הכל כבר היה מוכן. או לפחות כמעט מוכן. הקירות סוידו ונצבעו מחדש, דגלי ישראל נשלפו מהמחסן, כתובות אש סודיות נרקמו בחדרי חדרים, וגלופות חולצות חדשות נשלחו לדפוס, אך הלחימה בדרום שהתרחבה בהמשך גם למרכז, הביאה להתלבטות - האם לערוך את שבת הארגון של תנועת בני עקיבא כסדרה או לדחות אותה למועד בלתי ידוע?

כשבתנועת הנוער השניה בגודלה בארץ מספר הסניפים עומד על כ-350, ומתוכם 44 סניפים במחוז הדרום, "קפה דילמה" המוכר יצא מגבולות הפעולות התיאורטיות בסניף, והפך לשאלה אמיתית ולא פשוטה להכרעה.

חניכים, מדריכים, קומונריות, רכזים וכמובן הורים - לכולם היה מה להגיד.

דני הירשברג, מזכ"ל בני עקיבא, נפגש עם החניכים, הקשיב למטלפנים, קרא את הסמסים ואת הגיגי החניכים בפייסבוק, והחליט, ביחד עם מליאת בני עקיבא, לקיים את שבת הארגון במועדה תחת הכותרת: "נאמנים לדרך. ממשיכים - אבל לא כרגיל".

סניפי הדרום הוזמנו להתארח אצל חבריהם בגולן, במרכז וביהודה ושומרון.

האכזבה מכך ש'החגיגה נמשכת' אך לא בסניף הביתי, הייתה קשה מאוד לחלק מהחניכים והמדריכים. אחרים שמחו שנמצאה להם דרך חלופית לציין את השבת.

בקיר הפייסבוק של הירשברג ("פייסבוק הוא כלי. השאלה מה מבשלים בו") אפשר היה למצוא השבוע ביקורות ושבחים. מדריך מנתיבות הודה למזכ"ל על שהתקשר והציע אלטרנטיבות ריאליות. אחרים הביעו חשש לנסוע להתארח - ולהשאיר את המשפחה מאחור, כעסו על מה שנראה בעיניהם כהיעדר סולידריות, או הביעו עצב מכך שלא יוכלו להציג בעצמם וליהנות מפרי ידיהם.

אמירה ערכית

כשאני פוגשת את דני, ביום ראשון שאחרי השבת המדוברת, אני שואלת אותו האם הוא עדיין עומד מאחורי ההחלטה השנויה במחלוקת.

דני עונה ללא היסוס: "הפייסבוק מאפשר לי להיות קשוב. לא להסתפק בחדר עם חמישה אנשים בלבד לקבלת החלטות כפי שהיה בעבר. אבל אני לא יכול להגיב לכולם באופן אישי, ובוודאי לא יכול להיות מושפע ממה שכתוב בפייסבוק. את ההחלטות צריך לקבל במנותק. בעיניי המחשבה לבטל את השבת משמעה התקפלות. אין בזה אמירה ערכית. ההחלטה להמשיך לא נבעה מתוך התעלמות או אדישות מהמערכה בדרום, אלא מתוך תחושה שזוהי אולי חובתנו דווקא בעת כזו.

"בעבר קיימנו את מחנות הקיץ בזמן מלחמת לבנון השניה, וקיימנו פעילויות לאחר פיגועים ואסונות קשים. עם ישראל, כולל אנחנו פה בבנימין, עברנו בחיינו תקופות קשות שבהם לא יכולנו לנוע בכבישים בחופשיות או שנאלצנו להתמודד עם אירועים קשים דווקא ביום העצמאות או בחג הפורים, ואף על פי כן המשכנו הלאה".

תפיסת העולם הזו מן הסתם התבססה אצלו כבר בקיץ 82'. כאח שכול, שאחיו יצחק נהרג במלחמת לבנון הראשונה, יש להירשברג ניסיון אישי וכואב לגבי התובנה מתי צריך להמשיך הלאה.

על שבת הארגון הוא מספר: "עשרות סניפים מהדרום התארחו במקומות בטוחים יותר. אני העברתי את השבת ביישובי, טלמון, יחד עם אורחים מסניפי נוויאות וגבעת ציון באשקלון. בכל הסניפים התקיימו תפילות ופעילות שעסקה בנאמנות לעם ולארץ, לחוסן הלאומי ולהרמת הדגל דווקא בשעה שאויבנו מבקשים שנקפל אותו. כל מפקד במהלך השבת ובצאתה נפתח בפרקי תהילים ובתפילה לשלום המדינה.

"בפייסבוק השתמשנו במוצאי השבת כדי לבטל 260 השבעות שארגן הנוער הבוגר לשבט החדש המצטרף ל"חבריא ב'", ובמקומן קראנו לכולם להגיע לתפילה המונית בכותל, לרגל המצב.

"מסתבר שהיה צריך את החמאס בשביל להצליח לבטל סוף סוף את ההשבעות האלה", הוא אומר בחיוך, ומוסיף: "הגיעו אלפי משתתפים לתפילה הזו. כולם הגיעו נרגשים - עם הסווצ'רים החדשים שעליהם שם השבט החדש "נאמן" - התפללו ושרו אל תוך הלילה. זה היה מרשים ומדהים. היינו רוצים לראות את התפילה המשותפת הזו הופכת למסורת גם ללא מלחמה מאיימת ברקע".

להכניס רגל למעלית

החלטה אחרת, סנסציונית לא פחות, שקיבל הירשברג בחודש האחרון, הייתה להצטרף בפעם הראשונה בתולדות התנועה לעצרת לזכרו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, הנערכת מידי שנה מאז הרצח בכיכר רבין בתל אביב.

"להוציא מכתב שקיבלתי מסניפי בני עקיבא באיתמר ובחברון, שאני מכבד ושעניתי עליו, לא שמעתי תגובות שליליות להחלטה הזו", אומר דני. "בהנהגה הציבורית של הציונות הדתית חיזקו אותי, וגם התגובות שקיבלנו מתנועות נוער ציוניות אחרות הראו שזה היה צעד שבמידה רבה חיכו שכבר יקרה, כמו להכניס רגל למעלית רגע לפני שהיא נסגרת.

"עם כל כמה שהיינו חלוקים על דרכו של רבין - והרצח לא הכשיר אותה - היה לנו רצון להתייחס לרצח. גם הצד השני קיבל החלטה אמיצה, ועשה מאמץ להפחית את 'אג'נדת השלום' שליוותה את העצרת בשנים האחרונות, ולהגביר את השיח על גבולות הגיזרה של הויכוח. לא הלכתי לכיכר כדי להסכים. הלכתי כדי להסכים על איך לא מסכימים.

"היו בני נוער רבים ששאלו אותי מדוע לא קראנו להם לבוא גם כן לכיכר. הנוער צמא לשיח אידיאולוגי ולבירור מעמיק בחברה הישראלית. כתוצאה מההשתתפות שלי בעצרת הוקם צוות משותף לנו ולתנועת הנוער העובד והלומד, שמטרתו ליצור את השיח המבוקש".

על הפער העצום שעדיין קיים, וגם על הרצון לגשר, אפשר ללמוד מחילופי הדברים בין הירשברג ובין המשורר חיים גורי בשולי העצרת. גורי התרגש מציטוט שיר של יהודה עמיחי שדני הזכיר בנאומו - "מן המקום שבו אנו צודקים, לא יצמחו לעולם פרחים באביב". כשירד דני מבמת הנואמים פנה אליו גורי ואמר לו שהוא שמח לשמוע שאצל בני הציונות הדתית עדיין לומדים את שירי יהודה עמיחי. הירשברג ענה לו: "אצלנו עוד לומדים עמיחי. אני לא בטוח שאצלכם עוד לומדים את ספר בראשית".

גורי הודה בצער שמזה שנים שהוא אינו לומד תנ"ך כפי שעשה בצעירותו בקיבוץ בית אלפא, והציע שבני עקיבא יעזרו לקדם שיעורים שכאלו.

אין קיץ ואין חגים

הירשברג, בן 46 - שבט "צוריאל" אם תרצו, נולד וגדל במרכז תל אביב. בשנות ה-70' הייתה העיר הזו רווייה בדתיים, אך משפחת הירשברג בלטה כבר אז בנוף הטבעי, על שבעת ילדיה. כולם היו מחוברים מגיל צעיר לסניף הגדול והפעיל של בני עקיבא. בתיכון יצא דני ללמוד בישיבת נחלים, והמשיך לישיבת ההסדר ברמת הגולן ולשירות צבאי.

כשנישא לנועה גרו ברמת הגולן, משם עברו לירושלים ולבסוף השתקעו בטלמון ולהם חמישה ילדים. למרות כל האמור, אם תשאלו אותו, הוא עדיין מרגיש תל אביבי עד היום. במידה רבה יש צדק בדבר - גם הוא וגם תל אביב הרי מתנהלים ללא הפסקה.

הקשר בינו לבין התנועה התחזק בתום תקופת הלימודים בישיבת ההסדר. דני חשב להתנדב וללוות סניף ירושלמי במקביל ללימודים ועבודה בעיר הבירה. "פניתי עם הרעיון לאברהם ליפשיץ, שהיה אז מזכ"ל התנועה", נזכר דני, "אברהם ביקש לחשוב על הרעיון. למחרת בבוקר - דפיקה בדלת. אברהם נכנס בסערה ומשכנע אותי לזנוח את רעיון ההתנדבות לטובת סניף אחד בלבד ולהפוך להיות רכז מחוז. ואברהם, כמו אברהם, לא עזב את הנושא. בתוך חודש מצאתי את עצמי רכז מחוז ירושלים".

בהמשך, במקביל ללימודים לתואר ראשון בחינוך, תנ"ך ומחשבת ישראל, ותוארשניבתולדות ישראל,מילא עוד שורה של תפקידים בתנועה - ראש מחלקת כוח אדם, סמזכ"ל, חבר ההנהלה הארצית, וגזבר מרכז ישיבות בני עקיבא.

לפני כשנה וחצי קיבל הצעה להפוך למזכ"ל. כמי שמכיר את המערכת לפניי ולפנים, מודע לקשיים אך גם לגודל הסיפוק מהתפקיד, הוא נענה להצעה. "תפקיד המזכ"ל הוא תובעני מאוד. מדובר בחשיבה מתמדת מה צריך לעשות ומהו האתגר הבא. צריך להוביל את ההנהגה הצעירה והנהדרת, ואת הנוער עצמו. התפקיד מחייב הרבה לילות ושבתות מחוץ לבית, וגם כשנמצאים בבית ישנם טלפונים בלי סוף, בכל שעות היממה. אין קיץ ואין חגים. המשפחה משלמת מחיר, אבל ברצון ועם גב חזק מאוד".

"כמובן שישנו גם סיפוק מהתוצרים ומהעוצמה. אני לא יודע אם יש עוד גוף במדינה שמוציא 20 אלף חניכים למחנות קיץ או לנטיעות בט"ו בשבט. בט"ו בשבט האחרון בחרנו להוציא את מחוז דן לנטיעות בבנימין. אמרו לנו: 'אתם משוגעים. אף הורה לא ישלח את הילד שלו לבנימין', והגיעו 5,000 ילדים. לרובם זה היה ביקור ראשון באזור".

בעידן המסכים, הביקוש לבני עקיבא באמת עדיין כל כך גדול?

"למרבה הפלא, התשובה היא כן", עונה דני. "לשאלה 'כמה חברים יש לך?' ילד יכול היום לענות: '694'. אבל בסופו של יום החברים מהמסך לא מספיקים לו. הוא רוצה חברים אמיתיים, הוא צריך להתמודד בקבוצה, הטיולים ולימוד התורה טובים לו. אנחנו נדרשים כמובן להיות אטרקטיביים ולהציב אלטרנטיבה לילדים ולנוער, ואנחנו עושים זאת בדרישתנו לאקטיביות במקום פאסיביות.

"בעבר היו אתגרים גדולים של התיישבות ועשייה, עם מסלולי הגשמה מוגדרים, ומנעד הגיל של חברי התנועה היה רחב יותר. אנחנו רוצים לנסות וליצור מצב שבו אנחנו לא 'מאבדים' את בוגרי התנועה בסיום י"ב, אלא מאתגרים אותם ברעיונות חדשים, כמו גרעיני נחשון שקמו בעשרות ברחבי הארץ ועוסקים בעניינים חברתיים.

"גם ההורים מבינים את החשיבות של שייכות לתנועת נוער, ולראיה - מספר המשתתפים במחנות הקיץ עלה ב-15% וכך גם במסעות בסוכות ובפסח".

מי שגר ביישוב קהילתי עמוס פעילויות, בשביל מה לו גם בני עקיבא?

"הנוער בהתיישבות גדל בחממה. המחשבה כל הזמן צריכה להיות איך לאתגר אותו ולמנף לעשייה. לתנועת נוער יש מאפיינים ייחודיים, כמו נוער בוגר שמדריך נוער צעיר. ההדרכה מפתחת מנהיגות ונתינה. מניסיוננו ראינו שגם בתוך יישוב יש צורך גדול במסגרת אידיאולוגית - בדגש על מסגרת אחת ולא על כמה מסגרות שמתחרות זו בזו. יישוב שיש בו יותר מתנועת נוער אחת נמצא במציאות לא בריאה. הקהילה צריכה לבחור בנוסחה מקובלת אחת שמתאימה לה.

"תנועת בני עקיבא היא הזרם המרכזי של הציונות הדתית, שמצליח להכיל בתוכו תתי זרמים ולרכז כוחות בצורה שלא רואים היום, לא בעלוני שבת ולא בפוליטיקה. אנחנו נותנים מענה לכל סוג יישוב שמעוניין בהפעלת סניף של בני עקיבא, מאדם - שהוא סניף מעורב לדתיים וחילוניים, ועד לשילה - שהוא סניף נפרד לבנים ולבנות. ושני הסניפים ייפגשו יחד במסע פסח".

הירשברג טוען שחלק גדול מהמועצות בהתיישבות, ולא מעט יישובים כפריים וקהילתיים, לקחו על עצמם את התפקידים המסורתיים של תנועת הנוער, כמו הנחיית מפגשים חברתיים, ריכוז התנדבויות, ארגון טיולים ועוד. כמי שעומד בראש תנועת נוער הוא מנסה לייצר מודל לא תחרותי, שיאפשר לרכז הנוער ביישוב לקחת בחשבון את הפעילויות שהוא מעוניין ויכול להפיק לכלל הנוער, כולל אלו שאינם רואים עצמם מתאימים למסגרת אידיאולוגית, וגם את תנועת הנוער שפועלת ביישוב שלו, על משאביה המוגבלים, כך שלא תיווצר התנגשות בין הנוער ובין הסניף.

בונים בית

עם כל העיסוק בנוער ובאתגרים חדשים ורעננים, מעניין להיזכר כי התנועה עצמה ממש לא צעירונת.

בני עקיבא נכנסת בעוד רגע קט לשנתה ה-85. לכבוד המאורע החליטו בתנועה להקים את בית בני עקיבא בירושלים, שירכז בתוכו את הנהלת התנועה יחד עם מרכז מדיה משוכלל, שייצר סרטים והפעלות לדור המסכים הערכי, וישלב גם מרכז הדרכה, ארכיון וחדר הנצחה לראשוני התנועה ולנופליה.

הירשברג - שמקדם את הבית שאבן הפינה שלו כבר הונחה בטקס חגיגי - מכנה אותו "הלב הפועם של התנועה". קמפיין עתיר בוגרים מפורסמים מנסה כעת לגייס את המשאבים הנדרשים לבניה.

חוליה בשרשרת

בין שלל עיסוקיו כמזכ"ל דני מפנה זמן פעמיים בשנה להדרכת בני נוער במסע לפולין.

"כשנכנסתי לתפקיד המזכ"ל", אומר דני, "הודעתי להנהלה הארצית שעל הדבר הזה אני לא מוותר. נושא השואה מחייה אותי ואני חי אותו. שני הוריי נולדו בגרמניה. אבא עזב את משפחתו כילד צעיר, והצליח לעלות לבדו ארצה. אמא עלתה עם הוריה. נסיעה לפולין יוצרת שבוע אינטנסיבי של עיסוק כמעט בכל הערכים שלנו: עם ישראל, גלות, גאולה, מסורת, משפחה, תפקיד הנוער, העולם היהודי.

"לרוב אני יוצא לפולין עם בני נוער. בשנה שעברה יצאנו במשלחת מיוחדת של בני עקיבא, יחד עם הרב והרבנית דרוקמן. במסע הזה ביקשתי לעסוק דווקא בנוער ובבני עקיבא בשואה, ובזה נפגשנו כמעט בכל נקודה שהגענו אליה. ביקרנו למשל בבית הקברות בלודז', בו קבורים ארבעה חברי בני עקיבא שנרצחו בעיר ב-1946, כלומר אחרי השואה. על קברם התקנו סמלי בני עקיבא, ובמקרה גם פגשנו בניצול שואה שהשתתף בלוויה שלהם וחלק איתנו את הזיכרונות.

"נקודת שיא נוספת הייתה כשהגענו לעיירה בשם סלבקוב, שבדרך כלל לא מגיעים אליה. ידעתי שהיה שם בית גדול שנקרא "קיבוץ עובדיה" וששימש להכשרת חניכי בני עקיבא לקראת העליה ארצה. שם הוכשרו מקימי כפר עציון כמו שלום קרניאל ז"ל, וגם הרב נריה זצ"ל ביקר שם. לפני 70 שנה הייתה במקום הזה קומונה של בני עקיבא.

"כשהגענו ראינו שהבית מיועד להריסה, סביבו סרט סימון ושלטים שאוסרים את הכניסה אליו. אבל בבני עקיבא - כמו בבני עקיבא... הזזנו את סרט הסימון ונכנסנו פנימה. חשבנו שניכנס לזמן קצר, נערוך מפקד ונצא, ומצאנו את עצמנו יושבים לשיחה של שעתיים עם הרב דרוקמן שסיפר לנו את סיפור חייו, וכיצד התגלגל הוא לבני עקיבא. זה היה רגע מכונן למשלחת וגם בשבילי - להבין שאנחנו חוליה בשרשרת של 85 שנה. להיזכר בעוצמות של מייסדי התנועה ולדעת שאנחנו ממשיכים אותם.

"אני דור שני לשואה, ואני חושב שיש לנו עוד הרבה מה ללמוד ממנה. למשל על פעילות הנוער בשואה. גם הסיפור על בני עקיבא בשואה טרם סופר במלואו, ואני מקווה שנתקן זאת בעתיד".

בעת כתיבת שורות אלו כבר המריא לו דני להדריך את בנות אולפנת מודיעין במסען בפולין. המסע בן עשרת הימים יצא לדרכו ביום ראשון בלילה, מיד לאחר שבת ארגון. שעות לפני הטיסה הוא עוד עסק בהקמת צוות בבני עקיבא שיארגן בני נוער לעזרת תושבי הדרום ולמען נשות המגויסים למילואים.

לפני שאנחנו נפרדים אני שואלת אותו בחיוך, מה הסיפור עם השפם? מחזה שאינו מצוי אצל מרבית בני גילו. הירשברג מודה במבוכה: "פשוט גדלתי עם זה ואני מפחד להוריד. זה החלק היחיד בחיי שאין בו שום אידיאולוגיה".