בתום כמעט חמש שנים על כס מנכ"ל המועצה, עוזב מושי אשר את תפקידו. גם קודם לחמש שנות כהונתו בתפקידו זה הוא הכיר היטב את מסדרונות המועצה ואת אנשיה. לפני כן היה יו"ר ועד מזכירי בנימין, מזכיר הועד מקומי כפר האורנים ומזכיר מבוא חורון. בשנים אלה התפתחה היכרותו עם אבי רואה, ועם בחירתו הקודמת לראשות המועצה ביקש ממנו אבי רואה להיות מנכ"ל המועצה.

"ההגעה שלי לפה היתה עבורי קפיצת מדרגה", מספר מושי אשר בריאיון פרידה, "מעבודת מזכיר לניהול המועצה הגדולה בישראל. זהו הבדל שבין העסקה של עשרה עובדים להעסקת 1400, אבל גיליתי ששיטת העבודה דומה. לפחות בהקשר של ניהול והנעת אנשים מדובר למעשה באותם עקרונות. אם אתה יודע לעשות את זה בארגון קטן, יש סיכוי שתדע לעשות את זה בארגון יותר גדול. בסופה של תקופה אני לוקח איתי העצמה מאד גדולה שלי בתחושת היכולת. הגעתי עם פיק ברכיים, וב"ה, אני יוצא עם גו זקוף".

מה ההישג שאתה הכי שמח בו?

"הצבתי יעד מרכזי - להפוך מתנועה לארגון. היום המערכת של המועצה היא מערכת מאורגנת. יש עוד מה לעשות, אבל המערכת בהחלט התקדמה. יש יותר שיתופי פעולה, תכלול, מיומנויות, מיחשוב טכנולוגי, שרות משופר לתושב. שיפור גדול מאד".

ומה היה הכי קשה להשיג?

"שינויים במבנה הארגוני, מכיוון שזה לא רק עניין טכני. מדובר בעבודה עם אנשים. לכן אלה תהליכים איטיים, עמוקים".

* * *

בימים אלה הולכת ונשלמת תקופת חפיפה ארוכה ויסודית, המתאפיינת בשקיפות מלאה, עם מחליפו בתפקיד – מעוז ביגון.

איזה שתי עצות של בעל ניסיון יש לך עבור מעוז?

"ראשית, לשמר את הראייה האסטרטגית ואת התרגום שלה לתהליכי שינוי. אני ממליץ לשמר את שיטת העבודה עם יועצים חיצוניים, שעל פי התזה שלי צריכים להגיע ממגוון של התמחויות וללוות את הארגון ביישום של ההמלצות. לאנשי מקצוע שמגיעים מבחוץ יש ניסיון שנצבר במקומות אחרים וידע מקצועי שאין אותו בארגון. ועצה שנייה, להמשיך את המעקב המאד מפורט, שמתרגם את העשייה הכללית לשפת המעשה – כולל מדידת תכניות העבודה, תוך כדי העצמה וחופש פעולה לעובדים".

יש משהו מהלב שתרצה לומר לעובדי המועצה?

"תחושת השליחות שליוותה אותי התעצמה מאד בזכות האנשים. בזכות המשוב שקיבלתי מהם. ראיתי שיש עם מי לעבוד ועל מה לעבוד. זה לא מובן מאליו - המסירות של האנשים, המוטיבציה שלהם. אתה לא צריך לחשוש לאנרגיות הפנימיות שמניעות את האנשים, הם קמים עם זה בבוקר בדיוק כמוך. זו ליגה אחרת".

ספר על רגע מרגש במיוחד שחווית בשנים אלה?

"היו הרבה כאלו, אבל ראויים לציון מיוחד הביקורים בחוף לבנון בחופשה הגדולה עם צוות מחלקת הנוער ויחידת האיתור של ילדים ונוער בסיכון, ולאחרונה בכיכר החתולות. זה מרגש אותי ונוגע בי מאד, אולי משום שבנערותי לא היה חסר הרבה בשביל שאני בעצמי אגיע למקומות האלה. לא סיימתי 12 שנות לימוד ואין לי תעודת בגרות, למרות שידעתי לצאת מזה בכוחות עצמי וכיום יש לי תואר ראשון ושני. אני רואה כמה מסירות נפש אמיתית יש לעובדי הנוער וקידום נוער, וזה מבטיח שאנחנו עושים את המקסימום שאפשר לעשות למענם. בסופו של דבר זה תלוי בנער ובנערה עצמם, אבל אנחנו, מצדנו, לא רק שמושיטים להם יד, אנחנו מושיטים להם חיבוק. אני מרגיש שבחדר סגור אני יכול לדבר אתם בגובה העיניים ולתת להם השראה לאשראי. פגישה כזאת התאפשרה לי כשישבתי במרכז 'הילה' בחדר סגור עם בני נוער שלומדים שם. הוצאנו את המכובדים החוצה, והיתה לי שיחה מעומק עם הלב עם נערים ונערות. אני מאד מאמין בפתיחות, ורק באמצעות זה שאתה בעצמך פותח את סגור לבך אתה יכול לצפות ליחס הדדי. לא צריך להתחפש ל'בוס בהסוואה' בשביל להתחבר לשטח ולאנשים".

יש גם הקלה בעזיבת תפקיד כל כך אינטנסיבי?

"לא הרגשתי משתעבד לתפקיד, הרגשתי שליחות, ומעבר לזה אני בן אדם רב תחומי ועסוק גם בתחומים אחרים. בשלב ראשון אשתלב כמנטור למנכ"לים במסגרת קורס מחייב למנכ"לים חדשים ברשויות מטעם משרד הפנים, קורס שהייתי שותף בועדת מומחים שתכננה אותו. במקביל אני מתעניין בתפקידים ברמה הממלכתית".

למה הכי תתגעגע?

"אל האנשים. כל תהליכי השינוי התבצעו עם אנשים. היו הרבה מאד הזדמנויות של שיחות בארבע עיניים, חלקן מאד מרגשות, שהיו חלק בסיסי מתוך הובלת השינוי. האנשים היו חלק ממני ואני הייתי חלק מהם. וזה קשה לי. לכן הפרידה שלי מהמועצה נשאה אופי ייחודי - לא טקס גדול באולם תרבות, אלא מפגשים אישיים ומחלקתיים יותר קרובים".

איזו אמירה לסיכום יש לך עבור תושבי בנימין?

"תמיד תישאר בי גאוות יחידה, ולכן אשמח לשמוע שבנימין ממשיכה להוביל את מדינת ישראל בהרבה תחומים".