטו מדיניות עצמאית בניגוד לעמדתה המוצהרת של ועדת השרים לענייני התיישבות.
פרשת מגרון מסייעת לנו למקד את הבעיה: המדיניות הנקבעת בפרקליטות, וחוסר האונים של שרי הממשלה אל מול זה. תובנה זו אמורה לתת בידינו 'מפת דרכים' להמשך המאבק על הארץ. הכללים התקפים במאבק מול דרג פוליטי שונים מן העקרונות המנחים מאבק מול דרג משפטי המתכסה באצטלה "מקצועית", אינו רגיש לדעת הקהל מצד אחד, ומגובה על ידי התקשורת מצד שני. לצד כל הפעילות הברוכה בהתיישבות, בפוליטיקה ובהסברה, עלינו להקים צוות משפטי שילמד את הנושא לעומק, יזהה את הדרכים שבכוחן לשנות את המדיניות ואת תוצאותיה וגם את אותם אמצעים שניתן להוכיח שאינם יעילים. לשם כך לא מספיק 'הפורום המשפטי למען ארץ ישראל', לא מספיקה 'האגודה לזכויות האדם ביש"ע', ואף לא הפעילות הברוכה של אנשי 'רגבים'. צריך גוף הרבה יותר משמעותי, שאמנם ייעזר בפעילותם ובניסיונם של הגופים הקודמים, אבל יתמקד בהתמודדות יעילה עם האיומים הנשקפים מצד מערכת המשפט. חלק מן הפתרונות יוכלו לסייע בטווח הקצר, וחלקם דורש תהליכים ארוכי טווח שיבשילו רק בעתיד היותר רחוק.
חלק בלתי נפרד מן הפעילות המשפטית הוא החובה למנף את דו"ח ועדת אדמונד לוי. הדו"ח משמיט את הקרקע מתחת לטיעונים החמורים ביותר שהופנו כנגד ההתיישבות, מעמיד את ההתיישבות על בסיס משפטי איתן ופותר מן השורש בעיות רבות שאנו מתמודדים אתן. הכרחי לשכנע בכל דרך אפשרית את ממשלת ישראל לאמץ את הדו"ח; וגם אם לא הכול אפשרי מבחינה פוליטית, יש להניח את הדו"ח שוב ושוב על סדר היום הציבורי ולפחות להציב בפני דעת הקהל בארץ ובעולם תפיסה אלטרנטיבית לזו שאימצה מערכת המשפט.
משבר המנהיגות
כפי שכתבתי לעיל, במצב כזה – בו אנו נתפסים בדעת הקהל כגזלנים, וכאשר המאבק הוא לא נגד הדרג הפוליטי אלא כנגד הפרקליטות – מאבק כוחני בשטח לא היה מביא לנו שום תועלת של ממש. את ההצלחה המקרית של עמונה לא ניתן לשכפל, כפי שהיא לא שוכפלה בבית השלום בחברון או במקומות אחרים.
אבל גם אילו הייתי משתכנע שטעות היא בידי, ונכון יהיה במקרה זה ליצור מאבק נחוש בשטח, הדבר לא היה עולה בידינו. וזאת בשל סיבה אחרת לחלוטין – משבר ההנהגה.
לא סוד הוא כי מאז חורבנם של יישובי גוש קטיף וצפון השומרון, הולך מעמדה של מועצת יש"ע כמנהיגת ציבור המתיישבים ביש"ע ויורד מדחי אל דחי. הפרדוקס הכואב הוא, שתהליך זה בא במקביל להתחזקות חסרת תקדים במעמדה של המועצה בציבור הרחב. שפתו הרהוטה והמכובדת של דני דיין, לצד מאמצים המושקעים בתחום ההסברה, מצד אחד, ותהליכי התפכחות משמעותיים העוברים על החברה הישראלית, נותנים למועצת יש"ע מעמד איתן בדעת הקהל בארץ, ואף בעולם. אולם לזאת אין ביטוי כלפי פנים. מועצת יש"ע החליטה לפני מספר שנים על מתווה של פשרה, ואילו ציבור גדול, ובתוכו תושבי מגרון עצמם, לא קיבלו אותו. בהמשך, פעלו תושבי מגרון נמרצות בעד קידומו של 'חוק ההסדרה', בעוד שראשי מועצת יש"ע המשיכו לקדם את מתווה הפשרה. מליאת המועצה לא כונסה כבר זמן רב. המהלך מעורר התקווה של הקמת 'מועצת יש"ע המתחדשת' לא צלח. רבים חשים שקיבלו את 'אותה גברת בשינוי אדרת'. וכך, גם אילו הייתה מועצת יש"ע קוראת לציבור למאבק בסגנון כזה או אחר – לא היו מגיעים אליו מספיק אנשים. וודאי כאשר מנהיגים אלטרנטיביים קוראים לציבור לעשות כך או אחרת – רוב ככל המתיישבים והאוהדים נשארים בבית.
וכאן המקום לזעקה. מי שמוביל כיום את המאבקים על המאחזים הם תושבי המאחזים עצמם. תושבי גבעת האולפנא הובילו – עם הנהגת היישוב בבית אל – את המאבק על הבתים שלהם. תושבי מגרון ניהלו את המאבק על בתיהם. ועכשיו תושבי גבעת אסף ועמונה מובילים – כל קבוצה בדרכה – את המאבק על היישובים שלהם. מאבק כזה, ללא גיבוי רחב, בלי שיתוף פעולה בין כל הכוחות שיכולים לסייע במעשה או בעצה טובה, קשה לו מאוד להצליח. וודאי וודאי הוא, שאם נעמוד בפני איום בהיקף גדול יותר, לא נוכל להתמודד אתו ביעילות בלי הנהגה שהציבור מקבל אותה ונותן בה אמון מלא. אם לא הייתה באה החרבת הבתים בגבעת האולפנא ובמגרון אלא כדי "לנער" אותנו ולהביא לשיקום ההנהגה – דיינו!
סוף דבר
במבט צר, כואבים אנו את הרס הבתים במגרון ובגבעת האולפנא.
במבט רחב יותר, הרווחנו: בבית אל ייבנו עוד מאות יחידות דיור; במקום מגרון אחת נבנות שתיים – אחת בגבעת היקב ואחת במזרח אדם, ובעזרת ה' גם האתר החרב ייבנה מחדש.
במבט יותר רחב, הרווחנו עוד: ארגוני השמאל חושבים פעמיים אם שווה להם בכלל להגיש בג"צים להחרבת מאחזים.
במבט נוסף הרווחנו עוד משהו: הבנו את 'כללי המשחק' של המערכת המשפטית, שעתה נחשפו לעין כול.
במבט רחב עוד יותר, הפסדנו: מאז הגשת הבג"צים על מגרון ומאחזים נוספים, נגדעה תנופת הבנייה של מאחזים משמעותיים נוספים, וההתיישבות מסתגרת בתוך 'תחום מושב' בשעה בה נוהגת מדיניות אפקטיבית של 'ספר לבן' במרחבים הגדולים של יו"ש.
במבט רחב עוד יותר, הפסדנו משהו משמעותי הרבה יותר: המאבק שלנו למען ארץ ישראל לא נתפס בציבור כמאבק על הצדק, ולהפך, הוא נתפס בעיני רבים מדי כמאבק המבקש להצדיק עוול.
במבט רחב עוד יותר, אנו עשויים להרוויח, אם נשכיל להפיק את הלקחים הנדרשים ולשפר את דרכי ההתמודדות שלנו עם אתגרי העתיד. זה לא תלוי בבג"ץ. זה לא תלוי בפרקליטות. זה לא תלוי בתקשורת. זה לא תלוי בממשלה ובפוליטיקאים. זה תלוי בנו.
- הרב עזריאל אריאל הוא רב היישוב עטרת