פרסומת

דלג לתוכן העמוד

האם כל דיון משפטי צריך להסתיים בפשרה? בהחלט לא. אבל יש מקרים בהם הפשרה הכרחית או טובה למתדיינים

 

אחד המושגים שמזוהים ביותר עם בתי הדין לממונות הוא המושג פשרה. בתי הדין מהצדדים לחתום על הסכם בוררות שמסמיך את בית הדין לדון "בין לדין ובין לפשרה". יש הסבורים שבתי הדין כלל אינם יודעים לעשות דין כי אם לפשר בין הצדדים ולהביא אותם לאיזו הסכמה, שבה בדרך הטבע ימצאו עצמם שני הצדדים מוותרים על האמת שלהם ואיש אינו זוכה באמת בדין. אלא שפשרה מסוג זה כבר זכתה בגמרא לכינוי גנאי. על דיינים הנוהגים לעשות כך נאמר "דייני דחצצתא" - דיינים שתמיד חוצים את הדין שלפניהם לשניים. למעשה השימוש בפשרה הוא מורכב ועדין ומחייב התייחסות רצינית.

 

פשרה ב"דין מרומה"

כבר הרא"ש בתשובה (קז, ו) קובע שהפשרה היא כלי שקיים בידי הדיינים לעשות דין אמת. לפניו בא מקרה ובו ניתוח טכני של הראיות הוביל לכיוון אחד, אך התבוננות מעמיקה יותר חשפה ניסיון לרמות את הדיינים. במקרה כזה, המוגדר בהלכה כ"דין מרומה", יכול היה הדיין לומר שהוא אינו מסוגל להגיע לחקר האמת, ולמשוך ידו מטיפול בעניין.

אך הרא"ש סבר שזה המקום להשתמש בפשרה, וקבע: "להודיע שאין כח ורשות להוציא את הדין חלוק מתחת ידו, שצריך לגמור ולהשלים את הדין כדי להטיל שלום בעולם. ולכך נתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו, במקום שאין הדבר יכול להתברר בראיות ובעדיות, פעמים באומד הדעת, ופעמים כמו שיראה הדיין בלא טעם ובלא ראיה ובלא אומד הדעת, ופעמים על דרך פשרה". יש מצבים בהם הדיין חייב לפסוק ולהכריע, והכללים הרגילים אינם מספיקים. במקרה כזה עליו להשתמש בסמכות הפשרה כדי להכריע את הדין ואף כדי להגיע לחקר האמת שלא על פי הכללים הרגילים. דברי הרא"ש נפסקו בשולחן ערוך (חושן משפט יב, ז) והם נר לרגלם של דייני בתי הדין.

 

מתי מתפשרים

לעתים הפשרה היא יעילה - למשל כשבתי הדין נדרשים לבצע הערכה כספית של חפץ או של אירוע, והדבר אינו אפשרי עקב הזמן שחלף, או שאינו משתלם כלכלית שכן שמאי מקצועי ייטול סכום שאחריו כבר לא יישאר לצדדים על מה לריב. במקרים כאלו הפשרה מאפשרת לדיינים לתת הערכה שלהם, ולפסוק הלכה בלי לגרום לצדדים נזק מיותר.

הפשרה גם באה במקום בו מן הדין הייתה אמורה להיות שבועה. בתי הדין כיום אינם משביעים, ועל כן יש בידם את הזכות "לפדות" את חיוב השבועה בכסף לפי שיקול דעתם, ומתוך הערכה עד כמה חיוב השבועה היה מוצדק במקרה זה. ישנם עוד מקרים שבהם ניתן להיעזר בפשרה מעין זו, ואלו כבר נמנו בידי מו"ר הרב זלמן נחמיה גולדברג שליט"א במאמרו "שבחי פשרה" (בתוך: "משפטי ארץ – דין דיין ודיון").

אכן יש גם פשרה מסוג נוסף, וזו הפשרה שבאה להשכין שלום. חכמים הטילו על בית הדין להציע פשרה לפני גמר הדין ולפני שהדיינים עצמם יודעים להיכן הדין נוטה, ואז הפשרה באה מכוח הסכמה ובכדי לפייס בין הצדדים. במקרה שהצדדים אינם מסכימים להתפשר, בית הדין אינו נוהג לכפות עליהם פשרה מסוג זה. פשרה כזו מותנית בהסכמה ובוויתור של הצדדים, ואינה מועילה כאשר היא נכפית עליהם.