בין הדברים שעליהם אדם צריך לחזור בתשובה מונה החיי אדם (כלל קמג) את הקללות: "מקלל עצמו או חבירו בשם... וכל זה אין חילוק בין שיאמר בלשון הקודש או בכל לשון".
מדין תורה אסור לאדם לקלל את חברו ואף את עצמו, כפי שנאמר "לא תקלל חירש" (ויקרא יט, יד). לדעת הרמב"ם (ספר המצוות לא תעשה, שיז) מטרת מצוה זו לחנך את האדם להימנע מכעס על הזולת ולגרום לגדיעת רגשי נקם. לדעת הרמב"ן ותלמידיו (המובאים בספר החינוך, מצווה רלא) בכוחה של הקללה לגרום לנזק של ממש לאדם המקולל. בעל "החינוך" מוסיף שיש גם סבירות גבוהה שהמקולל ישמע על כך, ויתעורר סכסוך גדול, ומכאן שהאיסור נועד גם להביא שלום לעולם.
עיקר האיסור מהתורה הוא דווקא כשמזכיר בקללה את שם ה' (שו"ע חו"מ כז, א, וראו ב"הלכה פסוקה" שם).) והכרעת השו"ע היא שגם כינויים של ה' הם בכלל שם ה'.
יש איסור בכל קללה גם בלא הזכרת שם השם, ותוקף האיסור הוא מהתורה (ב"ח חו"מ כז, חזון איש על הרמב"ם שם) או מדרבנן (מאירי סנהדרין סו, א).
האיסור לקלל הוא גם בלשון עקיפה, כגון: "אל יהי ברוך" (רמב"ם סנהדרין כו, ד). אף כאשר נגרמה לאדם עגמת נפש או צער כתוצאה ממעשיו של אדם אחר אין לו זכות לקללו.
אפילו לא ברמז
עד כאן עסקנו במי ש"מאחל" לחברו רעה, עתה נעסוק במי שקורא לחברו בשם גנאי. הגמרא (קידושין כח, א) מחלקת בין סוגי הקללות השונות: "הקורא לחבירו עבד - יהא בנידוי, ממזר - סופג את הארבעים, רשע - יורד עמו לחייו".
המהר"ם מריזבורק (מחכמי אשכנז) קובע חלוקה שונה. לדבריו על גידופים חמורים כגון: ממזר, עבד, רשע, נואף - מלקין, על מלשין, גנב - מותר לנפגע לרדת לחיי המקלל, ועל קללות טמא, כלב, ושאר חירופין - צריך לפייס.
מדברי הרמ"א עולה שאין נוהגים להלקות כלל אלא לחייב בתשלום שמיועד לצדקה או לטובת הנפגע.
לגבי כינוי גנאי ברמז כותב מהר"ש שליצטאט (שו"ת מהר"י וויל קמז): "אחד המקנטר חבירו ואמר ליה (=לו) "איני משומד" או "[איני] עבריין" או כיוצא בזה, אפילו דלא אמר "כמוך" בפירוש הוי כאילו פירש". כלומר גם אמירת "אני איני רשע" שמובילה למסקנה שהשני הוא הרשע, נחשבת כקללה, וכך פוסק הרמ"א (שם). מאידך על רמז מרוחק יותר, כגון אישה שיצא עליה שם שעשתה עבירה בטבריה וקרא מישהו בקול לידה: "טבריה טבריה", נפסק שאינו מוגדר כביוש (סמ"ע תכ, נב).
בזוהר נידון מקרה זה שאדם אמר לחברו שהוא "כרשע" - והוכרע שאינו קללה, אך יש מהפוסקים שהחמירו (רמ"א שם).
חומרה מיוחדת יש בקללת ההורים, תלמיד חכם, ואף מנהיג ציבורי. הקדמונים גם החרימו את מי שמקלל נפטרים, וישנם כללים מיוחדים כיצד "לפייס" אותם. רבנו גרשום החרים את מי שיקרא לבעל תשובה "משומד".
יש לציין שטענה שנטענה בבית דין הכוללת ביוש עבור הצד השני, אם היא למטרת זכייה בדין אין בה איסור הלכתי (רמ"א חו"מ תכא, א), אך כמובן צריך להתמקד אך ורק בדברים הנחוצים לדין עצמו ולא להוסיף על כך.
"שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו".