כילד הוא פונה מקיבוץ דורות במלחמת ששת הימים, וכחקלאי פונה מנתיב העשרה לפני הנסיגה מסיני. מאז הגיע לעפרה, במשך 20 שנה, הוא איש התחזוקה של היישוב, עד שמותו הפתאומי היכה את כל עפרה בתדהמה. קווים לדמותו של איש ישר ואיתן, מקור של טוב וביטחון, ששירת את הציבור בפשטות, בסבלנות ובחכמה

 

 

ביום שלישי, י"ט בטבת (1.1.13), לקה עמרם מאירי בלבו ונפטר בחטף. פטירתו הפתאומית הכתה את תושבי עפרה בהלם. ב-20 שנות מגוריו בעפרה אישיותו הנבונה, הישרה והאיתנה הייתה לנו עוגן, מקור של טוּב וביטחון, דמות שממלאת את החלל בפשטותה חסרת המחיצות וקונה כל לב.

 

עמרם וז'נט מאירי הגיעו לעפרה בראשית תשנ"ב (סוף 1991) עם ארבעת ילדיהם. מאז ועד פטירתו עבד עמרם כאיש התחזוקה של היישוב. "מה לך ולעבודה הזאת?", נשאל פעם על ידי ז'נט, והוא ענה: "זה לא בגלל העבודה, זה בגלל האנשים".

 

עמרם היה צבר, בן קיבוץ דורות, בכור לשני אחים ואחות. כילד פונה לתל אביב במלחמת השחרור עם אחיו ואחותו בני ה-4, ועם יתר ילדי הקיבוץ. ברגע של חסד סיפר איך העיק עליו אז, ילד בן 6, כובד האחריות על אחיו הקטנים. אך לאחותו רשמים אחרים, והיא מספרת על החסות החמה והסבלנית שפרס עליהם, כשדאג לכל מחסורם והתאמץ להסיח דעתם מן הקשיים.

 

בשנת 1974, שנה לאחר ייסוד נתיב העשרה על הדיונות בפתחת רפיח, עברו אליה עמרם וז'נט ועסקו בחקלאות. בתוך ארבע שנים מצאו את עצמם נאבקים נגד הנסיגה מסיני לצד אנשי גוש אמונים. בראיון לעיתון "נקודה", שנתיים לאחר הנסיגה, סיפר עמרם על המאבק נגד פינוי גן הירק של המושב: "אני זוכר שהיו שם כמה מאנשי גוש אמונים שבאו לעודד אותנו. אנחנו לא הרשינו להם להשתתף במאבק וסגרנו אותם במקלט. מדוע? כי יש דברים שרק לאיכר הנאבק על אדמתו מותר לעשות. הרי מקובל בעולם שאיכר, ללא הבדל דת ולאום, הוא מישהו שיושב על אדמתו לנצח, שמהווה חלק בלתי נפרד מהקרקע עליה הוא יושב. עבורי איכר הוא אדם הנלחם ונהרג על ביתו ולא מעסיקים אותו שיקולים של שלום ושל השד-יודע-מה. הוא עומד, פשוט, עם תת-מקלע על הגג ויורה על כל מי שמתקרב. אבל, מה לעשות, אנחנו יהודים, ויהודי לא יורה ביהודי". סמוך לפינוי עוד עבד בשדה, שתל וטיפל בקו המים. כשהכל נגמר, התקשה לפנות את המחסן החקלאי שלו. הוא התהלך בו באי שקט, פנה אנה ואנה ולא ידע כיצד להתחיל ומה להוריד מאיזה מדף. העובד הבדואי שחש במצוקתו הורה לו לשבת ולקח על עצמו את המלאכה.

 

במאבק המשותף על סיני התוודע עמרם לאנשי האמונה. הוא וז'נט החלו להשתתף בשיעוריו של הרב יהושע צוקרמן והתחברו לעולם של תורה. הם הקימו מחדש עם חבריהם את נתיב העשרה, הפעם בחולות זיקים, ופתחו תלמוד תורה ובית כנסת.

 

"יהדות כמו שיש בבית הזה אין בשום מקום", סיפר חתנם, תושב מושב עידן בערבה. "באחד הביקורים אצלנו לקחה הבת שלנו את עמרם לדיר החזירים של אחד מחברי המושב. בעל הדיר נרתע ממראה הכיפה וחש מאוים. עמרם העיר לו על האופן שבו הוא מגדל את החזירים וצייד אותו בעצות לגידול נכון יותר ולניצול מיטבי של חלקי הבשר, על סמך ניסיונו בדורות. החבר נותר המום".

 

כשעברו לעפרה התקבלו בה כבני בית, ועמרם, איש התחזוקה, הפך עד מהרה לתבנית נוף המקום. הוא צמא לדברי תורה והעשיר את השוהים במחיצתו בסיפורים ממסכת חייו. הוא שירת את הציבור בסבלנות, בפשטות ובחכמה, והשרה ביטחון במקצועיותו, ורווחה בעצם נוכחותו. הוא תיקן גם מה שלא היה מחובתו, ודאג לתושבים כפי מחסורם לא רק בתחומי תחזוקה. שפתו לא הסגירה את גילו, ודיבורו קלח עם בני תשחורת כמו עם באים בימים. בעבודת המחלקה חנך וליווה נערים מעפרה והם השיבו לו אהבה.

עד לפני כ-15 שנים שכן מחסן התחזוקה בכיכר הסמוכה לאולפנה. באופן טבעי כונתה הכיכר בפי כל "כיכר עמרם", על שם הדמות הדומיננטית במתחם. בקיץ תשס"ה (2005) הוחלט לקרוא לכיכר על שם אחד מיישובי גוש קטיף שהוחרבו, ובטקס רשמי נקבע בה שלט עם השם "כיכר מורג". עוד באותו לילה "שיפצו" את השלט בני נוער שסירבו להשלים עם השינוי, והדביקו עליו כיתוב חלופי עם השם העממי. בחלוף הזמן התעקם העמוד, נפל והוסר, ועל אף שמחסן התחזוקה כבר אינו באזור, השם "כיכר עמרם" עודנו שגור.

מבלי שהדבר ניכר עליו, עמרם עבר את גיל 70. כשכוחו במותניו, מחשבתו בהירה וחיוניותו כשל נער, התכונן לקראת פרישה. כשנשאל מה בכוונתו לעשות לא מיהר להשיב. לבסוף גילה כי הוא משתוקק לעבוד כנהג שליחויות, וללא אחריות מנהלית על הכתפיים, לעבור בארץ לאורכה ולרוחבה ולהיטיב להכיר אותה.

בצהרי היום בו נפטר השתתף עמנו בישיבת צוות, ושעות ספורות לאחר מכן אספו א-להים בחטף.

עמרם השאיר אחריו אישה, ארבעה ילדים, ונכדים, וקהילה המומה ודואבת שזכתה לשנים יקרות במחיצתו.