פרסומת

דלג לתוכן העמוד

כפר בתוך כפר, עולם אחר. ספרים פתוחים. דיונים על תיקון העולם. עשרות בני נוער חילוניים ודתיים מתקבצים לפני השירות הצבאי למכינת עין פרת בכפר אדומים, כדי ללמוד ולפעול ולהצמיח כאן דור חדש ואחר. "כשאני שואל את הבוגרים 'מה עשתה לכם שנת המכינה?'", מספר ד"ר דוד נחמן שעומד בראשה, "הם תמיד עונים שזה כמו צריבה על הדיסק הקשיח הפנימי לרגש אחריות שלא נותן מנוח".

קשה לתאר את המכינה הקדם צבאית עין פרת בלי ליפול לפח הסטריאוטיפים. במקום שמנסה לשבור את המיתוסים שמהם החברה הישראלית בנויה, נדמה כי כל הסטיגמות צפות ועולות כמו שמן על פני המים: חילונים ודתיים, שמאל וימין, דתי לייט והנוער הרדוד, מנהיגות חלולה ובורות יהודית, ומה לא? והעומד בראש המכינה, מתעלה מעל לכל המשבצות. מה תגידו על לוחם שלדג לשעבר שמכין לי ולו תה ירוק, מתגורר ביישוב אלעזר עם אשתו ושמונת ילדיהם ומעריץ לדבריו דווקא חילונים?

 

אחר הצהריים של יום חמישי אחד, אני נוטשת את המרק המתבשל לאיטו, את הסירים והקציצות, לטובת נסיעה הרפתקנית לכפר אדומים, במטרה לראיין את ד"ר דוד נחמן (43), העומד בראש המכינה. בניסיונות הרבים לתיאום ראיון עמו, נתקלתי בתשובה שחזרה על עצמה שוב ושוב: "הוא במילואים". וגם כשכבר היה במכינה, בין פגישות ויומן עמוס, הוא הודיע לי שמחר הוא שב לעוד כמה ימי מילואים. בקושי רב מצאנו שעתיים לשיחה באותו יום חמישי. אין ספק שבשובי הביתה להמשך הבישולים של שבת, מצאתי שיש לי הרבה על מה לחשוב בעקבותיה.

 

 

מסע ישראלי

כביש אלון. הדרך לעין פרת פתלתלה ומרתקת. כביש צר ומלא הפתעות של עיקולים וירידות, עליות וסיבובים. הרים מזדקרים מתוך נוף ספר המדבר, ועד שנגלה באופק יישוב קטן, מהר מאוד מגלים שהדרך אליו עוד ארוכה. שלט קטן בפאתי כפר אדומים ובו כתוב 'מדרשה למנהיגות יהודית' מקבל את פניי, ומיד בעברי בשער הצהוב אני מבינה שהגעתי לעולם אחר. כמו כפר קטן בתוך כפר, מובלעת. חבורת צעירים, מלאי חיות ומסבירי פנים, יושבים באחת הפינות, עם ספר פתוח ודיונים על תיקון העולם. גם בכניסה לקרוואן הקטן המודיע "משרד" יש פינת 'זוּלה' המזמינה לישיבות ושיחות ליבון. שולחן עגול, כיסאות נמוכים, אוויר הרים. פסטורלי מאוד. המכינה בעין פרת הוקמה לפני 12 שנה מתוך רצון לקרב, לגשר על פערים בחברה הישראלית, ליצור דיבור אחר והבנה ותקווה לעתיד טוב יותר. בכל שנה מתקבצים עשרות בני נוער דתיים וחילוניים מכל רחבי הארץ לשנה של אוורור החשיבה. לקראת גיוסם לצה"ל, בסופה של אותה שנה, הם יהיו חלק מצוות המראיין את הבאים בתור אחריהם. המדד לקבלה: הניצוץ בעיניים.

 

כדי להבין טוב יותר את הסיבה להקמת המכינות הקדם צבאיות הכלליות, ובפרט את מכינת עין פרת בכפר אדומים, נצטרך לחזור אחורה בזמן אל שנות התשעים של המאה הקודמת. הימים היו ימי הסכמי אוסלו, ומדינת ישראל היטלטלה כקליפת אגוז בים סוער של עוצמת רגשות סותרים. מצד אחד, כל חתימה היסטורית על הסכם שלום הביאה בציבור הישראלי לאופטימיות הגודשת את הלבבות. ומצד שני, מי שרק הרשה לעצמו לחלום לרגע, מצא את חלומו מתנפץ אל מול מציאות הפיגועים הרצחניים. החברה הישראלית שסועה ופצועה. מפגשי הפסגה של מנהיגי המדינה עם אויבינו על מדשאות ירוקות היו כמראות לעג לעומת תמונות ההרוגים והפצועים, ומשני המחנות המרכזיים נורו חיצי ביקורת חדים: מחנה רבין, ראש הממשלה דאז שקרא להרוגים 'קורבנות השלום', לבין הציבור הימני שצפה עתיד שחור מאוד למדינה בעקבות הוויתורים הגדולים.

 

נדמה כי הכל הוביל לרגע גורלי אחד שם נפרצו הסכרים ומשיירי האיפוק של הצדדים הניצים לא נותר דבר. בתום עצרת שלום, בלב תל אביב, כשהדי השירה עוד עומדים באוויר, נורו שלוש יריות. לראשונה מאז הקמת המדינה, ראש ממשלה בישראל נרצח על ידי יהודי. מאז, נדמה כי דבר אינו כשהיה.

 

"רצח רבין חשף משבר עמוק בחברה הישראלית", מסביר נחמן מדוע נקודת משבר זו היוותה את הזרז להקמת המכינה. "אמנם זה היה אירוע קצה, אך הוא היה אירוע משברי בלתי רגיל שמעורר לחשבון נפש. התרחשו תהליכי עומק במדינה, שאותם לא פותרים במערכת בחירות אחת או בפלסטר כזה או אחר. צריך לעשות שינוי עמוק שיארך 20 ואפילו 30 שנה, ולהצמיח דור חדש. יש פה ציבורים שלא מדברים האחד עם השני, ומישהו צריך לקחת את העניינים לידיים ולהוביל את הדור הבא".

 

עולם ערכים מתפורר

מתוך הזעזוע העמוק של רצח רבין, הוקמה המכינה. ארז אשל, אז בחור צעיר ומלא מוטיבציה, החליט שחייבים להקים גשר שיתווך בין פלגי החברה הישראלית. נחמן מתאר את ההשראה שקיבלו מן המכינות הדתיות, לחנך למנהיגות מתוך אמונה ושאר רוח וחיבור לארץ ישראל ותורת ישראל. "הבעיה אינה יגאל עמיר, אלא השסע העמוק בין ימין ושמאל, חילונים ודתיים. יש למצוא דרך לגשר על הפערים". את ההוכחה לתחושה שהציבור כולו שותף לחוויה זו, מביא נחמן מדבריו של הסופר דוד גרוסמן בנאומו בעצרת לזכרו של רבין, לאחר מלחמת לבנון השניה. "הוא דיבר על מנהיגות חלולה, על חברה אובדת דרך, ועל ניתוק מהשורשים ומהמקורות היהודיים".

 

 
דוד נחמן

 

בתוך בדיקה מתמדת של מטרות ודרכים לתיקון החברה הישראלית, נחמן, שלא חוסך ביקורת גם מציבור המתיישבים שבו הוא חי, קורא לכולנו לבדק בית פנימי וחברתי. כיצד איפשרנו לעצמנו להותיר חלקים גדולים כל-כך מהחברה הישראלית מאחור ולרוץ קדימה, בלי להעיף מבט נוסף בעולם הערכים המתפורר לאיטו של החברה החילונית? היכן זנחנו את האחדות הפשוטה שאנו זקוקים לה בבניין הארץ והמדינה? הוא שואל ואומר שמכינות רבות המגדירות עצמן לציבור הכללי, מחזרות דווקא אחרי הנוער הדתי, משום שהן רוצות ליצור קבוצה המורכבת מכולם. "מי שהקים את המדינה הם דווקא החילונים, והציפייה של הדתיים שבסוף כולם יחזרו בתשובה היא חסרת בסיס. לדתיים יש הרבה מה ללמוד מהחילוניים וגם להיפך. צריך לעבוד ביחד כדי שיהיה לנו מקום שיהיה אור לגויים".

 

מענת גוב ועד הרב קוק

לאחרונה נערך שבוע סמינר במכינה בנושא אהבה. על הציר נעו נושאים כמו אהבת העצמי ועד אהבת הא-ל. על לוח הזמנים השבועי אחראים חניכי המכינה. הם המרכיבים את הועדות בתחומים השונים של החיים, הם הקובעים לעצמם חוקים וכללים כמו זמני יציאה הביתה או נוכחות בשיעורים, והם האחראים על העשייה החברתית-קהילתית, שהיא כולה בהתנדבות. "החבר'ה שמגיעים לכאן", אומר נחמן, "מחפשים לענות לעצמם על השאלות הקיומיות של החיים: מהו סוד האושר? מה הטעם לחיים? כיצד לחיות חיים בעלי משמעות שבהם האדם מממש את צלם אלוקים שבו". הביקוש לבלות שנה במכינה הוא עצום, לדבריו של נחמן. "יש סטריאוטיפ על נוער חילוני שהוא רדוד", הוא אומר כשאני מתארת בפניו את הנער החילוני הממוצע כפי שהוא נתפס בציבור. "אך יש גם הרבה נוער נהדר ובתי ספר טובים", הוא מסביר ומוסיף לתאר את עבודת המידות והרצון הגדול ללמוד עמו בחברותא גם אם הזמן היחיד שלו הוא אמצע הלילה. "אם אנחנו רוצים חברת מופת בישראל, המקום הזה הוא מיקרוקוסמוס שלה", הוא טוען.

ברשימת המקורות המופיעה על החוברת שאותה מלמד נחמן במכינה, שוכנים זה לצד זה שמות כמו פינסקר, אחד העם, ביאליק וגם אורי צבי גרינברג, רחל ועד הרב קוק זצ"ל. גם מכתביה של ענת גוב ז"ל לומדים החניכים. נחמן מתאר בלהט את החסרים התרבותיים שחניכי המכינה, גם הדתיים, מגיעים איתם, לאחר 12 שנות חינוך ממלכתי. "הנוער בור ועם הארץ, גם הדתיים. הם לא הרחיבו אופקים למקומות שהם נכסי צאן ברזל של ההגות האנושית כמו אפלטון והוגים אחרים. הם מגיעים לכאן ומתעורר בהם רצון להסתער ולהתחיל ללמוד ולקרוא ספרות".

 

נועם ארבל (28) למד בעין פרת לפני 10 שנים, וכיום עובד במכינה כמנהל פיתוח וכרכז בוגרים. "למדתי בתיכון המסורתי בירושלים, ותמיד הייתי מוצא את עצמי בשיחות עם הוריי ומוריי שומע את המשפט 'לנועם יש הרבה פוטנציאל אבל הוא לא מממש אותו'", הוא מסביר את הסיבה להגעתו. ארז אשל הגיע אז לשיחה בפני תלמידי התיכון שבו למד ארבל, ודיבר על תפקיד הנוער בחברה. אתם יכולים לעשות ולתרום הרבה יותר ממה שאתם עושים ותורמים, איתגר אותם אשל. תביעה גדולה יותר לעשייה חברתית הם לא שמעו עד אז.

 

את נקודת המהפך המרכזית שחווים החניכים במכינה מסביר ארבל באריכות, דבר דבור על אופניו: "הקסם של המכינה הוא שזה מקום שמציע לך לממש את הפוטנציאל הזה, וגם עומד במילה שלו. הצוות יוצר חוויה אישית ובה אתה מגלה שאתה יכול לעשות דברים שלא ידעת שאתה מסוגל לעשות, וגם משקפים לך את זה, למשל בהנהגה, ארגון, לקיחת אחריות, התמודדות עם השונה ממך אידיאולוגית והתנהגותית, וגם בעצם הנתינה לאחר. אתה מגלה כמה יש לך לתת ואלו כוחות יש לך בתוך עצמך. אחר כך באה הסקרנות ואיתה החדווה ללמוד. בשנה אחת אתה מגלה עולם שלם של תוכן, ומסיים עם התמודדות מחודשת עם כל מה שבאת אתו מהבית מבחינת זהות, עם תחושה אמיתית של יכולת להשפיע ולפעול ועם רצון גדול לתרום לחברה ולמדינה ובשירות צבאי משמעותי".

 

האופי של המכינה, שמאפשר לדבריו של דוד נחמן חיים של תורה בצד חיים ללא שמירת תורה ומצוות, מושך לעיתים דתיים מקלים יותר. עליהם אומר נחמן שהם פשוט לא מתקבלים. "אין פה דתיים לייט. מי שמחפש חפיפניקיות דתית אני לא מקבל אותו. אך כשזה בא ממקום עמוק של בירור אמיתי, זה מתקבל". על הסיבות מדוע שבני נוער דתיים יגיעו למכינה כזו ולא למכינה דתית, הוא עונה: "החינוך הדתי יוצר את האנטי למסגרת הדתית. אבל מי שחזק יתחזק פה יותר. אני נינוח מאוד עם המקום הזה, שיש דתל"שים שמגיעים לפה ומתחזקים כי יש פה כנות ולא מוכרים סיסמאות. אני לא מודד אף אחד לפי פרמטרים של תפילה וגודל כיפה. אני רואה עם איזה פרצוף הוא מסתובב, ואם הוא עוזר במטבח".

 

הקו הירוק הוא קו אדום

כל שנה, לדבריו של נחמן, ישנם מועמדים שמאלנים שלא מגיעים למכינה מכיוון שהיא נמצאת 'מעבר לקו הירוק'. הצוות, המציג את המכינה כממוקמת ליד מעלה אדומים, מקל בכך על ההורים המודאגים. למי שיחשוב שזוהי מכבסת מילים, עונה נחמן בנחרצות: "האמירה שלנו היא להיות בכל חלקי הארץ. יש לנו סדרת יו"ש כל שנה, ואז אנחנו נוסעים לאלון מורה ופוגשים את בני קצובר וליצהר שם פוגשים את הרב דודי דודקביץ' וגם לחברון ומערת המכפלה. האמירה שלנו היא: קודם כל תפגוש ותכיר ואל תפחד, כי זו ארץ ישראל". לפני כשבועיים עלו כולם להר הבית במסגרת המכינה. הביקורים המרגשים במקומות שכף רגלם עוד לא דרכה בם, מחוללים מהפכים בנפשם של בני הנוער. "אני אומר להם שגם אם המקום יוחזר במסגרת הסדר כלשהו, עכשיו הם יודעים כמה זה קרוב ומחויבים להמשיך ולהגיע".

 

אל הגבעה שובת הלב שעליה נמצאת המכינה, מגיעים בני נוער שהמפגש הראשוני עם מרחבי ארץ בנימין קוסם להם. את הבוקר הם פותחים בטבילה קרירה במעיין עין פואר לפני התפילה, ובמהלך היום מוצאים החניכים דקות שקטות של שאיפת אויר הרים צלול המסייע בעיבוד החוויות המטלטלות שהם חווים במקום. ובכל זאת, הפוליטיקה נכנסת לעולמם בדלת הקדמית לא פחות מכתבי אפלטון. צוות המכינה לא חושש מלחשוף אותם לכל דעה שייתקלו בה ברדיוס של מדינת ישראל. "בסדרת יו"ש נכנסת פוליטיקה עד הסוף", אומר נחמן. "בחברון למשל, אפשרנו לארגון 'שוברים שתיקה' לעשות לנו סיור. מי שליווה את הקבוצה שלנו אמר בחיוב כי החניכים לא היססו להקשות עליהם ועל הגורמים הימניים שפגשו בשאלות מאתגרות". הידע הרחב שמקבלים החניכים, ניתן להם מתוך אמון ומחויבות לקחת אחריות בעתיד על החברה הישראלית. "גם אם הם יבחרו במפלגת העבודה או בבית היהודי", אומר נחמן, "זה יהיה מתוך חזון וערכים ולא מתוך פוליטיקה חלולה".

 

המכינה, לדבריו של נחמן, היא מקום "אוטופי". "פה זה לא העולם האמיתי, זו בועה", הוא אומר. המפגש הבלתי אמצעי עם אנשים שונים האחד מן השני באופן מהותי באורח החיים, אינו משקף את הדימיון העצום שיש בין בני הנוער במכינה. "כולם דומים פה ברצון לחיות ביחד, בחיפוש ערכים. הם רגילים לחיות ברמה גבוהה של דרישה עצמית". נחמן לא מהסס לבדוק את התהליך שעוברים חניכי המכינה, גם בטווח שנים קצר: "כשאני שואל את הבוגרים 'מה עשתה לכם שנת המכינה'? הם תמיד עונים שזה כמו צריבה על הדיסק הקשיח הפנימי לרגש אחריות שלא נותן מנוח". ואולי בשל כך, בוגרי המכינה מוצאים את עצמם במשבר עמוק בהגיעם לשירות הצבאי שחיכו לו כל כך. "בצבא הם נתקלים לראשונה בתחומים אפורים, באנשים שהאידיאולוגיה הזו היא לא מרכז החיים שלהם, והם מתרחקים מההוויה שתומכת אותם. לכן הם שבים לכאן פעם אחר פעם כדי להתמלא בחזרה".

 

עסקים וחסד

במהלך השנה  מתנסים החניכים בשלל תחומי התנדבות, הכוללים עבודה התנדבותית קבועה עם בני נוער במעלה אדומים ובכפר אדומים, וכן בפרויקטים שנתיים כמו קייטנת קיץ לילדים עולי אתיופיה במרכז הקליטה במבשרת ציון המתקיימת כבר תשע שנים.

 

לקראת פסח עובדים החניכים עם ילדים חרדים בצפת. "יש גם דברים מזדמנים, כמו עבודה עם קשישים - לרוב בפורים, או עם אוכלוסיות מיוחדות בירושלים", מספר נועם ארבל, "כלומר גם עובדים בהתנסות חינוכית עם אוכלוסיות חזקות יותר וגם בעבודה עם עולים ואוכלוסיות חלשות. ישנן גם יוזמות שבהן החניכים מארגנים הכל - מגיוס כספים ועד התוכן עצמו. כך הם מקבלים כלים לשלב עסקים וחסד". על ההבדל בין עשייה של בני נוער במסגרת התיכון, להתנדבות בקהילה שעורכים החניכים במכינה, הוא אומר בפשטות: "ברוב המקרים מערכת החינוך לא נותנת אמון בבני הנוער כמו שאנחנו נותנים. אנחנו אמנם מלווים ומייעצים, אבל לפעמים גם נותנים להם ליפול כדי שיחושו עצמאיים ואחראיים. לרוב מגיעים אלינו אחד מהשניים - מי שיש לו רצון ומוטיבציה לתרום לחברה הישראלית, או לחילופין בעלי זהות חזקה ויכולות מנהיגות כדי לבצע את זה. ברגע שעוזרים להם להגיע עם המטען הערכי הנכון, הם יכולים להוציא את זה החוצה אל הכלל. ברגע שמאמינים במישהו ותומכים בו ומפגישים אותו באלו שדומים לו – עוזרים לו לצמוח".

 

נועם ארבל חווה באופן אישי כחניך את המהפך התודעתי שנתינה לקהילה עשוי לעורר, ושמח לאפשר מהפך דומה בחניכיו: "בתור חניך במכינה הלכנו לחוות הנוער הציוני בירושלים ולבית אבות שנמצא ממש ממול ויצרנו מפגש של נוער 'נעלה', עולים מרוסיה עם הקשישים. באיזשהו שלב הבנו, שבלי שניזום את העניין ונתחזק אותו - הוא לא יקרה. אבל הנה, הוא קורה והוא משמעותי. זה היה רגע מכונן שבו הבנתי מהי יזמות ואיך במשהו קטן אפשר לשנות. אני זוכר את 'מסע חובק ישראל' שמקיימים בסופה של כל שנה מחניון צמוד לים המלח – המקום הנמוך ביותר, ועד פסגת החרמון, דרך טיולים בטבע ומפגשים בערים ועם כל המגוון של החברה הישראלית, כחוויה שבה הכל מתחבר, והשייכות למדינה מתגבשת מתוך הבנה של המורכבות של המציאות. אז מפנימים שאהבה למדינה וזהות יהודית חזקה זה לא רק של דתיים או חילוניים, אלו ערכים המשותפים לכולנו ומתוך זה אפשר לפעול".

 

מביט לדתיים בעיניים

ד"ר דוד נחמן עצמו התחנך במערכת החינוך הדתית. הוא למד בישיבת 'נתיב מאיר' ובישיבה של הרב צפניה דרורי בקרית שמונה במסגרת ה'הסדר'. לאחר שירות צבאי של חמש שנים וחצי ב'צנחנים' וב'שלדג', הוא פנה ללימודים באוניברסיטה, משום שהרגיש ש"החשיבה בישיבה היא לא מספיק ביקורתית". הוא מעיד על עצמו כאדם ש"חי גם את הראיה של העולם האקדמי וגם מבין מאוד את העולם הישיבתי", ומתוך כך הוא רואה במכינה "רנסנס תרבותי יהודי". הוא אינו חוסך את ביקורתו מהציבור שבו הוא חי ומחנך את ילדיו שלו, ומזכיר לכולנו כמה אפשר להשלות את עצמנו כאנשים דתיים, שאנחנו 'בסדר': "דתיים יכולים לפתח שביעות רצון מעצמם. דווקא הבחורה החילונית שמסתכלת מהצד ומטילה ספק בכל העשייה שלהם, יכולה לעזור להם לפרק הרבה דברים". בהרצאה מול תנועות נוער דתי וחילוני ברחובות, הוא ראה נוער דתי מתייחס בזלזול לדבריו כלפי הנוער החילוני. "יש תחושה שאנחנו זה הדבר האמיתי, והם בצד השני זו עגלה ריקה שצריך למלא". לעומת צורת חשיבה זו, מביא נחמן גישה אחרת: "לדתיים יש הרבה מעשים שאפשר לסמן עליהם Vולהרגיש טוב. אצל חילוניים אין. הם נמצאים חזק יותר בעולם העשייה כי אין להם צורך להעניק תשומת לב לתפילות ולקיום המצוות. הראש שלהם עסוק יותר במחשבות לתיקון העולם. כשהחבר'ה הדתיים נתקלים פה בחילוניים ערכיים וטובים, בעלי מוסר גבוה, יש להם הזדמנות להבין שזה שמתפללים לא מראה עליך כלום, השאלה היא איך אתה מתנהג".

 

נחמן, שבחניכי המכינה מתאהב בכל שנה מחדש, מציג תביעה טוטאלית מאוד מהחיים, ולא חושש לדרוש דרישות גבוהות מאוד מילדיו ותלמידיו. "אני מאמין בהמון אהבה והמון סבלנות ולא לפחד להגיד את הביקורת. הבעיה הגדולה של הנוער הדתי שמתפקר ובועט זה כי ההורים מזייפים, והילד בחוש האמת שלו קולט את חוסר האמינות". בימים אלו הוא מסיים את קורס המג"דים שהוא עושה במילואים ודוחף את חניכי המכינה לתרום עד כמה שניתן בתחומים שבהם הם טובים.

 

לא אבא של שבת

נחמן החל את תפקידו כמורה במכינה מיד לאחר הקמתה, בתור טובה לחברו מהצבא ארז אשל, שאיתו שירת כמ"פ. בשנתיים הראשונות, הוא נמנע מלהסגיר את היותו מורה במכינה, אותה חשב ל'מקום שמקלקל דתיים'. "הייתי מלא בסטיגמות על דתיים לייט וחילונים, וחשבתי שלא כדאי להתערבב אחד עם השני שנה לפני הצבא כי זה יקרה אחר כך ממילא". השינוי בגישה קרם עור וגידים אט אט, עם ההבנה שבכל פעם שהוא יוצא מהמכינה, נדמה שממלאים אותו כוחות מחודשים. "בשנה הראשונה שלימדתי פה, הייתי אב לילדים קטנים, עשיתי את הדוקטורט בלימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר-אילן והרבה ימי מילואים, לימדתי בשני בתי ספר במקביל, ועם כל העומסים של החיים הייתי שב להתמלא כאן. אז הבנתי שיש כאן משהו אחר, אמת שניכרת ואי אפשר להתכחש אליה".

 

נחמן ישן מעט מאוד בלילה. עם העשייה הרבה סביב המכינה והמילואים הממלאים מחצית מהשבוע, הוא מקפיד מאוד להגיע בשעה סבירה לפני שהילדים הולכים לישון, לקרוא להם סיפור לפני השינה. "יפעת, היא הגיבורה האמיתית. היא חולקת איתי את האהבה למקום. שנינו יחד עושים ונותנים האחד לשני את הכוח להמשיך", הוא אומר בנחרצות על אשתו, אומנית המגדלת את ילדיהם בבית ובזמנה הפנוי מלמדת בחוגי אומנות ותפירה. על האמונה הגדולה שלהם במכינה ובמודל לחיים שהיא מייצגת, הוא מספר דרך התהליך שעבר כשהסיר את החששות והפחד מפני חשיפת הילדים לחילונים: "הילדים שלנו חיים את זה שיש כאלה ויש כאלה. בהיכרות לאורך השנים עם החבר'ה פה, הילדים ראו מודלים מדהימים מהחניכים במכינה, עד שלבן הבכור שלי, שלומד בישיבה תיכונית, יש תהיות לגבי העתיד שלו. פעם הייתי מפחד מזה. היום אני לא".

 

אך מסתבר כי ההערכה כלפי הצד השני אינה חד צדדית. חניכי המכינה המבלים זמן לא מועט עם משפחתו של נחמן בשבתות במהלך השנה, מזכירים את המודל המשפחתי שהוא מביא עמו כדבר שאותו ייקחו איתם לחיים בהמשך. "הם כותבים לי את זה לא פעם, מבחינתם מה שנתתי להם זה לראות את המשפחה שלי". אותם חניכים, אגב, יאמצו בהמשך את שולחן השבת, על שירי השבת ודברי התורה בבית שיקימו שנים אחר כך.

 

יש עתיד?

בחזונו של ד"ר דוד נחמן, הוא רואה את עצמו בשנת 2048. 100 שנות קיומה של מדינת ישראל מתמזגות אל תוך ראשית המאה הראשונה של האלף השני והעולם של המאה ה-21 אינו דומה כלל למאה שנותרה מאחור, מדשדשת. מפגש פסגה של עשרות ראשי מכינות קדם צבאיות בדימוס, המשלבות נוער דתי וחילוני בהרמוניה, ייערך אז. אולי בבניין יוקרה באמצע תל אביב, ואם נרשה לעצמנו להפליג מאוד בדימיון, יהיה זה בניין שנתרם על ידי יו"ר תנועת 'מרצ' לטובת קידום יחסי חילונים-דתיים. הם יגיעו קשישים ושבעי רצון מהמהפך שהצליחו לחולל במדינת ישראל, וידברו על ההווה שהוא העתיד שלנו היום, כדי למסור את שרביט האחדות לדור הבא אחריהם, דור שיכל להישאר מרוחק ומנותק מהמדינה ומכונס כל כולו בעצמו ובמקום זה עסוק בבנייה, התחדשות, ערכים. למרות שאיננו יכולים לנבא מה עתיד להתרגש עלינו, ראשי המכינות הקדם צבאיות של היום מדברים באופן קבוע במפגשים השבועיים שלהם על אותה שנה עתידית. הם שואלים את עצמם באופן תדיר אצל מי הם ישאירו את המפתחות, אך בטוחים באופן וודאי שהעשייה שלהם תשנה את העולם.