ילידת שנת 1974.

ילדות ונעורים בקיבוץ גינוסר.

נשואה לחן.

אמא לעשרה ילדים.

מתגוררת בעלי.

לימודים: למדה תנועה באקדמיה הירושלמית למוזיקה ולמחול.

עיסוקים: במשך כ-15שנה רקדה בלהקת המחול של עמק הירדן בהנהלת הדה אורן, והופיעה בפסטיבלים שונים. עד היום רוקדת פעם בשבוע מחול מודרני.

זכתה במספר אליפויות בשיט מפרשיות בכנרת ובים התיכון.

הייתה מדריכת טיולים בחברה להגנת הטבע ובבית ספר שדה הר מירון.

שולחת את הילדים לגן רק בגיל ארבע. כל ילד מחונך לפי רמת הבשלות שלו. "היה לי בן שאת כיתה ו' עשה איתי בבית כי זה מה שהתאים לו".

כיום מנהלת את קהילת החוגים של עלי ואת מערך הקשישים.

אוהבת לצייר, אבל לא מספיקה. "עשיתי בגרות בציור ופיסול, אבל מאז שהתחתנתי אני הולכת ונטענת בחומר, נושאים ואמירות שאותן אצייר כשאצא לפנסיה”.

רצה בכל יום עשרה קילומטרים. "זה לוקח לי שעה ביום טוב, שעה ורבע ביום פחות טוב. יש לי מסלול סיבובי, אני מבקרת בשכונות היותר נידחות של עלי".

אמית המציאה שיטת לידה שמבוססת על פיזיולוגיה ומקלה מאוד על הכאב, והופכת את הלידה לחוויה קצרה ונעימה יותר.

מוטו בחיים?לזרום ולהיות יצירתית.

מה היה הרגע -

שזכור לך היטב מילדותך?

טיולים על שפת הכינרת שעות על גבי שעות, לחפש דברים שהים פלט. אני זוכרת את תחושת החופש והביטחון. היינו הולכים מרחקים, מתוך עמדה נפשית שהארץ כולה שלנו, ואנחנו קובעי הערכים וקובעי הגבולות.

גדלתי בבית ילדים. אני יכולה להגיד שעיקר הצער שלי הוא על דור ההורים שלנו שפספס חלק גדול מחוויית ההורות. אני חושבת שזה מה שהביא אותי להתעסק כיום בהדרכת זוגות ובהורות.

גם כיום, ממרחק, אין בליבי דבר על קיבוץ גינוסר בו חוויתי ילדות חופשיה, משוחררת ונעימה ביותר, כי מצד שני בית הילדים לימד אותנו להיות ילדים עצמאיים ומשוחררים, שיודעים לסמוך על עצמם והמבוגרים סומכים עליהם. זו מתנה מיוחדת במינה שקיבלתי מהקיבוץ, ושאני מנסה להנחיל לילדיי וגם להורים שמגיעים אלי - לתת לילד עצמאות וחופש, ולסמוך עליו.

של תובנה שליוותה אותך הלאה?

הדבר הכי חשוב שאמא שלי לימדה אותי הוא התמדה.

התחלנו לרקוד בלט בקיבוץ בגיל ארבע. רוב הבנות פרשו מהר מאוד אחרי שהתחיל החוג. כשהייתה פרישה מאסיבית, אמרתי לאימי: “גם אני רוצה לעזוב". אימי שאלה, “למה את פורשת? הגעת כבר לשיא?”. הקשבתי לה והמשכתי.

שנים ארוכות אחר כך, תוך כדי אימונים של ארבע שעות ביום ומאמץ אדיר, שאלתי את עצמי לא פעם למה אני רוקדת, ואם זה בגלל אימי. נאלצתי לפרוש כשהיו לי כבר שברי מאמץ, אבל את היכולת להתמיד ולהגיע ליעד קיבלתי מההתנסות הזו בריקוד, ומאימי.

של התלבטות?

הבלט והשיט לא הלכו יחד. בשביל לשוט הייתי צריכה שרירי ידיים חזקים מאוד - להשיט סירת מפרש ברוחות העזות זו עבודה מאוד קשה. בבלט היה צורך בשרירים חזקים אחרים. ויתרתי על הים.

אולי זה גם היה בגלל לחץ מההורים שלי שהעדיפו שאמשיך בבלט, ושלא אסתובב בים עם אריות הים שעסקו בהשטת הסירות.

כשפרשתי, באיגוד השיט הצטערו, ניסו לפתות אותי להישאר עם הבטחות שיביאו לארץ כל מיני אפשרויות וסירות במיוחד בשבילי. בכל זאת בחרתי בבלט. ואף על פי כן הים נשאר איתי תמיד, למרות שאני לא נמצאת אתו במפגש קבוע. הים בנה את הנפש והנשמה שלי.

של בחירה?

התקבלתי ללימודים בסמינר הקיבוצים, וגם לאקדמיה למחול בירושלים. משהו בתוכי נמשך לירושלים. הגעתי עם רגישות גדולה לקלוט ולהרגיש את הדברים הרוחניים שיש בעיר.

במקרה יצא שגרתי עם שותפה דתייה והסכמנו שאני אתחשב ושלא אשאר לשבתות. אמרו שבדירה הזו יש סגולה לנישואין, ובאמת תוך זמן קצר נישאתי לבחור שהגיע ממקום חילוני והתחבר לרוחניות וליהדות.

שבו החלטת לעבור לבנימין?

חן, בעלי, קנה בית ביישוב עלי בשנת 92', כך שכשהחלטנו להתחתן כבר היה לו בית.

התלבטנו אם לגור בירושלים או ביישוב, ונסעתי לראות את הבית. זה היה בחודש שבט, הייתי סטודנטית בירושלים, נסענו באוטובוס וכל הדרך הייתה צלולה ומלאה שקדיות פורחות. אני חושבת שזו הייתה פעם ראשונה שהגעתי להתנחלות. הסתכלתי על הבית והתאהבתי.

באתי לעלי בשמחה, לא חיפשתי עוד מקומות, כמו שלא חיפשתי עוד בחורים ולא הייתי מעולם מחוץ לישראל. תמיד שמחתי במה שיש.

בגינוסר, וגם אחרי, הייתי מאוד שמאלנית. אני זוכרת שכשהדרכתי בחברה להגנת הטבע פגשתי מדריכות מבית ספר שדה עפרה, והטפתי להן מוסר על גזילת אדמות. אבל היום אני יודעת שההתנחלויות ברובן בנויות על אדמות טרשים שלא עובדו מעולם, בעוד שהקיבוץ שבו גדלתי, למשל, יושב על חורבות הכפר הערבי רעראבו אבו שושה, כך שבמחשבה לאחור, הטפות המוסר שלי היו צביעות במיטבה.

בעצם ובעומק, אין הבדל בין הערכים שינקתי בקיבוץ ובין הערכים שמצאתי בהתנחלות. בגינוסר חינכו לערכים של התיישבות, עבודה, ולהיות אדם טוב שעוזר לסביבה. את הערכים האלה מצאתי גם בהתנחלות. חלק מהקיבוצניקים שכחו את הערכים האלה והפנו להם עורף.

של קבלה?

היום כשאני מבקרת בקיבוץ הכל מלא אהבה. הם זוכרים את הילדה והנערה שהייתי שם - הרקדנית, השייטת על סירות המפרש. בקיבוץ מקבלים אותי תמיד יפה ובחום.

לא יצא לי לפגוש אנשים בקיבוץ שדיברו אלי בגסות או הסתייגו ממני בגלל שאני מתנחלת. הבנים שלי התקבלו באהבה, עם הכיפה, כשהצטרפו בחודשי קיץ לעבודה באחד הענפים של המשק.

אם אתה לא מנסה להוציא את עצמך מהכלל, אתה יכול להשתלב בכל מקום בלי לוותר על כלום.

לאימי לעומת זאת, השינוי שעשיתי קשה לעיכול. יש בינינו פערים. היא לא אוהבת את ההתנחלויות, אבל בכל זאת מגיעה לבקר אותנו. אני חושבת שזה בא ממקום של בלבול. אבי לעומת זאת עשה מהפך יחד איתנו, והפך לאוהב ההתיישבות, וגם מסק איתנו זיתים בעלי.

של געגוע?

כילדים היינו רגילים לכנרת. זה מעולם לא היה נראה לנו משהו כזה מיוחד - פתחתי את דלת החדר והכנרת מול הפנים. תמיד היה לנו נוף לים - זה משהו שהוא נשמתי כשאתה חי ליד ים.

בקושי היינו הולכים לכנרת, אבל כשיש באופק תמיד מים זורמים וחיים, זה משפיע. אם הייתה רוח מזרחית היה לי מצב רוח אחד, ואם המים היו חלקים לגמרי, היה מצב רוח אחר.

היה שם חום כמו בגיהינום, אבל בשעה אחת וחצי הייתה רוח מערבית מטורפת, וידעתי שיש נקודת גאולה מהחום ומתישהו תתחיל הרוח. אני לא מתגעגעת, כי טוב לי, ואני שמחה איפה שאני נמצאת, אך הנפש שלי כן מתגעגעת למים. הילדים אוהבים לנסוע לשם לביקור, אבל אחרי שאני חיה בעלי כמעט 18שנה אני מרגישה מאוד שייכת לכאן.

של שינוי?

עד לפני מספר שנים הייתי בבית עם הילדים. מישהי פנתה אלי בבקשה שאעשה שיעור ריקוד לקשישים ביישוב, ובמשך שנתיים העברתי חוג ריקוד. היה לי חשוב להעלות להם קצת את הדופק, וזה כבר הפך אותם ליותר שמחים.

כעבור זמן מה המנהלת של מועדון הקשישים עזבה. אחת הקשישות החליטה שהיא רוצה שאני אחליף את המנהלת. היא נסעה עם קלנועית מזקן לזקנה, והחתימה את כולם על עצומה.

לי לא היו תכניות או כוונות להיכנס לתחום, אבל הם כל כך רצו, אז הסכמתי. מה שמשאיר אותי הוא הקשר האנושי הרך והחם.

של נחת?

כשהתחלתי הגיעו למועדון בקושי שלושה קשישים. אחד מהם אפילו נמנם באופן קבוע. לי היה חשוב שתמיד תהיה פעילות חדשה ויפה, גם אם מגיעים רק שניים או שלושה. בכל פעם בישלתי להם אוכל מגניב אחר שהם עוד לא טעמו.

בהמשך עשינו קורסים ברפואה משלימה, נטורופתיה, טיפול עצמי בסוג'וק, והמועדון הלך וצבר לו שם.

גם רקדנו, אבל כשקלטתי שכשאני רוקדת הם בעיקר יושבים ומסתכלים עלי, הודעתי שהם חייבים לרקוד יחד איתי אחרת החוג ייפסק, ומאז הם התחילו לזוז.

המגע הוא כל כך אלמנטרי, גם כשאתה קשיש, ולפעמים כבר בלי בן זוג ובלי מגע שחשוב כל כך גם לבריאות הנפש וגם לבריאות הגוף. לכן אני מלמדת את הקשישות לרקוד וגם לעשות מסאז' אחת לשניה.

יום אחד ראיתי שניים מחברי המועדון שצבעו את השיער לחום, וחשבתי איזה מגניבים. רציתי לעזור להם לשמוח אפילו יותר. פגשתי את שולי, חברתי, ואמרתי לה: אני מתה לעשות לקשישות שלנו "בית קפה" - עם עוגות שוות, ותאים כאלה נחמדים שבהן הן יקבלו מסאז', ימרחו להן לק בציפורניים, יעשו להן תספורת, ויפנקו אותן בקוסמטיקאית, והיא אומרת: "תקשיבי, בית הקפה עלי". כשידעתי ששולי תלך איתי זה כבר היה קל. 50 נשים מהיישוב התנדבו, ובית הקפה שלנו נולד. כבר הפעלנו אותו ארבע פעמים במשך השנה, תחת הכותרת "יופי של קפה", ובסוף הערב היו ריקודים סלוניים או תצוגת אופנה. הקשישות יצאו בהרגשה שהן כל כך יפות וראויות.

בסוף אחד הערבים ניגשה אלי קשישה צרפתייה ואמרה לי בחיוך: "אני הולכת עכשיו הביתה לעשות ילד עם בעלי".

של מחשבות לעתיד?

אחת העצות שיש לי לאנשים היא להיות יצירתיים, גם בתקשורת הזוגית וגם בתקשורת עם הילדים - לחשוב על הרגל קיים שלנו, וכיצד אפשר לשנותו או לעשות אותו בצורה אחרת.

בשיטת הלידה שפיתחתי, למשל, אני מסבירה לנשים שבדרך פיזיולוגית לחלוטין אך יצירתית, ניתן לקדם את הלידה כשכל ציר הופך ליעיל יותר ואחוז עצום של הכאב יורד. אני מקווה שבעתיד הקרוב אוכל להמשיך להיטיב עם אוכלוסיית המבוגרים בבנימין, וגם להתפנות להדריך זוגות צעירים לפני לידה, ולהעניק להם מניסיון החיים שלי.