פרסומת

דלג לתוכן העמוד

ילידת שנת 1961.

ילדות ונעורים בירושלים. נינה של 'החפץ חיים'.

נשואה לצבי, עולה מארצות הברית, עוסק בחינוך.

אמא לארבעה ילדים וסבתא לשבעה נכדים.

מתגוררת במתתיהו.

לימודים: מדעי המחשב, הנהלת חשבונות, וקורסי ניהול רבים.

 

עיסוקים: הייטקיסטית - מתכנתת בחברה בתל אביב, מנתחת מערכות, מנהלת פרויקטים גדולים, כמו פיתוח מערכת שליטה ובקרה על טיסות אל על שזכתה בפרס מצטייני המחשוב; פיתוח מערכת המחשוב של אגפי המכס והמע"מ בארץ, ניהול מחשוב לשכות התעסוקה ובתי המשפט. יועצת התעשייה האווירית במשלחות הרכש לצרפת וארצות הברית ובפרויקט הלביא.

הייתה מזכירת היישוב מתתיהו.

 

עיסוק בהווה: בעלים ומנהלת של חברת ההיי-טק 'טופטרנס', המשרתת לקוחות בארצות הברית ובאירופה, העוסקות בעיקר בתחום חקרי שוק בינלאומיים. החברה מעסיקה עשרה עובדים וכ-250 קבלני משנה.

בנוסף משמשת כמנכ"לית שותפה בחברת פטנטים בתחום בטיחות גז ומים.

מנהלת את המושב השיתופי מתתיהו בתחומי הבנייה והרחבת היישוב, קידום החקלאות ופיתוח אזור תעשיה במתתיהו. חברת מליאת מועצת מטה בנימין.

תחביבים: קריאת ספרים, טיולים בעולם הגדול ובילוי עם הנכדים.

מוטו בחיים: לקבוע מטרות ולדבוק בהן עד הסוף.

 

מה היה הרגע -

 

שזכור לך מילדותך?

אני זוכרת היטב את מלחמת ששת הימים. גרנו בשכונת כרם אברהם בירושלים, בבית האחרון לפני הגבול. הגינה שלנו גבלה במחנה שנלר. היינו המשפחה היחידה שלא הלכה למקלט. זו הייתה החלטה של אבי, שהוא רב גדול. הוא החליט שנישאר בבית מתוך אמונה ובטחון בה'. על החלונות לא שמנו שקי חול אלא ספרי קודש. במלחמה חדרו הביתה כמה וכמה פגזים ונקבו את התריסים, ובכל זאת לא קרה לאיש מאתנו דבר, וכל ספרי הקודש נשארו שלמים.

 

בגלל שהיינו בבית היחידי המאוכלס, כל החיילים שעברו באזור בדרכם להילחם בירדנים נכנסו אלינו הביתה לאכול ולשתות, וסיפרו לנו סיפורים על המלחמה. בימים שבהם לא היו כמעט אמצעי תקשורת, היה נדיר להיות כל כך מעודכנים.

 

של פחד?

כשפרצה המלחמה, סבי וסבתי שהתגוררו בארצות הברית שלחו להוריי כרטיסי טיסה, אבל הם אמרו שהם נשארים בארץ לטוב ולרע. בארצות הברית הם היו ממש היסטריים. הם חשבו שהמצב פה קטסטרופה ושכל הארץ נכבשה. ביום השלישי למלחמה ניסה אבא שלי להתקשר כדי להרגיע אותם, אבל המרכזנית בתל אביב הודיעה לו חגיגית שהיא לא מעבירה שיחות אל מעבר לים. הוא הבטיח לה שאם היא תסכים בכל זאת ליצור את הקשר, הוא יעדכן אותה לגבי מה שקורה כרגע בחזית ירושלים, וזאת כשבתל אביב היו שמועות על כך שירושלים נפלה בידי הירדנים. הוא סיפר לה שחיילי צה"ל יוצאים כעת לכיוון הר הבית, ותמורת הידיעות המרעישות האלה היא הסכימה להעביר את השיחה. כך הוא הצליח להרגיע את המשפחה המפוחדת שהכול איתנו בסדר. לי המלחמה זכורה לא כעניין מפחיד, אלא כחוויה מדהימה.

 

של מפגש משמעותי?

כשהכרתי את צבי. אני מהמגזר החרדי, ואצלנו מקובל להכיר דרך שידוך. דוד שלי עשה את ההיכרות בינינו. צבי הגיע מארצות הברית ללמוד בארץ. כשנפגשנו, אמרתי לו שאם הוא מחפש אישה שתבשל ותנקה - אז זו לא הכתובת, ושיברח מהר. הוא לא נבהל, אז הבנתי שהוא מתאים. הוא מאוד עוזר לי ותומך בי, ובאמת בלעדיו לא הייתי מצליחה. אנחנו ביחד כבר 32שנה.

 

שבו החלטת לעבור לבנימין?

הגרעין הראשוני של מתתיהו היה של עולים חדשים מארצות הברית שרצו לבוא להתיישב בישראל ולעשות ציונות תורנית לשמה. אנחנו באנו מרקע דומה, חרדי-אמריקאי, אך מסיבה אחרת.

אחרי שנישאנו גרנו בשכונת הר נוף בירושלים. למושב מתתיהו הגענו מטעמי נוחות, כשהייתי סמנכ"ל חברת בת של IBMוהייתי צריכה לנסוע הרבה לירושלים ולתל אביב. מתתיהו היה נראה לי מקום טוב באמצע הדרך. לא הייתה לי אידיאולוגיה ליישב את הארץ, ועד שהפכתי למזכירת המושב, אפילו לא ביקרתי ביישובים השכנים.

 

 

שבו החלטת לעשות שינוי?

מעולם לא עלה בדעתי שאי פעם אהיה מזכירת יישוב. כשהגענו למושב בשנת 95' המצב הכלכלי שלו היה קטסטרופלי. בכל פעם שהגיעו תושבים חדשים למושב, היו מכניסים אותם לוועד המנהל, מפני שאיש לא רצה להיות בוועד. כך לקחו לתפקיד את צבי, בן זוגי.

צבי היה חוזר הביתה מישיבות הוועד ומספר לי דברים ששמע וראה, ואני - מאחורי הקלעים - הייתי אומרת לו תגיד ככה, תעשה ככה, מתוך ניסיוני הניהולי והעסקי.

ממחצית שנת 2004 ועד לסוף 2005 התחלפו ביישוב שמונה מזכירים בשנה אחת. היישוב היה על סף פשיטת רגל. אז פנו אלי נציגי הועד ואמרו לי: “את יודעת מה? אם את כל כך טובה בלתת עצות, אולי תבואי ליישם את העצות האלה שאת מעניקה לנו בעצמך?”. עניתי: "טוב, רק בשביל להראות שהדבר ניתן, אני אעשה זאת".

העצות שיש לי למקומות או לאנשים שרוצים לעשות מהפך ושינוי במקום יישובם או עבודתם, הן ללכת בדבקות עם מה שחושבים, לרתום את ועד ההנהלה לעניין, ולהיות נחושים.

 

 

של סיפוק אישי?

הנושא של ניהול יישוב או חקלאות היה לי, כמי שבאה מעולם ההיי-טק, זר ומוזר. אבל זה התברר כתחום מרתק. אני עוסקת בבנייה ויזמות, ונהנית מכל רגע.

במתתיהו היו לולים ריקים - השכרנו אותם לעסקים, והיום אין לנו סנטימטר פנוי, ויש רשימת המתנה אדירה. שילמנו את החובות של המושב. עשינו גם תהליך של שיוך בתים, כך שהבתים אינם שייכים יותר למושב אלא המשפחות קיבלו את הבעלות על ביתן. התחלנו בהרחבת הבניה, ופיתחנו את החקלאות ואזור תעשיה. עזבתי את משרת מזכירת היישוב כשהרגשתי שמיציתי את התפקיד, וכעת אני מתמקדת בקידום תכניות לאזור תעשייה גדול ומפותח יותר.

מושב מתתיהו היום הוא אחד היישובים המצליחים במועצה. זה יישוב רגוע ושקט, במיקום מצוין. שתי בנות נשואות שלי גרות ביישוב, ואני מאוד אוהבת את היישוב וגאה בו.

 

של הגדרה עצמית?

אני מאוד אוהבת אתגרים, ואני נהנית מעשיה. באחד מהקורסים שלמדתי בעבר אמרה לנו המדריכה שכל דבר אתה יכול לעשות או כקרבן או כמלך. אני משתדלת לעשות כל דבר כמלכה. לא מתוך כורח, אלא כי אני אוהבת ונהנית מהאתגר ומהעשייה. זה פשוט האופי שלי.

 

של אכזבה?

אני לא כל כך זוכרת רגעים של אכזבות קטנות, כי אני פשוט ממשיכה הלאה ברגעים כאלה. חוויה שאני עדיין נושאת אתי היא חוויית היותנו משפחת אומנה, על סיפוקיה וקשייה.

שימשנו כמשפחת אומנה מספר פעמים. גידלנו בביתנו נער בן 15 שעבר התעללות קשה, היינו משפחת אומנה לנערה בת 12 ששהתה בביתנו שלוש שנים, ולאחר מכן הגיעו אלינו שתי אחיות.

גידול ילדי אומנה מצריך השקעה אדירה, כוחות נפש בלתי נדלים והתגייסות של כל בני המשפחה. לצערנו אחת הבנות ששהתה בביתנו הידרדרה קשות לאחר שעזבה אותנו, וזו הייתה אכזבה מאד קשה. תחושה שכל ההשקעה והיגיעה יורדים לטמיון.

 

של עצב?

העצב הכי גדול שלי היה כשסבתי נפטרה. היא הייתה בתו של 'החפץ חיים' - ר' ישראל מאיר הכהן.

סבתי, פייגא חיה, נולדה מאשתו השנייה, מרים פריידה, כשהחפץ חיים היה בן 70. מנישואים אלה היו שני ילדים - היא ואחיה הצעיר. הם גרו בראדין ליד וילנה שבליטא.

אבא שלה חי בצניעות מאוד גדולה. בבית בראדין הוא התגורר בקומה הראשונה והיא בשנייה.

היא הייתה אישה צעירה ומלאת חיים, שאהבה גם אסתטיקה ויופי, ומאוד רצתה שיהיו בבית וילונות. אבל החפץ חיים חשב שבית בעולם הזה הוא ארעי, ורצה שהכל יהיה פשוט ובלי גנדרנות.

יום אחד סבתא נסעה לוילנה והזמינה בסתר, ללא ידיעתו, וילונות לבית. כשהיא חזרה אבא שלה קרא לה לקומה הראשונה ואמר לה: "את יודעת שאני לא רוצה בבית מותרות, נכון?”. כנראה מתוך רוח הקודש ידע על המעשים שלה בעיר אחרת למרות שהיא עשתה הכל לגמרי בחשאי, וכך נגנז חלום הוילונות שלה.

מצד שני היא סיפרה לנו שהוא היה אב מסור, שגידל אותה ושזכרה ממנו המון חום ואהבה.

מהשואה נצלה סבתי אחרי שאביה 'החפץ חיים' נגלה לה בחלום ואמר לה לברוח. היא, בעלה וילדיה היגרו לארצות הברית ואיש מהם לא נפגע.

סבתי הייתה אישה מיוחדת. היא עשתה הכל בצניעות ובשקט. תמיד ידעה לתת לכל אחד מה שהוא צריך ומה שמתאים לו.

אנחנו, צאצאי הסבתא הזו, היחידים שנשארו מכל צאצאי החפץ חיים. שארית וזכר למשפחה.

 

 

של שמחה?

כשנולדו ילדיי זו הייתה שמחה גדולה. גם החתונות המשפחתיות והולדת הנכדים, אלו הם רגעים של המון שמחה ואושר. כאשר שלושה מילדי האומנה שלנו נישאו והקימו בתים, זכינו בשמחה ונחת רוח שלא ניתן לתאר.

 

 

שתגשימי חלום?

החלום שלי זה להיות חברת כנסת. יש הרבה מאוד דברים שהייתי רוצה לקדם. למשל אין מספיק חברי או חברות כנסת שמקדמים את הנושא של אמהות עובדות. אני התמודדתי עם זה וראיתי שלאמהות עובדות מאוד קשה לחיות בארץ, כשמצד אחד יש לך קריירה ומצד שני את צריכה לא להזניח את המשפחה.

התנאים פה מאוד קשים - החופשים, המסגרות. אני חושבת שיש הרבה מה לפעול לטובת הנשים.

אני לא מדברת על נשים דווקא מציבור מסוים, אלא על אמהות באופן כללי. אני לא מחפשת את השוויון, אלא את הפרקטיקה - איך לעזור לנשים עובדות, ולייצר מסגרות מתאימות לעניין הזה.

זה חלום שאני כנראה אתקשה להגשים, כי בציבור החרדי זו בעיה שאישה תהיה חברת כנסת, ואני לא מצפה שהם יתנו לי להיות שם. אלה הן השאיפות שלי וזה החלום - להיות בעמדה שבה אוכל להשפיע ולעזור.