ילידת שנת 1939

דור שלישי בירושלים, בעיר העתיקה ובמזכרת משה שליד שוק מחנה יהודה

מתגוררת ברימונים

אלמנתו של דב בער לנגר, ארכיטקט בניין

אמא לשני בנים ובת (בנה, שלומי לנגר, הוא ראש מועצת אורנית)

סבתא לשבעה נכדים.

לימודים: סטודנטית שלא מן המניין באוניברסיטה בקורסים והשתלמויות בחינוך לגיל הרך.

עיסוקים בעבר:ניהלה מעונות יום של נעמת

עיסוק בהווה:פנסיונרית, מגדלת בעלי חיים בפינת החי בביתה שברימונים. "מאז שאני זוכרת את עצמי אני אוהבת חיות. בגלל החיות באנו לגור ברימונים, כדי שנוכל לגדל חיות כאוות נפשנו. היתה לי כלבה לפני שהתחתנו, וממש לפני החתונה רציתי לבטל כי לא ידעתי איפה אשים את הכלבה בירח הדבש שלנו. אבל דב אמר, אל תדאגי, הכלבה תבוא איתנו לכל מקום. וכך במקום מלון חגגנו באוהל קטן על שפת הכנרת, יחד עם הכלבה. עכשיו יש לי דגים בבריכה, ברווזה ואפרוחים, תרנגולות, טווסים, פסיונים, ציפורים והמון חתולים וכלבים שאימצו אותי".

 

 

מה היה הרגע -

 

 

שאליו את מגעגעת?

אני מתגעגעת לימים של לפני שנת 48'. היו אז יחסים טובים עם השכנים הערבים. אנחנו גרנו ברוממה והערבים גרו בליפתא. היתה לאמי חברה ערבייה, שבכל בוקר היתה עולה עם לחם שאפתה מטובל בזעתר, והיינו אוכלים יחד. לשכנה הערבייה היתה בעיה: כשהיא הייתה יולדת, הבנים היו מתים והבנות נשארו בחיים. היא מאוד רצתה בן, ואמרו לה שכנראה החלב שלה לא טוב לבנים, ושתמצא מישהי שתניק לה את הבנים. אני בדיוק נולדתי באותו זמן ולאמי היה חלב, אז היא היניקה את הילדים שלה.

אני מתגעגעת לימים ההם. אולי היה מחסור באוכל, אבל היתה המון אהבה. לנו לא חסר הרבה כי סבתי ודודותיי עבדו במאפיית ברמן והביאו לנו לחם, ואבי עבד בבריגדה וגם הוא הביא איתו אוכל הביתה.

אבא אמר: אני אמנם פועל, אבל הבת שלי תלמד במקום טוב. וכך אבי בחר שאלמד בבית ספר יוקרתי - במוסררה. הייתי צריכה לעבור שני מחסומים של האנגלים כדי להגיע לבית הספר, והאנגלים היו עושים עלינו חיפושים למרות שהיינו ילדים.

כשהיה עוצר היינו יוצאים לכביש הראשי מהשער של מזכרת משה, ומציקים לחיילים האנגלים. היינו, חבורת הילדים, רוקדים ושרים מולם: “כלניות, כלניות, אביך ספאטו ואתה ממזר". היינו מציצים להם מתחת לחצאיות שהם היו לובשים.

 

של שינוי עמוק?

כילדה בת 9עזבתי את הבית לקיבוץ עין החורש. הפכתי ליתומה אחרי המלחמה, בשנת 48'. אבא נהרג בפריצה לירושלים. אני כמעט ולא זוכרת ממנו כלום, כי הוא היה בבריגדה ובקושי היה בבית. אחר-כך הוא התגייס לפלמ"ח, שם עבד כאופה, וגם אז מיעט לחזור הביתה. בפריצה לירושלים הם חנו בקרית ענבים, וכשישבו למנוחה ליד חדר האוכל, הוא נהרג בהפצצה. אבא קבור בבית הקברות הצבאי בקרית ענבים.

אמא היתה רק בת 24כשנהרג, אישה צעירה ומבוהלת שהתקשתה לפרנס אותנו לבד. וכך נשלחתי לקיבוץ. אני מרגישה שרק היום, כשאני כבר סבתא, אני מבינה את המשמעות האיומה של האבדן.

לא הצטערתי ששלחו אותי מהבית, היה לי יותר טוב. למדתי, הייתה לי חברה טובה, היה מי שייתן לי אוכל ויכבס בשבילי. לא כל הילדים היתומים שגדלו איתי בקיבוץ רואים כך את הדברים. למשל אחותי מספרת על טראומה וחוויית ילדות קשה. אני לא סבלתי. אני זוכרת שהייתי מסתכלת על ילדים שהיו סביבי בקיבוץ ומרחמת עליהם, למרות שבעצם היינו באותו מצב בדיוק.

 

 

של נחמה?

כשהכרתי את דב בן זוגי. הוא היה הפיצוי על הסבל והאבדן. דב הגיע לארץ מברזיל. באותם ימים בן-גוריון גייס בחורים צעירים מחוץ לארץ, כדי שישתתפו במבצע סיני. הם צנחו במתלה, והם היו היחידים שהסתובבו אחרי המבצע עם כנפי צניחה על רקע אדום, בגלל שצנחו מעבר לגבול. אחרי המלחמה דב קיבל עבודה כמנהל בקסטל, שם אני עבדתי בבית תינוקות. יום אחד, תוך כדי נסיעה באוטובוס, דב התחיל לחזר אחריי, אלא שגם נהג האוטובוס היה מעוניין בי, ופרצה ביניהם תגרה.

דב חיזר אחריי המון, אבל לי היה באותו זמן חבר אחר, צבר. יום אחד ניגש דב לאמי ואמר לה שאין לו אף אחד בארץ, והציע בחצי חיוך שהיא תאמץ אותו. אז אמנם היה לי חבר ישראלי, אבל הוא היה צבר דוקרני, בעוד שדב היה 'חוצניק' מנומס - היה פותח לי דלתות, מזיז לכבודי כסא, ולבסוף בחרתי בנימוסים על פני הדוקרנות, ואני שמחה מאוד על הבחירה שלי. היינו נשואים חמישים שנה.

 

שבו החלטת לעבור לבנימין?

אחרי החתונה רצינו לגור בבית משלנו ולגדל חיות. בתחילת הנישואים גרנו בבית יפה ברמות, ובהמשך קיבלתי עבודה בריכוז מעונות במעלה אפרים. התקבלתי שם לעבודה למרות שלא היתה לי השכלה רשמית, ועברנו לגור במקום.

אחרי זמן מה מישהי סיפרה לנו על היישוב רימונים. בננו התגורר באותם ימים בקיבוץ אלמוג, ובשבת אחת, כשנסענו לבקר אותו, עברנו ליד רימונים, בדיוק ביום שבו התקיימה וועדת קבלה. דב הציע שניכנס ונירשם. התקבלנו, ועברנו לגור פה. גם בתי נשארה לגור ברימונים. אז לא דיברו על מתנחלים או התנחלויות, לא היו וויכוחים או מחלוקת, וזה בכלל לא היה נושא. אהבנו את הנוף ואת הבית. מהמרפסת שלי רואים את כל ים המלח ואת הרי אדום. האוויר הצח והנוף מקסימים אותי.

 

שהיה עצוב מאד?

בני עבד כפרמדיק. יום אחד נסע לעבודה ליד חוף קליה. על הכביש עברו חוגלות והוא לא רצה לדרוס אותן, לכן סטה מהכביש, אבל מאחר ונסע במהירות קרה אסון והוא נהרג. הוא היה איש טוב עם לב מלא אהבה. הוא נהרג בגיל 28, והשאיר אחריו אשה וילדה בת תשעה חודשים.

דב ניחם אותי ועזר לי להתגבר על הצער, אבל כשדב נפטר כבר לא היה מי שינחם, ונותרתי בודדה. רק הכלבה שלי יודעת כמה עצוב הכל בתוכי. כלפי חוץ אני תוססת ומלאת חיים, אבל כשאני מגיפה את התריסים הצער ממלא. דב היה בן 69, נהג ערבי התנגש בו מאחור, הוא הפך למשותק למשך ארבע שנים, ואז נפטר. היו לנו הרבה תקוות וחלומות לזמן הפנסיה, שלא התממשו. היינו יוצאים פעמיים בשנה לחוץ לארץ והוא הראה לי כמה שהחיים יפים. אני הייתי ה'פלאחית' והוא איש העולם הגדול, ופתאום נשארתי ציפור ללא כנפיים.

 

 

של סיפוק?

כל החיים גידלתי בעלי חיים. גם לפני המוות של דב. בקשר עם בעלי החיים אני מוצאת סיפוק רב. הם חכמים, נאמנים ומלאים טוב. יש לי למשל פסיון. את צריכה לראות איך הוא מדבר איתי, מתנדנד. יש לי תוכי שרק נשיקות וחיבוקים יש בינינו. קראתי לו 'חמודי'.

החיות הן נשמות טובות. אני חושבת שיש להם נשמות. הם מבינים, הם יודעים, יש להם הרגשות. לפני כמה שנים הלכתי ליישוב אדם, ראיתי שם כלב עזוב שמתעללים בו ואימצתי אותו. לקח לנו זמן אבל היום אנחנו חברים טובים. ביישוב כבר יודעים, שכשמוצאים ציפור פצועה או תוכי שטעה בדרך, מיד באים לרחל.

 

 

שבו תגשימי חלום?

אני לא אישה דתייה אבל יש לי קשר עמוק עם א-לוהים. החלום הכי גדול שלי זה שהקדוש-ברוך-הוא לא יפיל אותי ושאהיה עצמאית כל עוד אני פה. ושאזכה לראות נכדים ונינים.