פרסומת

דלג לתוכן העמוד

היא מתכוננת מט"ו בשבט - תופרת תחפושות, מתכננת משלוחים, מקשטת את האוטו ואת הילדים, ואף פעם לא מצליחה לשמוע מילה במילה את כל סיפור המגילה. צופיה לקס מגישה טיפים לחג פורים שמח במיוחד

 

בכל שנה לפני כניסת חודש הג'ננה - הוא חודש אדר, אני מתחילה לקבל מסרונים מחברות קרובות ורחוקות. "נו, כבר יש לך רעיון?", "תני לי טיפ", "השנה יש תחרות עם פרסים ממש ממש שווים".

בכל שנה בחודש אדר אני פותחת קו חם לאמהות מתוסכלות או חסרות רעיונות באשר לתחפושות הפורים. אני, כפי שחברותיי כבר יודעות, מתה על פורים. בעצם, מבחינתי כל יום יכול להיות פורים.

זה מתחיל מראש חודש, שבו אני מעירה את הילדים עם סט ענק של צבעים ומתחילה לאפר אותם. אני מתחמשת במצלמה ובמערכת סטריאו על "פול ווליום", והעניין נמשך שבועיים עד פורים.

ובפורים - חגיגה.

ילדיי נחלקים לשניים. אלה שאין להם ברירה ונאלצים לשתף פעולה עם אמא לא יציבה המתנהגת כילדה קטנה, ואלה שכבר רצים מהר ממני ומצליחים להימלט מידיי טרם אמרח אותם בצבעים שונים.

 

בלי תחפושות קנויות

 

וזה לא נגמר שם. בעוד מרבית ילדי ישראל רצים אל חנויות הצעצועים לקניית תחפושות, אני רצה אל חנויות הבדים והסטוק, מוציאה מכונת תפירה ומתחילה להשתולל.

לא משנה שהקשר ביני ובין תפירה הוא כמו הקשר בין המן לטבעת המלך - בגדר שאיפה בלבד - בכל זאת, לפורים לא צריך להוציא גזרות או לדייק. סוף סוף אפשר לתפור בגד שאיכותו היא בעקמומיותו.

כבר מט"ו בשבט ילדיי מתחילים להעלות רעיונות ובקשות לתחפושות. ליום הלימודים תחפושת אחת ולפורים עצמו תחפושת שניה. בינינו, זה עדיף, רק כדי שלא ליפול ללחץ הכביסה.

כל ילד יודע כי יש כללים לבחירת התחפושת: לא משהו שקונים, לא משהו קל להכנה ולא משהו משנה שעברה. למה? כובע.

עם התקרב חג הפורים מודדים כולם את התחפושות ומוודאים שכל דבר נמצא במקום ותואם את הציפיות. ההתרגשות עולה וגואה ככל שהשעות הולכות ומתקדמות, והנפש מתהפכת והופכת לשיכורה, ולא מיין. כן, גם אני מתחפשת. כי ככה אני, לא יכולה אחרת.

 

בלי להשתגע

 

עם משלוחי המנות אני פחות משתוללת, לפחות לא מתכוונת.

זה מתחיל ב"אני רק אעשה שני תבשילים קטנטנים, לשם המצווה, ועוד שניים מושקעים לחברים". יומיים לפני החג אני מרגישה לא בנוח ועוברת ל-"ועוד משהו אחד מכובד כי בכל זאת, חג - שיהיה עשיר", ולבסוף מוצאת את עצמי מוקפת בסירים, ממלאת קופסאות של - מה לא? קוסקוס, פריקסה, מרמומה, פיתות, סלט חצילים, קישואים, ומוסיפה גם יין קטן בצד.

כל זה, ולא התחלתי עם המשלוחים לילדים.

בעקרון יש לנו כלל לפיו כל ילד שולח שני משלוחים. אבל מי יכול לעמוד בזה, מי? כל בוקר החג עובר עלינו בריצות, אריזות, תוספות, החזרות, איסופים, המרות. שמח.

הילדים מעבירים חטיפים ממארז למארז, מחסלים כמויות של סוכריות ג'לי ודומיהן, ומכינים משלוחים מחודשים.

כל היום עובר במין מרוץ כזה, בעוד ראש השבט - אבי ילדיי ואישי, מתחיל את הבוקר בבקבוק יין מבורך. ניסיתם פעם לנהוג עם אדם מבושם לצידכם? תנסו, זאת חוויה.

 

קריאה או קריעה

 

ישנה כמובן גם קריאת המגילה. כאן הגענו לנקודה כואבת.

נראה לכם שיש סעיף בחטאים שכולל אי-שמיעת קריאת מגילה במלואה? כי אם כן, הלך עליי.

אני חושבת, אם יורשה לי לגלות סוד כמוס, שמאז בואה של בכירת ילדיי לעולם, לא שמעתי באמת את קריאת המגילה. ותאמינו לי שניסיתי. באמת.

תמיד איכשהו קרה משהו. או שנכנסתי אל בית הכנסת דקה אחרי שבעל-הקורא התחיל כבר בקריאה, או שהילד ביקש במבה תוך איומים לפצוח בבכי קורע לב ונאלצתי להשתיקו, או שהבקבוק נשפך אחרי אחד ה'המנים' ולא הצלחתי לעקוב אחרי ה'המן' הנכון ואיבדתי את הדרך, או שאלה מימין עשו רעש. ובכלל מה העניין של לפספס מילה אחת או לעקוב מילה במילה, זו הרי גזירה שאף אישה נורמטיבית לא יכולה לעמוד בה!

מי מצליחה לשמור על רצף בקריאת המגילה? גם כשכבר הגעתי לקריאת נשים, נדדו מחשבותיי על מה שהספקתי להכין לחג ומה שלא, מה עוד ניתן לבשל לסעודה ואת מי עוד ניתן לאפר. בזמן שהמן נורה למוות על ידי מיליוני ילדים אוחזי קפצונים, מוחי ולבי הוגים בממולאים בטעם בטטה.

בשנים האחרונות הגדלנו לעשות והתחלנו אף לחפש את האוטו. בשנה הראשונה היה האוטו שלנו חסיד ברסלב, ובשניה - ג'ונגל. בבוקר החג יורדים הילדים עם כל מיני אביזרים ומקשטים את האוטו. הדבר מוסיף לאווירת החג, כשרכבנו המחופש מטייל ברחבי היישוב ומחלק משלוחים לכל חברינו.

אישי היקר זורם איתי עם כל הרעיונות והמשימות. אם תראו אותו מרוח בצבעי הסוואה, הניחו לו, הוא לא אשם - הוא נשוי לי.

ולפני סיום, אמהות היקרות - הנה לכן שלל רעיונות לתחפושות מקוריות:

חתול בשק, עצם בגרון, חמור קופץ בראש, קלפטע (קלף-תה), בין השמשות, חתול במגפיים, בת הים, ישתבח שמו (איש טבח שמו), חסדי נעמי, יצא בשן ועין, ואיך אפשרבלי - חי בסרט.

חג שמח לכולם.