עיסוק: אזרח עובד צה"ל. שירת בצעירותו בצבא האדום והיה אחראי על אינפורמציה פוליטית בתוך הפלוגה.

ילדים: שלושה; שתי בנות ובן "חייל בצנחנים". קירשנבאום הוא אב גאה שהיה שותף מלא ויותר מכך בגידול הילדים. הוא מאחל לכולנו שנהיה גאים בילדינו כפי שהוא בילדיו.

על הקמת ניל"י: "היינו המשפחה הרביעית שהגיעה ליישוב".

משפט מפתח: להיות יהודי גאה בארצו.

לא קשה היה לקלף את הקליפות העוטפות את מיכאל קירשנבאום. מבין תצרף חייו צפו ועלו פיסות ילדות המרכיבות תמונה של אדם רך וכן, תחת מעטה אידיאולוגיה נחרצת ובלתי שבירה. האיש שגידל את ילדיו הקטנים בזמן שאשתו התרוצצה בין פעילות פרלמנטרית אחת לשניה, מעיד על עצמו כי הוא יותר התאכזב מחברי כנסת ופוליטיקאים מאשר התרשם. ואולי הוא מהסס כל כך במתן אמון אוטומטי משום שעד היום הוא חי את ההרס החברתי, המדיני והבטחוני שנוצר מהגירוש בגוש קטיף, אליו היה אחראי שרון, הגנרל המוערך, שהפך בן יום את עורו, כדבריו: "למען אינטרסים אישיים".

הערך העליון עבור קירשנבאום זוהי המשפחה. כבן להורים ניצולי שואה שנולדו בחבל ארץ שהיה שייך לאימפריה האוסטר-הונגרית, ועבר את תהפוכות מלחמות העולם הראשונה והשנייה, הוא חווה היטב עד כמה הרסני להיות עם ללא מדינה. את הלקחים שהפיק מילדותו באוקראינה החילונית של אחרי מלחמת העולם השנייה, ונכבשה על ידי ברית המועצות, הוא השתדל להעביר לילדיו באמצעות סיפורים. "לילדיי סיפרתי כל הזמן סיפורים מילדותי, וניסיתי בכל מאודי שיפנימו את אהבת העם ואהבת המולדת. שפת האם שלי היתה יידיש, ואבי למד ב'חיידר' כשהיה ילד. אך עבורי תפילה ושמירת מצוות היו תמיד בסתר, משום שהיתה סכנה גדולה כשיגלו אותנו. את בר-המצווה שלי חגגנו בדירת מסתור פרטית הרחק מעיני השלטון הקומוניסטי. עבור הוריי, הלימודים היו מעל הכל, ומורה ברוסיה היה בבחינת אלוקים".

על המהפכים בחייו: "הייתי הילד היהודי היחיד בכיתה, וככזה סבלתי מאנטישמיות בלתי פוסקת. יום אחד היינו צריכים ללמוד פואמה ארוכה של משורר אוקראיני בשם צ'צ'נקו, שהיה מהפכן וחילוני באופן בלתי רגיל. כל תלמיד נדרש ללמוד חלק בעל פה. אני הצטרכתי להקריא בפני כולם את השורה: "גם היהודים המלוכלכים ירקו עלי". המורה הקימה אותי ואני, בלב רועד, לא יכולתי בשום אופן לקרוא את המשפט הזה. הרגשתי התנגדות פנימית עמוקה, כזו שמרגישים אך לא מבינים מה שורשה. היא קראה לי ללוח ואיימה עלי שתיתן לי ציון נמוך. שתקתי. ואז ברגע של סערת רגשות לקחתי את הספוג שמוחק את הלוח והטחתי אותו בפניה. הייתי תלמיד מצטיין, והייתי בטוח שאבי יכה אותי על מעשיי וכי יסלקו אותי מבית הספר. ברחתי החוצה ולא שבתי הביתה עד הערב. מכיוון שהיה חורף וקר מאוד ואני לא אכלתי דבר, התגנבתי הביתה. קראו לאמי לבית הספר לספר לה על המקרה החמור והיא עדכנה את אבי בבואו הביתה. כשאבי נכנס אל חדרי ואמר לי שמה שעשיתי היה שגוי, פרצתי בבכי. לא יכולתי להסביר מה חשתי. כשבני שאל אותי מדוע עשיתי זאת, אמרתי לו שהיה זה הדחף הפנימי שלי להיות יהודי שפיעם בי".

עושים היסטוריה: "את ההיסטוריה הרגשתי לפני 31 שנים, כשהקמנו את היישוב ניל"י ועברנו לגור בו. היינו משפחה מבוססת עם דירת חמישה חדרים בתל אביב, ועברנו להתגורר בקרוואן. במשך שנים נסענו בדרכים עקלקלות דרך כפרים ערביים, וחיינו בלי שירותים בסיסיים ובלי תחבורה ציבורית. גם בשיח הציבורי היתה תמיכה בחלוציות הזו. אז הרגשתי ממש את התרומה שלנו למדינה. אולי זה מוקדם מדי לשפוט את את ההווה, אך אני מרגיש את ההיסטוריה בהצלחה של פאינה ובעשייה שלה בכנסת. זוהי ההיסטוריה המשפחתית שלנו".

רגע שבו הקול נשנק: "כששלחתי את הבן שלי למצעד החיים בפולין עם שמותיהם של בני המשפחה שלי שנספו כולם בשואה. אני מעולם לא נסעתי לשם, לא הייתי מסוגל, ובתור ילד שמעתי סיפורים אך לא ממש עיכלתי אותם. רק כשגדלים מבינים עד כמה זה היה נורא ובלתי אנושי". לקירשנבאום יש חשש גדול מאוד משחיקתה של השואה בעיני הנוער של היום, והוא רואה בעיניים כלות עד כמה הדור הבא מזלזל בה. "ההיסטוריה תשפוט אותנו בחומרה כי זיכרון השואה הוא מה שמאפשר את הלכידות באהבת העם והארץ. אם לא היתה שואה אולי לא היתה לנו מדינה, ועצם קיומה הוא מה שנותן ביטחון גם ליהודים שחיים עדיין בחו"ל", הוא אומר בלהט מאופק.

הכנסת על שולחן ארוחת הערב המשפחתית: "אנחנו מתייעצים הרבה אחד עם השני ויש הרבה שיח בבית סביב פוליטיקה והשקפה". קירשנבאום אינו מקל בתפקידו כבעלה של חברת כנסת, תפקיד שאינו מתמצה עבורו במתן רוח גבית לאשתו. "אני משתדל להעביר לפאינה את רחשי הציבור ממה שאני שומע ויודע ואת המסרים שאני מקבל מבחוץ, והיא מקבלת את הפידבק שלי". ואשתו? מתייחסת בכובד ראש למסרים המועברים דרכו.