מי לא מכיר את האמרה המפורסמת מאוד בצרפתית: "שרשה לה פאם" (חפש את האישה)?
אמרה מוזרה לטעמי. בינינו, איפה בדיוק בעולם צריך לחפש את האישה. הרי מקומם של הנשים ידוע לרוב. או במטבח, או בקניות, או בגן השעשועים, או בחדר, מספרות סיפור לילדים או... אולי בגלל זה באמת צריך לחפש את האישה.
תשאלו כל צרפתי נבון והוא יסביר לכם שהפירוש האמיתי הוא שמאחורי כל גבר עומדת אישה, כך שאם אתם רואים גבר מצליח, מיד תבינו שזה איכשהו קשור לאשתו (גם אם הוא רווק?!).
אני גדלתי על האמרה הזאת, ואף פעם לא הבנתי למה צריך לחפש רחוק כאשר ממש כאן מתחת לאף שוכנת לה אמרה גדולה מאוד - "אישה בונה, אישה הורסת", או למי שרוצה - "חכמת נשים בנתה ביתה".
גם אם הבעל מצליח, גם אם הוא נכשל, גם אם הילד יוצלח, גם אם לא - תמיד, אבל תמיד, חפש את האישה. או את האמא.
אני זוכרת שעוד כשהייתי נערה הייתי סקרנית מאוד לדעת מהו אותו סוד גדול, הקונה את היכולת להיות חכמה. דודה יקרה אמרה לי פעם שאמא שלה, כלומר סבתא שלי, לימדה אותה שאישה צריכה להיות כמו שלושת הקופים בתמונות המצויות בכל מרפאה וחדר המתנה. התמונה הזו מציגה שלושה קופים היושבים בשורה, האחד סתום עיניים, השני סתום אוזניים והשלישי סתום פה.
"לפעמים", אומרת הדודה, "צריך לדעת לא לראות, לא לשמוע ולא לדבר". וזאת הייתה כל התורה על סוד אחד.
וואלה, חשבתי לעצמי, הרי לי סוד שקניתי בשעה אחת. נשמע קליל, פשוט וישים.
ועם תחושה זו הלכתי כל ימי נעוריי המאוחרים, עד אשר נולד הילד הראשון או יותר נכון הילדה הראשונה, זו שמלמדת אותי שדיבורים לחוד ומעשים לחוד.
כמה קל לדבר, כמה קשה ליישם.
שאינו שרואה
יום חמישי בשבוע הוא יום של היסטריה בכל בית שפוי ולא שפוי כאחד. הספירה לאחור מתחילה, והמרוץ לקראת השבת מקבל מראה של מלחמת עולם. פתאום, משום מקום, מסתיים לו השבוע ואתו קופצים מכל פינה בבית חלקיקי בגדים מלוכלכים או לא.
סלסילת הכביסה כאילו מקיאה את בגדיה במין גועל מהול בהיסטריה. "מה?", אני צועקת,
"מאיפה נולדו כל הבגדים האלה? רק אתמול, כלומר ביום חמישי שעבר, לא היה פה אפילו בגד אחד!", ומיד אני מתחילה את מרתון הכביסות, בתקווה שהמכונה תקצר את התוכנית שלה לחמש דקות, תוציא את הבגדים לבד, תתלה אותם, תייבש ותקפל, ובכך אהיה פטורה מערימות בגדים נקיות אך הפוכות לפני השבת.
אני ממשיכה אל חדרי הילדים תוך שאני מחלקת תפקידים לכל עבר עד שחושכות עיניי. מביטה אל אחד החדרים ומנסה לשחזר האם פה חלה מלחמת סוריה הראשונה. החדר ההפוך לובש צורה בנוסח של ימי טרום בריאת העולם, השמיים והארץ התהפכו ואיתם כל תכולת ארון הבגדים, תיקים, שמיכות, אוספים ועוד. ורצפה אין.
אני סופרת עד עשר ומנסה, ללא הצלחה יתרה - להתעלם. לא לצעוק, לא לאיים, לא להתעצבן, לא לצאת מכליי.
אבל מה, לא הולך. ואני הרי יודעת שבכל שבוע הדבר חוזר, כמו שבכל שבוע מגיע יום חמישי, וגם ברור לי שבביתה של המהפכנית הצעירה יהיה בסדר, שהחינוך לסדר יילך איתה ויצוץ בעז"ה כאשר יבוא הבעל, ועדיין... העיניים רואות ויוצאות מחוריהן.
שאינו שומע
"שלום, אני מדברת עם צופיה? שלום מדברת המורה של ...".
משום מה כל שיחה שמתחילה במשפט הזה עושה לי תחושת דה ז'ה וו קשה ולא נעימה, ומיד מכניסה אותי לעמדת התקפה, הגנה ושיתוק גם יחד.
אני נזכרת בימים שאמא שלי הייתה מקבלת שיחות לא נעימות על התנהלותי בבית הספר, ותוהה לעצמי מדוע מורה שאומרת שהיא מלמדת את בתי / בני חושבת שיש לי רק אחת / אחד. אני גם לא יכולה להיות בטוחה שהיא אכן מדברת על בתי או בני כי בשום שלב של השיחה היא אינה מזכירה את שם הילד/ה.
אני מנסה להתעשת ולנסות להיזכר מי היא המורה המדברת איתי, לאיזה מקצוע היא שייכת ולאיזה ילד.
אחרי שצף הדיבור הקולח בא השלב שבו אני צריכה להציג את עמדתי ולזכור שלא אני התלמידה. ב"ה שילמתי את חובי למוסדות הלימודים, כעת תור ילדיי.
זהו שלב שמצד אחד מאוד מתחשק לי להגן בחירוף נפש על הגוזלים אך לפעמים הדבר בלתי אפשרי.
בדרך כלל אחרי שיחה שכזאת אני נכנסת להרהורים בדבר האופן שבו אני מחנכת את ילדיי, ותוהה לעצמי איך הגעתי למצב שבו ילדיי יוצאים פעמיים בשיעור לשתות ובכך מפרים את הסדר בכיתה, ורק אחרי דיון פנימי עמוק מנסה להבין מדוע למורים אין נושאים אחרים להתלונן עליהם.
הייתי רוצה להיות מסוגלת להשתיק את הקולות הפנימיים ולתת לקולות הנכונים להיכנס. הקול שאומר שילד הוא בסך הכל ילד והוא עוד יגדל ויהיה בעז"ה אדם טוב ובוגר, וכי בית ספר הוא שלב, שלב חשוב אך מצריך פרופורציות.
שאינו מדבר
הקוף שאינו מדבר הוא הקוף הכי חשוב, במיוחד עבורנו, הנשים.
זהו הקוף שצריך לעבוד עליו הכי קשה, זהו הקוף שנמסר לי בטון הכי חד בסוד ההוא.
עוד לא הגעתי לשלב הקריטי של הקוף, מיומנות שאזדקק לה מאוד בעתיד, כשאהיה חמות - לדעת לא להעיר הערות, לא לחנך, לא לייעץ היכן שלא צריך, לא ולא... ולמצוא איפשהו גם את הכן, החום, החיבוק והאהבה, למרות שבטח ארצה לפעמים לצעוק.
חכמת נשים נבחנת לדעתי בעיקר בשלב הזה, הרגיש.
אני מתפללת שכשאגיע לשלב הזה כבר אהיה כל כך מזוהה עם הקופים, שאצלח את השלב הסופי.
את תמונת שלושת הקופים אין לי בבית, אך היא חרוטה היטב במוחי יחד עם זיכרון מתוק של שיחת נשים שעומדות מאחורי גברים גדולים.
ומתפללת, בשקט בשקט, שאלמד מתי לשמוע, מתי לראות ובעיקר מתי לשתוק.