שאלת חיוב בהוצאות משפט עולה כמעט בכל דין תורה. בתי הדין מתמודדים עם הצורך לתת מענה במצבים בהם אדם גורם בהתנהגות בלתי הגונה הוצאות לבעל דינו, תוך ניסיון לקבוע מדיניות שיטתית ומבוססת בהקשר זה. מאמר זה הוא תקציר נייר עמדה שהוגש לכנס הדיינים השמיני, שעסק בסוגיה.

 

הוצאות בית הדין והוצאות התובע

מוסכם שהוצאות בית הדין מוטלות על שני הצדדים כפי שכותב הריב"ש (תע"ה): "דעו: כי הוצאות הסופר לכתוב הטענות, על שניהם לפורעם... ובכלל זה, כל הוצאות שצריכין לעשות הדיינין בפסק דינם, כגון אם הוצרכו לשאול...". וכך הכריעו בפד"ר (ו', עמ' 84) תוך התייחסות לאגרת בית הדין: "אמנם נראה שבמסי המשפט חייבים שני הצדדים". כלומר, הוצאות משפט מתחלקות בשווה בין שני הצדדים, ובכלל זה אגרות בית הדין, והוצאות על חוות דעת מומחה.

אולם, לגבי הוצאות התובע, הגמרא (סנהדרין ל"א, ב') קובעת שהנתבע לא רשאי לדרוש שהדיון יתקיים בבית דין מחוץ לעיר כיוון שהדבר יטיל הוצאות על התובע: "אמר לפניו רבי אלעזר: רבי, מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה? אלא, כופין אותו ודן בעירו".

מכאן הסיקו התוספות (שם, ד"ה מנה): "מכאן למתחייב בדין דלא משלם לאידך יציאותיו אף על פי שמזקיקו לילך לו לדון בעיר אחרת". דהיינו אף מי שחויב בדין אינו מחויב לשלם את ההוצאות הכרוכות בדין.

 

מי ישלם?

 

למרות הקביעה הברורה שאדם אינו מחויב בהוצאות גם אם הפסיד בדין, עולה מהפוסקים שיש מקרים בהם יהיה ניתן לחייב בתשלומים על ההוצאות.

כאשר בעל דין (בדרך כלל הנתבע) מסרב לשתף פעולה וגורם לתובע להוציא הוצאות כדי להביא אותו לדין תורה. כך כתב הרא"ש בשם המהר"ם מרוטנבורג (סנהדרין ג', מ'): "אבל אם היה מסרב לבוא לב"ד והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד עמו לדין היה ר"מ מחייבו לפרוע כל יציאותיו", וכן פסק להלכה בשולחן ערוך (חו"מ י"ד, ה').

גם אדם שגרם במזיד להוצאות מיותרות במהלך דין תורה חייב לפצות על כך כפי שפסק הרמ"א (חו"מ י"ד, ה'): "מי שאמר לחבירו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לו: 'לך ואני אבוא אחריך', והלך, והשני לא הלך אחריו, צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו".

במקרה של בעל דין שסירב להתדיין בדין תורה ואילץ את חברו לתבוע אותו בערכאות נחלקו הפוסקים, אמנם השולחן ערוך (חו"מ י"ד, ה') הביא את דעת הרשב"א שפטור: "ויש מי שאומר שאם תבעו בערכאות והוציא הוצאות בדיינים וטוענים, אף על פי שמתוך סרובו הוצרך להוליכו בערכאות, אינו חייב לשלם הוצאותיו". אך המפרשים דייקו מדבריו שדעתו להלכה לחייב וכן דעת הרמ"א (שם) : "חייב לשלם לו וכן נראה לי עיקר ובלבד שעשאו ברשות בית דין". דהיינו זאת, בתנאי שהתובע קיבל רשות מבית דין לתובע בערכאות.

כאשר בעלי הדין התחייבו לפצות על הוצאות בהסכם הבוררות הדבר מועיל, וכך פסק בשו"ת אגרות משה (חו"מ ב', כ"ו, ב') "ואם עשו השטרי בירורין בתנאי דהמפסיד ישלם גם הוצאות השני בקנין מעכשיו ובב"ד חשוב, שפיר כתב כתר"ה דקנה".

 

 

על פי ההלכה שני בעלי הדין נושאים בהוצאות בית הדין, ובכלל זה, באגרות בית הדין ובעלות של מומחי בית הדין. לעומת זאת, זכייה בדין איננה גוררת באופן מיידי גם חיוב בהוצאות משפט.