ערב הטיסה לצרפת, בבית משפחת כהן-זדה בטלמון הייתה התכונה רבה. סבא צבי - אביה של חברתי חני, אם המשפחה, הזמין אותה יחד עם בעלה וילדיה להצטרף אליו לאחד הרגעים המרגשים בחייו, נסיעה לטקס הוקרה והענקת אות "חסיד אומות העולם" לבן המשפחה שהצילה אותו בתקופת השואה.

בקשת הסב הייתה "איש בל ייעדר". כל בני המשפחה נערכו לקראת הנסיעה. “הצטערתי כשהבנו שדרור בני, שזה עתה התגייס, לא יוכל להצטרף לנסיעה", מספרת חני, “אבל נכונה לנו הפתעה. מפקדו של דרור התרגש מאד מהסיפור וראה בהשתתפותו של הנכד בטקס ערך חינוכי מהמעלה הראשונה. הוא הפעיל לחץ על הדרגים הגבוהים יותר, התאמץ וצלח את מחסום הבירוקרטיה הצה"לית, ודרור הצטרף לנסיעה". גם אחיה וגיסתה של חני, אבי ואשתו, היו במצטרפים.

צבי - אונרי נולד ב-1937 בצרפת להוריו שהיגרו מפולין. "אבי, אברהם קליין, ראה שאין עתיד בפולין ורצה לשפר את גורלו”, מספר צבי. "הוא נסע לצרפת, שם מצא עבודה והכשיר את הקרקע לקראת בואם של בני משפחתו. כעבור שלש שנות עבודה גייס מספיק כסף כדי לממן את כרטיסי הרכבת לאמי הניה ולאחי הגדול מוריס (משה), והם עברו להתגורר בצפון צרפת. שם נולדתי אני".

חני מוסיפה: "כבר אז ניסה סבא אברהם להשיג ניירות אריים, ולהיטמע באוכלוסיה המקומית, אבל לא עלה בידו להשיג את הניירות".

בן ארבע למחבוא

תקוות המשפחה לחיים טובים בצרפת התבדתה עד מהרה, כשפרצה מלחמת העולם השניה.
המתח סביב הכיבוש הגרמני ברחבי אירופה נתן אותותיו גם בצרפת. ב-1940 כבשו הכוחות הגרמנים את צפון המדינה. "המשפחה שלנו הצליחה לברוח", מספר צבי, ”עברנו את הגבול בין צפון המדינה - שהיה נתון תחת הכיבוש הגרמני, לדרומה - שנשלט בידי ממשלת וישי. הגענו לעיר ליון וחיינו בה זמן מה, אך גם משם נאלצנו להימלט הלאה". ממשלת הבובות של וישי גזרה חוקי גזע מפליגים ולא הותירה למשפחה ברירה אלא לנוס על נפשה. הבריחה עם הילדים הייתה מסורבלת ובלתי אפשרית. בלית ברירה נאלצה המשפחה להיפרד. ההורים נעו ונדו, בזהות שאולה, בין כפרים בדרום צרפת, וכל אחד מהילדים נשלח למשפחה אחרת.

"אבא הכיר קצין שקישר בינינו לבין המשפחות שהסכימו להחזיק בנו עד תום המלחמה", מספר צבי. המשפחות המאמצות של שני הילדים התגוררו במרחק לא רב אחת מהשניה, אך האחים לא פגשו זה בזה. מוריס שהיה בן 13 נשלח להסתתר בבית משפחה שבדיעבד הסתבר שלא הייתה בחירה טובה.

"הוא עבד אצלם קשה מאד ולא קיבל כמעט מזון. הוא נעשה רזה יותר ויותר. הקצין שדאג למוריס, ראה בצרתו כעבור זמן מה, והצליח למצוא לו משפחה אחרת, אבל גם שם הוא לא ליקק דבש".

גורלו של אונרי היה שונה משל אחיו הגדול. למרבה המזל נמצאה עבורו משפחה בעיירה בליי, שהתייחסה אל הילד הקטן, שהיה אז בן ארבע בסך הכל, כאל בן משפחה. חשוב לזכור כי הצטרפות של אדם נוסף למשפחה בשנות המלחמה היוותה, מלבד הנטל הכלכלי ואי הנוחות, איום של ממש על חיי המשפחה. חוקי הגזע החדשים גזרו דין מוות על מפרי החוק, והמתחבא - גם אם ניצל מתופת המלחמה - היה נתון לאיום מתמיד של הלשנה והסגרה לשלטונות.

צבי משתף במעשה מופלא של אם המשפחה המסתירה, שאת גודלו הבין רק לאחר שנים רבות. עם הגיעו של צבי לבית משפחת רברון לקחה אותו האם, אנה, למשרדי העירייה, והצהירה עליו שהוא בנה מחוץ לנישואין. “גבר בוגד היה מתקבל בקלות בחברה ההיא, אבל אישה שמודה שבגדה בבעלה, זה ממש לא היה מקובל. היא הייתה אמיצה מאד", הוא מסביר בהתרגשות.

לא לרוץ, לא לקפוץ

פייר פליקס רברון, אב המשפחה, היה מפקד האזור מטעם מחתרת הרזיסטאנס הצרפתית, שנלחמה בממשלת וישי ובגרמנים. בבעלות המשפחה הייתה מסעדה - שפועלת עד עצם היום הזה - והגרמנים היו לקוחות קבועים בה.

ממרבית האזרחים הצרפתים ניטלו באותה תקופה זכויות שונות, כמו זכות התנועה בכבישים, אך פייר רברון קיבל אישור מיוחד לנסוע ברכבו באופן חופשי על מנת להעביר סחורה למסעדה. הוא השתמש ברכב כמובן גם לפעילויות המחתרת ולהעברת נשק. גם בנה הגדול של המשפחה, אנדריי, שהיה כבן 17 היה ללוחם במחתרת.

“ביליתי שעות רבות במסעדה של המשפחה. הייתי מחלק מלח ופלפל לשולחנות", נזכר צבי. "פייר היה מכבד את החיילים הגרמנים ומושיב אותם באופן קבוע בשולחן מיוחד, מתחת לגרם המדרגות במסעדה. הם לא ידעו שממש מעליהם, במדרגות, היה מחסן נשק של המחתרת".

גם כילד צעיר ידע שעליו לשמור על פרופיל נמוך ולא להתבלט, כדי שחס וחלילה לא יופר פתאום האיזון השברירי.

חני מסבירה: "אבא סיפר לנו שכשהיו מגיעים גרמנים למסעדה היה עליו להיכנס מיד למטבח ולא לצאת. הוא ידע שהוא יהודי ושעליו להתחבא".

כדי להמחיש את גודל הרגישות והפחד לאורך תקופת ההסתתרות, צבי מספר סיפור קטן שנחרת בזיכרונו:

“באחד הימים קנו לי נעליים חדשות, ומה עושה ילד קטן בנעליו החדשות? כמובן שרצתי, קיפצתי ובעטתי אבן לאורך הרחוב עד הבית". בהגיעו הביתה חיכה לו פייר נסער וכעוס. “חטפתי מכות", הוא מודה, "אסור היה לי להתבלט".

חני מזכירה מקרה נוסף של כמעט-חשיפה: “אבא יצא עם משלוח מזון מהמסעדה לכלא המקומי, להביא סלסלה ובה מזון לאסירים. בדרך התפרק המארז והוא, כילד, היה חסר אונים מול הבלגן שנוצר. שוטר שריחם עליו עזר לו לאסוף את כל מה שנשפך וליווה אותו הביתה - כדי לעזור לו לסחוב את הסלסילה המפורקת ולהסביר למשפחה את שאירע. בראות המשפחה את הילד מגיע הביתה בליווי שוטר, חוורו פניהם - הייתה זו התגשמות הסיוט הנורא ביותר. הם נדרכו מאוד ואנחת רווחה נפלטה מפיהם רק כשהבינו במה מדובר".

בדרך לישראל

את התקופה האיומה והכאוטית בתולדות ישראל קשה להסביר כיום לילדים ולנכדים, כשהם חיים על אדמתם. גורלו של צבי שפר עליו באופן יחסי בשנים ההן. הוא לא נחשף למראות קשים ולמציאות שהייתה מנת חלקם של מי שנתפסו וחיו במחנות הריכוז והמוות.

עם תום המלחמה, כשהוא בן שמונה, חזרו הוריו לאסוף אותו ואת אחיו. הילד אונרי לא זיהה את הוריו. ”הוא בקושי זכר את אימו שכל כך התרגשה מהמפגש", אומרת חני. "הפרידה ממשפחת רברון הייתה קשה עליו". מוריס היה במצב נפשי ירוד. אותות התקופה ניכרו בו כל חייו.

אברהם והניה קליין חזרו עם ילדיהם לעיר ליון וחיו שם שמונה שנים, ומשם המשיכו הלאה לדרום אמריקה. “לסבא וסבתא שלי הייתה משפחה בפרו", מספרת חני, "הם עברו בעקבותיהם וקיוו למצוא שם עתיד טוב יותר למשפחה". ב-1970 היתה בפרו מהפכה צבאית-מאואיסטית שלקחה את השלטון לידיה והשתלטה על הרכוש הפרטי של האזרחים, כולל הלאמה של חברות ואיסור לצאת מן הארץ. לאחר פטירתה של סבתא הניה החליט סבא אברהם להוציא אישור רפואי על בריאותו הרופפת ולהגר מפרו לארצות הברית.

צבי התקבל ללימודים בניו יורק בישיבה יוניברסיטי, ואחר כך גם ללימודי רפואה. בארצות הברית הכיר את דבורה ושם נישאו. כשסיים צבי את לימודי הרפואה השתקע הזוג הצעיר בניו יורק.

סבא אברהם המשיך מארצות הברית לארץ ישראל. הוא חי בתל אביב, הסתגל יפה מאוד והיה מעביר שיעורים ביידיש. כשחלה בסרטן נאלץ לחזור לארצות הברית לטיפולים, ושם נפטר בגיל 72.

עם פרוץ מלחמת וייטנאם, גויס צבי לצבא האמריקאי ועבר ביחד עם דבורה אשתו לבסיס צבאי בניו מקסיקו. “שם נולדתי", מחייכת חני.

כעבור כשנתיים שבו לניו יורק, אבל כבר ידעו שאת ביתם יקבעו בארץ הקודש. ובאמת, כעבור כשלוש שנים, בשנת 1973, עלו לישראל.

"הם היו אידיאליסטים אמיתיים", אומרת חני, “הם עזבו חיים נוחים ומפנקים, משרות טובות, משפחה גדולה וחמה - הכל בשביל החלום על ארץ ישראל".

את מסע העליה לישראל עשו דרך צרפת. צבי רצה לבקר את משפחת רברון ולהכיר להם את אשתו ובתו. הייתה זו פגישה מרגשת ביותר.

תמיד היה אסיר תודה לבני המשפחה שפתחו בפניו את ביתם, היו לו למשפחה והצילו את חייו.

עם עלייתו פתח צבי בהליך בקשה להשיג עבור משפחת רברון הכרה רשמית של מדינת ישראל כחסידי אומות העולם. הקשיים הבירוקרטים, טרדות ההסתגלות במעבר לישראל ופרוץ מלחמת יום הכיפורים, קטעו את ההליך וצבי התייאש. כעבור כמה שנים עברה משפחת רברון לבית אחר בעיירה, וכתובתה אבדה.

בישראל נולד אבי, הבן צעיר למשפחת קליין. צבי עבד כרופא קרדיולוג בבית החולים "מאיר" בכפר סבא וכמרצה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב. חני ואבי גדלו והתחתנו.

חני ובעלה בני כהן בנו את ביתם בטלמון. הם מחלוצי היישוב - המשפחה הראשונה שנכנסה לבית קבע. בני שימש בעבר כמנכ"ל המועצה האזורית מטה בנימין וכיום משמש כיועץ לשר סילבן שלום וכמנכ"ל עמותת התיירות משקפת - המפעילה פרויקט היכרות לאומי עם יהודה ושומרון. בזכות משקפת זכינו כאן, באזור בנימין, בשנים האחרונות, לביקורים של עשרות רבות של אוטובוסים עמוסי מטיילים מכל רחבי הארץ.אנשים שזו להם הפעם הראשונה בה הם נחשפים לנופים של ערש התרבות היהודית, אנשים שלולא ההזדמנות שהציעה להם משקפת, ספק אם היו מעזים לטייל באזור הנתפס כמסוכן ומאיים.

חני היא אומנית מוכשרת ומוערכת המתמחה בויטראז'ים. את הויטראז' הגדול בבית הכנסת בטלמון תרמה לעילוי נשמת אמה, דבורה.

בשנים האחרונות חני מציירת ולומדת בבית הספר "התחנה" בתל אביב, ותערוכות שלה מוצגות במקומות שונים ברחבי הארץ.

לספר לנכדים

לחני ולבני שבעה בנים - נכדיו של צבי, שלא הכירו לעומק את סיפורו. “אבא לא דיבר הרבה על אותן שנים", היא מנסה להיזכר, ”הכרתי את הסיפור בלי להבין או להיכנס לפרטים. עד שחלה התפנית שהביאה אותו לפתוח את הפרק הזה בחייו".

היה זה כשהסב החליט להצטרף לנכדו אופק, בנם של חני ובני, לנסיעה לפולין. המסע לפולין גרם לצבי טלטלה נפשית. "התרגשתי ממפגש עם ניצולי שואה שסיפרו לנו בגוף ראשון על החוויות שעברו", הוא מספר. "פגשנו באושוויץ מדריך, ניצול שואה, שהיה שליח במצעד החיים. הוא דיבר רק צרפתית ויידיש. זכיתי לתרגם את דבריו במשך המסע והתיידדתי איתו".

המסע לפולין חיבר את צבי לתקופת ילדותו, ואולי גרם לו לראות את עצמו ועברו באור אחר. כך או כך הוא החליט לשוב ולהגיש בקשה למדינת ישראל להכיר במשפחת רברון כחסידי אומות העולם. במקביל, הצליח, אחרי שנים של חיפושים, לעלות על עקבותיו של אנדריי, הבן הבכור של משפחת רברון ולוחם הרזיסטאנס לשעבר.

הליך ההכרה במשפחת רברון לא היה פשוט. צבי חווה קשיים משני הצדדים. בעת שפנה היה גל גדול של עליה לארץ מצרפת, שגרם להרבה בקשות דומות להיערם על השולחן ב"יד ושם". שנה וחצי חלפה עד שב"יד ושם" התפנו לעסוק בבקשתו של צבי.

מן העבר השני סירב אנדריי לשתף פעולה, הוא חשש ולא הרגיש צורך בהכרה. לצבי לקח זמן רב לשכנעו. ההליך הבירוקרטי היה ארוך ומתיש, אך בסופו זכה צבי להכרה המיוחלת.

לכבוד הענקת תעודת חסידי אומות העולם לאנדריי רברון נקבע טקס בצרפת. המסע לטקס, שנערך לפני כשנה וחצי, היה גם למסע שורשים והיכרות עם העבר הפרטי של צבי ועברו של העם היהודי בגולה; מסע שהיתה שותפה לו המשפחה כולה, שהתייצבה ובאה.

צבי מספר שהיה מתוח ומודאג מאוד לאורך הנסיעה, מחשש שמשהו ישתבש טרם הטקס. המשפחה המורחבת נחתה בז'נבה, שוויץ, ומשם המשיכה לצרפת. באופן טבעי, הבנים הצעירים לבית כהן-זדה חשו בסוג של חופשה. הם השתוללו, קפצו ורקדו בשמחה.

“נתתי להם מוסר", אומר צבי, “הסברתי להם שהגענו לכאן לא בשביל הכיף אלא בנסיבות חמורות סבר, לקראת ההשתתפות בטקס חשוב מאד שדורש כובד ראש ורצינות. ברגע האמת הם כמובן התנהגו למופת", מעיד צבי, “הייתי גאה מאד בבני משפחתי".

בדרכם לעיר שבה נועד להתקיים הטקס, עברו בכפרים ציוריים ועיירות יפיפיות, שקשה לדמיין שהיו אי פעם באווירת מלחמה וחרדה.

בעיירה אנסי, בתוך כל ההרמוניה והפסטורליה, ראו שלט מצמרר על קיר בית ספר יסודי שזה תרגומו:

"לזיכרון ארבעה ילדים יהודיים שנעצרו במהלך שיעור בבית הספר הזה בזמן הכיבוש הנאצי ונשלחו להשמדה ונרצחו באושוויץ: אורבך ליליאן בת 11, וודוסקי רג׳ין בת 11, וודוסקי פליקס בן 6, זילברשטיין מרסל בן 8."

לאורך המסע הם נחשפו לפער התהומי בין הנופים המרהיבים עוצרי הנשימה, ובין סיבת הגעתם והעבר הכואב של בני עמם בארץ זו. הם ביקרו בדרך גם באקס לה בון, בישיבה בה למד צבי במשך שלוש שנים לאחר המלחמה, והוא שיתף אותם בחוויות מימי בחרותו.

חרותים באבן ובלב

לבסוף הגיעו לעיירה בליי. עיירה ציורית עם רחובות מרוצפים אבן ובתים צבעוניים. העיירה בה גדל כאונרי הקטן בזמן המלחמה. לשאלתי על התרגשותו למראה נוף ילדותו, חני מספרת שהיה די מאופק אבל בוודאי ניכר ששמח לשתף את הנכדים. "הוא התרגש במיוחד כשנכנסנו לבית משפחת רברון. הוא רצה לראות שוב את הנוף שנשקף מחלון חדרו בתור ילד".

היה זה רגע חשוב מאד בחייו של צבי. הוא אמנם לא הספיק להכיר תודה בשם העם בישראל לפייר ואנה רברון בחייהם, על הצלתו; אבל זכה ששמם יונצח כחסידי אומות העולם. בטקס המכובד השתתפו נושאי תפקידים בעירייה וראש עיריית בליי, נציג הקונסוליה הישראלית, נציגת "יד ושם", צבי ומשפחתו, אנדריי רברון ומשפחתו ואורחים רבים.

“אני מקווה שהחוויה הזאת חדרה והשפיעה על משפחתי", אומר צבי. “בהתחלה התלבטתי, אך אני רוצה להאמין שזו חוויה שהשאירה חותם בנפשם".

חני משוכנעת שהם השיגו הרבה במסע הזה. “יצאנו נשכרים מכל הכיוונים. מן העבר האחד - מול הצרפתים ומשפחתו של אנדריי - עמדנו שם כל המשפחה, שבעצם הגיעה עד הלום בזכות הצלתו של אבא. הייתי כל כך גאה. ניכר היה במבטים של הסובבים שהם מתפעלים ומבינים את גודל החסד שעשו עם הילד הקטן שהפך ברבות הימים לבעל שבט גדול".

מי שמכיר את בני משפחת כהן זדה, יודע באיזו חבורה כריזמטית ומלאת חיים מדובר, ויכול רק לדמיין את הרושם שהשאירו שם. בנם הגדול כבר נשוי, שני הבאים אחריו משרתים ביחידות קרביות בצה"ל והבאים אחריהם תלמידים.

“מן העבר השני", ממשיכה חני, "מול ילדיי - שמחתי שהם זכו ל'שדרג' את הסיפור, מסיפור יד שניה לסיפור שהם היו שותפים לסופו. הסיפור המרוחק של אבא-סבא קרם עור וגידים וקם לתחיה מול עיניהם. כשילדי הקטן אייל יספר לילדיו את הסיפור על סבו, הוא יספר אותו כמי שהיה בצרפת וחווה בעצמו את ההיכרות עם בני משפחת רברון. אני משוכנעת שזו הייתה חוויה בלתי נשכחת שמאד השפיעה עליהם, כמו שהשפיעה עלי".

עם שובו לארץ נסע צבי לראות את אתר ההנצחה ב"יד ושם" עם החידוש שנוסף בזכותו - שמותיהם של אנה ופייר רברון חרותים באבן בגן חסידי אומות העולם ובליבות כל מי שנחשף לסיפור האמיץ.