אחת העונות הדרמתיות ביותר בשנה היא החורף. בניגוד לקיץ, שבו מצב מזג האוויר יכול להיות: חם, חם מאוד, חמסין ו... מהביל מעל הממוצע לעונה, החורף בא תמיד במפתיע

גם אם התריעו מפניו רבות, ותמיד מותיר אותנו המומים לנוכח העוצמה שבה הוא בא. כאילו שלא ידענו שאחרי הקיץ בא סתיו ולאחריו חורף.

כשהייתי צעירה, סטודנטית חופשיה (ככה לפחות הגדירה אותנו המורה), אהבנו מאוד את החורף - רטובות מכף רגל עד ראש היינו רצות ברחבה הגדולה באולפנא ושרות את שירו הנפלא של גידי גוב, מלא הצרידות והשמחה, שהולך בערך כך, ואל תתפסו אותי על המילה: "חורף, צריך ללבוש מעיל כל החורף... וגשם מטפטף על העורף, חורף, וקררררררר..."

את החורף אהבתי כל חיי עד ש - גדלו הילדים. מהרגע שכבר הייתה דעתם מיושבת, דבר שקרה בערך בגיל שנה, החורף התחיל להיות מסכת של לחצים ברומטריים בלתי צפויים בצורת דמעות-שליש ומתזי חלקיקי בגדים שאינם מספיקים למתלבשים.

כך למשל מצאנו את עצמנו ביום הגשום הראשון החורף (או בעצם הסתיו, שהרי ידוע שכל עונה מונה ארבעה חודשים והחורף האמיתי מתחיל רק בטבת), בשעת בוקר, כשהשעון המעורר מצלצל ומורה כי השעה כ-30 דקות אחרי הזמן שבו היינו אמורים לקום. מבט אחד בחלון אמר לי שהבוקר הזה עמד להיות מלא אתגרים.

זגוגית החלון הרטובה העלתה בי זעקה קלה: "מה? גשם?". המומה, רצתי להעיר את ישני הבית ומשם בטיסה אל הבוידעם (מישהו עוד קורא לו כך חוץ ממני?), להוציא את ארגזי המעילים. אני מנסה לזהות איזה מעיל שייך למי, ואומדת את הגובה החדש של הילד ביחס למעיל שלפניי, כי בכל זאת חלפה שנה... מטפסת אל פסגת הארון כמוכת אימה ומורידה הרים של גופיות עבות, ומבצעת עוד מספר פעולות אקרובטיות כאלה ואחרות. הכל, רק כדי שכל הבגדים ימצאו את ילדיי. או להיפך.

ואז מתחיל המנון החורף, והוא הולך כך בדיוק:

"אמא, אין לי גרביים ארוכים. אמא, אין לי כובע צמר. אמא, איפה המגפיים שלי? אמא, הצעיף רטוב והמעיל סחוט". והפזמון: "איפה איפה איפה איפה איפה המטריה?".

אגב, אם היו מלחינים את השיר הזה הוא היה הופך לשלאגר הרבה יותר גדול מהשיר "אין חגיגה בלי עוגה".

לאחר שאיתרתי את כל בעלי המעילים והמגפיים למיניהם התחיל שלב הוויכוח.

שלב הויכוח הוא שלב שבו מוטב לו לילד שייצא מוקדם מהבית ולא יפצח בדיון הקבוע של "עד כמה קר בחוץ והאם מיליוני השכבות שהוא לובש, תואמות את מזג האוויר שבחוץ", כי הרי ברור שהתשובה היא לא.

שכן ידוע כי כל אם מלבישה את ילדיה לפי כוח ההישרדות שלה בחורף. מי מאיתנו לא גדל על האמרה: "תתלבש היטב, קר לי!".

אנחנו מעמיסות על ילדינו את המקסימום הניתן, כדי שחלילה לרגע לא יהיה להם קר, ובכך מסכנות את יכולת העמידה שלהם.

ימי החורף הם אוסף של סרבול, בליל בגדים שאינו קשור האחד בשני, בתוספת זמן רב של חיפושים, התארגנות ולחץ. מצד שני, זה מה שיפה בחורף - בשביל מה קיצרו את היום אם לא כדי שנלך לישון מוקדם ונשכים קום שעה לפני הזמן ונספיק להתארגן ולצאת בזמן?

מי שרוצה ליהנות מהחיים מוזמן לנסוע בבוקר לאיטו ולהביט בזהירות לשולי הדרך, שם ימצא גוזלים קטנים בצורת מטריה ענקית ורגליים, המקפצים בשלוליות, רטובים עד לשד עצמותיהם. אם תביטו היטב תוכלו לנחש כמה זאטוטים מסתתרים שם.

אני יושבת ברכב לאחר סיבוב פיזור הילדים למסגרותיהם, קפואה מקור ורטובה. בשקשוק שיניים מדליקה את החימום שמכסה את שמשות החלון באדים, ותוך כדי שאני מפשירה אני מדליקה את הרדיו ושומעת את החדשות בדיוק בשלב דיווחי מזג האוויר, וחושבת לעצמי שהיה נחמד אילו התחזית הייתה נשמעת כך: "להלן דיווחי מזג הרוח: היום יהיו הילדים רגועים לפרקים, ובמשבי שמחה רעננים ימצאו את כל זוגות הגרביים במהירות שמעל לממוצע העונה..."

בינתיים, אני רצה הביתה להוסיף כמה שכבות בגדים, מזל שאמא שלי לא רואה אותי, אחרי הכל לאמהות תמיד יותר קר.

חורף בריא לכולם.