צרות האחרונות משכחות את הראשונות, והבחירות המשמשות ובאות מסיטות את תשומת הלב מהאירועים סביב עקירת מגרון. ובכל זאת, ראוי לשוב ולהתבונן בפרשת מגרון כיוון שיש לה משמעות ולקחים לאירועים שחוזרים ובאים מעת לעת.
בדרך כלל הדיונים מתמקדים בטקטיקה, ואולי מדויק יותר - בטכניקה של המאבק ביום הפינוי: האם יש להתפנות בשקט או להיאבק באלימות פסיבית או אקטיבית. אולם נראה שדיונים אלה מחמיצים את העיקר, והוא הדיון האסטרטגי. במסגרת זו, אסקור בקצרה את המצב האסטרטגי של ההתיישבות, ולאור זאת אבחן את המאבק על מגרון, על פי הפרטים הידועים לי.
דו"ח מצב
היה מי שאמר שאת חובתנו לירש את הארץ אנו מקיימים בארבע שלבים: א) כיבוש צבאי, ב) התיישבות, ג) החלת ריבונות ישראלית, ד) הכרה בינלאומית.
במלחמת ששת הימים שחררה ישראל את מזרח ירושלים, יהודה ושומרון, רצועת עזה וחצי האי סיני (כיבוש צבאי). מזרח ירושלים סופח מייד, והחלה בו התיישבות יהודית מסיבית, אולם עד כה העולם איננו מקבל את ירושלים (אפילו המערבית) כבירת ישראל. רמת הגולן סופחה אף היא ויש בה התיישבות משמעותית, ושוב, ללא הכרה בינלאומית. מדינת ישראל נסוגה מסיני ומרצועת עזה, והחריבה את ההתיישבות במקומות אלה.
ביהודה ושומרון המצב עמום: מצד אחד, ישנו כיבוש צבאי על כל השטח, וישנה התיישבות בחלק ניכר מהשטח. מצד שני, מדינת ישראל מקפידה שלא להחיל שום חוק ביו"ש, ובהסכם אוסלו הוקמה אוטונומיה פלשתינית בחלק מהשטח. במקביל, מאז אוסלו העמדה הרשמית של ממשלות ישראל היא שיהודה ושומרון הם שטח כבוש. עמדה זו לא שונתה מאז אוסלו ועד ימינו אלה ממש. המשמעות של קביעה זו רחבה ביותר, כיון שעל פי החוק הבינלאומי אסור למדינה כובשת ליישב את האוכלוסייה שלה בשטח הכבוש, ועליה לפעול באופן מיוחד להגנה על האוכלוסייה הכבושה. עמדה זו יושמה בדבקות מרשימה על ידי בתי המשפט ועל ידי אנשי משרד המשפטים. כך למשל, התנגד עו"ד מייק בלס לסלילת קו הרכבת המהיר מתל אביב לירושלים בגלל שהוא עובר בשטח כבוש, והדבר הוסדר רק לאחר מתן תמורה הולמת לפלשתינים.
יש לציין בנוסף כי בשנים האחרונות מנהלים ארגוני שמאל בינלאומיים (בסיוע יהודים וישראלים) מסע דה-לגיטימציה לישראל, שאחת התוצאות שלו היא החרם על מוצרי ההתנחלויות ועל האקדמיה הישראלית.
המאבק על מגרון
כאשר אנו מגיעים למאבק על יישובים ושכונות כמו גבעת האולפנא, מגרון, גבעת אסף או עמונה, ישנו הכרח להגדיר את המטרה מראש. כאן ניתן לבחור בין מטרה טקטית, שרלוונטית בעיקר ליישוב המאוים, לבין מטרה אסטרטגית, שמתייחסת למכלול האתגרים שבפניהם ניצבת ההתיישבות.
מטרה טקטית יכולה להיות: השארת היישוב על מקומו, קבלת תמורה התיישבותית הולמת, או גביית מחיר פוליטי ממי שהחליט על הפינוי. כל אלה לא ישנו את מצבה הבסיסי של ההתיישבות, ולא יפתרו את הבעיות של היישובים האחרים, מוכרים ולא-מוכרים.
לעומת זאת, מטרה אסטרטגית יכולה להיות: שינוי עמדת המדינה ביחס ליהודה ושומרון מ"כיבוש", ל"שטח הנתון במחלוקת" (כפי שמציע דו"ח אדמונד לוי, אליו נגיע מייד), שינוי הליכי אישורי הבנייה ביו"ש וביטול הצורך באישור שר הביטחון להליכי תכנון פשוטים, וכדומה. השגת מטרות אלה תשפיע באופן דרמטי על היקף ההתיישבות ועל מעמדה.
לאחר הגדרת המטרה יש לבחון מהי הדרך להשגתה.
המאבק על מגרון נשא מטרות טקטיות ואסטרטגיות: ברמה הטקטית המטרה היתה להשאיר את היישוב במקומו, ולמצער, על הרכס. מטרה זו הושגה. היישוב נשאר על הגבעה, ואפילו נשארו מבנים באתר המקורי שמחכים לאישור סופי. מעבר לכך אושרו מאות יחידות דיור ביישוב אדם, והמדינה השקיעה תקציבים גדולים בפיתוח השטח לבנייה. הישג זה מטיל צל על המאבק הארוך שניהלה שלום עכשיו כנגד היישוב, וקשה לכנות את התוצאה מבחינת שלום עכשיו כניצחון.
ברמה האסטרטגית גרם המאבק על היישוב להקמת ועדת אדמונד לוי שהמליצה על שינוי יסודי ביחס של מדינת ישראל ליהודה ושומרון, ועל שינוי הליכי הרישוי באזור. עצם כתיבת הדו"ח היא הישג, אולם כל זמן שהוא לא אומץ באופן רשמי על ידי ממשלת ישראל המלאכה לא הושלמה.
הישג חשוב נוסף למאבק על מגרון הוא בכך שלראשונה התקבלה עתירה שהוגשה על ידי ההתיישבות כנגד המדינה בנוגע להשארת חלק מהמבנים באתר המקורי. עד כה ידע רק השמאל להשתמש בעתירות כדי להגיע להישגים. הוא קצר אותם בעבודה בחדרים ממוזגים של אנשים בודדים, בזמן שהימין היה צריך לגייס עשרות אלפים להפגנות מתישות. במגרון זה היה אחרת, התברר שגם הימין למד לעבוד באופן יעיל ונקי, והכי חשוב להגיע לתוצאות. שהרי שום הפגנת המונים לא היתה מביאה להשארת היישוב באתר המקורי, ועתירה לבג"ץ דווקא כן.
גדול עלינו?
הבעיה הגדולה בכל זה היא שהמציאות מטילה על כתפיהם של אזרחים טובים מן השורה, שיד ההשגחה הביאה אותם לגור ביישוב לא-מוכר זה או אחר, אחריות אסטרטגית. על פניו זה דבר בלתי הגיוני לחלוטין. לכאורה, משרד ראש הממשלה היה צריך להחליט על אסטרטגיה, משרד החוץ היה צריך לטפל בבעיית הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל, ומשרד המשפטים היה אמור להסדיר את מעמדה המשפטי של ישראל ביו"ש.
בפועל, הממשלה והעומד בראשונה אינה מתווים מדיניות שיטתית. ישנו נאום בר אילן הקורא להקמת מדינה פלשתינית, וישנה הקפאת בנייה, וישנם אישורים ליישובים מסוימים והפשרת בנייה. הוקמה ועדת אדמונד לוי, אולם, הדו"ח שלה לא אושר בממשלה.
במצב כזה, אין לנו ברירה אלא לשקול שיקולים אסטרטגיים ולנצל את העובדה שהממשלה שוקלת שיקולים פוליטיים טקטיים ביחס ליישובים הלא-מוכרים כדי להגיע להישגים אסטרטגיים. זה קשה, זה אולי מעבר לכישורים שלנו, וזה בוודאי לא מה שאיחלנו לעצמנו. אבל זו חובתנו בעת הזאת, ועלינו להתאים את עצמנו אליה, ובמהירות.
- הרב עדו רכניץ הוא מנהל המחקר במכון משפטי ארץ שבעפרה