עיסוק: אורגת מחיצות ופרוכות לבתי כנסת.
ילדים: חמישה. שלוש בנות ותאומים - בן ובת: "הבן יצא אחרון כדי שנישאר במתח ממש עד הסוף".
על המגורים ביישוב כפר אדומים: "הבית שלנו משקיף על וואדי קלט. אנחנו קמים כל בוקר ומברכים על שהגענו לשם".
מעריכה את: "סוניה פרס, שלא נחשפה מעולם למרות חייו הפוליטיים של בעלה. עצם הרעיון להתראיין מביך אותי מאוד. אני מתגעגעת לימים שלא חיטטו בחיים הפרטיים של אנשי ציבור".
גם במהלך הריאיון איתה, עשתה אליאורה אלדד את מה שהיא עושה הכי טוב ובמשך שנים: לקחה את עצמה צעד אחד אחורה, ואת בעלה וילדיה שמה בקדמת הבמה. כמי ששנים העניקה לבעלה את העדיפות למימוש עצמי, וסייעה לילדיה להתפתח כל אחד בכיוונו הוא, היא מעידה על עצמה שחשה באיזשהו מקום בלב סוג של החמצה. "אם לא הייתי מי שאני היום", היא אומרת בגילוי לב, "הייתי הולכת לכיוון התחום הטיפולי – עובדת סוציאלית למשל". ובכל זאת, מבין השיטין ניתן להבחין בנקל כי האישה שעמה משוחחים שלמה עם עצמה מאוד, וגאה בהישגי משפחתה לא פחות. "זה אולי לא מקובל להגיד שאני מלווה את בעלי, שאני 'האישה של'. אין כיום אישה שתודה באשמה ותגיד שהיא מלווה מהצד, אבל זה באמת מה שאני, ואני אוהבת את זה", אומרת מי שממתינה לבעלה ערב ערב שישוב מיומו העמוס עם סיר מרק חם, והרבה מקום פנוי בלב לשמוע ולהכיל. קצת בעל כורחה, ובהומור דק, היא מספרת על עצמה ומשפחתה ועל החברות עם שכנתה, חגית אריאל, שלא מכבסת את הכביסה הפוליטית בגיגית של שכנתה.
על ההיכרות עם בעלה: "האבות שלנו היו חברים מאוד טובים, והכרנו מילדות, מבילויים משפחתיים משותפים. האמת שהיה לו עניין רב יותר בחברות עם אחי מאשר אתי. אחרי תקופה ארוכה שלא התראינו, נפגשנו שוב בבית הוריו בירושלים, כשאני הייתי סטודנטית לאדריכלות באוניברסיטה העברית והוא למד בתל אביב". אמו הרגישה מחויבות להזמין אותה לארוחות שבת בשל ההיכרות המשפחתית, ובהמשך קיבלה כלה בתמורה.
על פוליטיקה ופוליטיקאים: "ביצה נוראית. האמת שממש לא הבנתי עד כמה הפוליטיקה נוראה, אני כל כך מאוכזבת ממה שקורה שם. יש שם מעט מאוד אנשים שידועים כמו אריה ביושרה שלהם".
על פוליטיקאים ופלסטיקאים (הח"כ אריה אלדד הוא פלסטיקאי שתחום התמחותו בכוויות. כמומחה מספר אחת בעולם, הוא מייעץ עד היום לרבים הפונים אליו): "המטרה כרופא היא להציל את הפציינט. בפוליטיקה ההרגשה מאכזבת. העשייה מלווה בהרבה דברים לא טובים מסביב.
"ובכל זאת, לא היו לי רגעים של שבירה", היא אומרת ומעניקה הסבר מחויך: "אריה הוא נגר חובב ויש לו נגריה ביישוב. אם הוא לא יהיה בכנסת, הבית יתמלא ברהיטים, ואין לנו מקום".
משק כנפי ההיסטוריה: "אחד הרגעים המשמעותיים ביותר היה בחודשים שגרנו בשא-נור טרם הגירוש. כשחזרנו הביתה מהסיום הטראומטי, לא הפסקתי לבכות. חשתי כמי ששבה מהלוויה של אדם קרוב ועומדת לשבת שבעה. היינו חלק מתקופה היסטורית שאני מקווה שלא תחזור".
דמות שנחקקה בזיכרון: "ביתנו פתוח ומגיעים אלינו אורחים רבים. אך במיוחד זכור לי אדם בשם חירט וילדרס, העומד בראש מפלגת החירות בהולנד. הוא אוהב את ישראל כמו שישראלים רבים לא, ומתנגד נחרץ להתאסלמות אירופה. איש מיוחד, אנושי ונדיר שרואה את המציאות באופן ברור ולא מבין איך הפוליטיקאים שלנו חושבים על ויתורים לערבים. יש לו שישה שומרי ראש, והוא מחליף מקום לינה כל לילה בשל איומי המוסלמים עליו. בעודו יושב על מרפסת ביתנו ואוכל חמין, הוא התאהב במקום והתעניין בבתים לשכירות כאן".
על השכנות עם חגית אריאל: "אני רואה מה תלוי לה על החבל והבנות שלנו חברות מילדות וגרות זו לצד זו, אבל אנחנו לא מכניסות את הפוליטיקה לחברות".
ילדות ושליחות: "גדלתי במשפחה תל אביבית מסורתית. שנינו מגיעים מבתים שהעשייה למען הכלל היא המניע, אז ידענו שכך גם יהיה אצלנו. כשהכרנו כסטודנטים, אביו של אריה בדיוק רץ לכנסת, לכן לא הפתיע אותי שאריה פנה לכיוון הפוליטיקה". בתה קרני, המתגוררת בתקוע, "היא מוסיקאית מדהימה וכותבת באופן קבוע בעיתון הארץ". אלדד רואה בכך הזדמנות להביא את העולם שמעבר לגדר לקוראי העיתון.
טפיחה על השכם: "אריה נבחר כמקום שני בסקר מומחי אופנה שדירגו את הפוליטיקאים האופנתיים ביותר". החלק שלה: מכינה לו כל ערב את הבגדים למחר ומתאימה את העניבה לחולצה והחליפה, ושולחת אותו לאולפני תוכניות הבוקר.
איחולים ערב בחירות: "אם אריה לא ייבחר, בתכנון שלנו שניסע לדרום אמריקה לכמה חודשים. אז אולי עדיף לי שלא ייבחר", היא צוחקת. ובינתיים, היא מאחלת בכל זאת בהצלחה וממשיכה להכין מרקים חמים לבעלה, "שלא מסיים את היום בלעדיו".