ההתחלה נשמעת כמו סיפור על חבורה סודית ומסתורית. בשנות החמישים המאוחרות של המאה ה-20 נפגשה קבוצת סטודנטים דתיים מידי שבוע במסגרת סגורה. מטרת המפגשים - לימוד תורה חדשני שלא קיים היה עד אז. הלימודים נסובו סביב נושא מרכזי אחד שהלהיב את כולם – תורת החסידות. מי שלימים הפכו להיות מהרבנים המובילים בציבור הדתי לאומי המביאים את בשורתה של תורת החסידות לאומה, התחילו שם, דווקא בין כתלי האוניברסיטה העברית בירושלים. רבנים אלו הם לא אחרים מאשר הרב משה שפירא והרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ).
בראשית ימיה, הקבוצה שנקראה 'שלהבת' היתה מורכבת משני סטודנטים וסטודנטית אחת בלבד. אט אט נוספו עוד כמה אחדים לקבוצה, שהתבססה ונשבתה כולה בקסם הלימוד המיוחד. לאחר שנתבקשו לצרף אליהם סטודנטיות נוספות, הם נתנו את הסכמתם, לא לפני שהסטודנט שטיינזלץ כתב מאמר על שילוב בנות לטובת העניין. הם פרסמו עלונים, רקמו חלומות לעתיד וחלקם אף מצאו את בן זוגם לחיים, כמו הרב משה ואשתו - הסטודנטית הראשונה בקבוצה - הרבנית רבקה. ולמי שתוהה מה קרה בסוף הסיפור? בעקבות החשיפה לקסמה של החסידות והקשרים שנוצרו בקבוצה, נולדה בין היתר מדרשת 'שובה'. מזכיר קצת את חבורת 'חסמב"ה' המיתולוגית בגרסה התורנית?
לכבוד כניסתה של מדרשת 'שובה' בעפרה לשנתה השלושים, נפגשתי עם הרבנית רבקה שפירא לשיחה. לא קל לכתוב על הרבנית רבקה. נדמה כי כל אות ותו, כל משפט ופסקה שייכתבו, יותירו אצל הכותב תחושת החמצה כלשהי. בעוד היא יושבת מולי, הדורה וכבודה לקראת שנות השמונים לחייה, עדינה וחריפה גם יחד ונאמנה לדרכה הייחודית, קשה לחדול מלתהות מה סוד קסמה, אף על פי שבסופו של דבר הוא מונח על השולחן בפשטות כובשת לב. אז מה סודה של אישה שהצליחה כל כך בחינוך ילדיה מבלי לחנך אותם לדבריה? מדוע, למרות כל ניסיונה בהעברת שיעורי תורה, לא תמצאו אותה בימי עיון המוניים לנשים? כיצד היא מצהירה על עצמה בספונטניות שהיא 'עדתית' דווקא בדור שבו העדתיות היא מושג שכל מרואיין היה מתחמק ממנו באלגנטיות? ואיך היא מגדלת דורות של בנות מדרשה בלי שישתלטו לה על המטבח? שיחה מיוחדת באווירה נשית אך לא לנשים בלבד.
סודי ביותר
לראיון עם הרבנית רבקה הגעתי ובאמתחתי דרישות שלום רבות מחברותיי ששמעו שאני בדרכי אליה. לרגע נדמה היה לי כי כל הדרכים מובילות ל"שובה"; מי מאלו שלמדו אצלה במסגרת שנת מדרשה, הפכו למדריכות או נכנסו לסגל ההוראה, ומי מאלו שהכירו את שיעוריה כנשים נשואות ולא חדלו מלשוב וללמוד שם שנה אחר שנה. לרבנית רבקה יש דרך מיוחדת להעצים את היושבת מולה. אגב, היא זכרה כל אחת ואחת מתלמידותיה בשמה ובשם משפחתה.
בניגוד מוחלט לעולם ה'פייסבוק' של היום, עולם שבו כל כוס קפה זוכה לשיתוף כלל החברים בצירוף תמונה, סלידתה של הרבנית רבקה מראיונות ופרסום עד כדי סירוב מוחלט לציין את גילה או לנקוב במספר ילדיה ("בלי עין הרע") בולטת עד מאוד. ובכל זאת, לשמחתנו, היא החליטה שאת הריאיון הזה היא מקיימת כחלק מתפקידה כעומדת בראש מדרשת 'שובה' לצדו של בעלה. "שובה היא חלק מהוויה שלי וקשה לי להפריד בינה לבין החיים שלנו כמשפחה", היא מנמקת.
מאז שהרב משה, בעלה ושותפה לניהול המדרשה, עבר שני אירועי מוח, היא מטפלת בו במסירות וניהול המדרשה על כתפיה. לעומת זאת היא מסרבת להעמיד את עצמה וחיי משפחתה במרכז הבמה בשל רצונה להמשיך ולעטוף את חייה הפרטיים עד כמה שניתן. גם כשביקשו ממנה ביישוב מגוריה, עפרה, להדליק את המשואה לכבוד יום העצמאות יחד עם בעלה, היא סירבה בתוקף. חייה האישיים הם לעתים בגדר תעלומה אפופת סוד גם עבור קרוביה, ופרטים רבים היא לא תחשוף מרצונה.
גם כמי שמנהלת מדרשה לבנות, הגבול הדק בין שיתוף לפלישה למרחב הפרטי נשמר על ידי הרבנית רבקה מדי יום. "כשהלכנו לפתוח את שובה והאיש שלי הגיע עם מלוא חופניים מוכנות לתת ולקבל את הבאות בשעריה, הוא אמר שביתנו יהיה פתוח לכולם. אני אמרתי שהבית שלנו הוא בית של משפחה. יש אזורים שניתן יהיה להיכנס אליהם ויש אזורים שיהיו סגורים בפני הציבור". למרות הצבת הגבולות הברורה ואולי דווקא בזכותה, הלומדות ב"שובה" רואות בשימת הגבול ערך חינוכי, והרבנית רבקה מצטרפת אליהן: "לקראת מפגש יום העצמאות ביקשתי מאחת הבוגרות שתארגן את ההכנות במטבח, כדי שלא ישתלטו לי עליו. לאחר חגיגות ה-25 ל'שובה', קיבלתי מכתב מאחת הבוגרות שריגש אותי מאוד ובו נכתב עד כמה נשארתי נאמנה לרעיון שהבית והמשפחה יהיו במקום הראשון. אני רואה בזה דבר טבעי ופשוט לי שבסופו של דבר זה מעשה חינוכי".
שלהבת
לאורך כל הריאיון מכנה הרבנית רבקה את בעלה "האיש שלי". רבות היא מדברת עליו, כמו שרק אישה לאחר שנות זוגיות ארוכות וטובות של הגשמת חלומות משותפים יכולה לדבר על בעלה, עד כי נדמה שיותר משהיא מגדירה את עצמה, הקשר ביניהם מגדיר אותה. מערכת היחסים שהחלה קורמת עור וגידים דווקא באוניברסיטה העברית במסגרת קבוצת 'שלהבת' ההיסטורית, המשיכה עם חלום הנעורים העיקרי של הרבנית רבקה - "שהלב יבער, שהאמונה תבוא לידי ביטוי ושהקשר שאמצא עם בן זוג יהיה עם המון בינה וחום הלב".
אותם חלומות מצאו את ביטוים באותם מפגשים. "אחרי הלימודים הוא היה מלווה אותי וזה היה מאוד תמים מצדי, כי דיברנו על השיעור והלימוד", ודווקא באותו יום שבו עמד הרב משה להציע לה להינשא לו, היא לא הגיעה למפגש, והחברות ביניהם נמשכה עוד כמה שנים עד שהחליטו להתחתן.
הלימוד בקבוצת הסטודנטים 'שלהבת' חקוק היטב על ליבה של הרבנית רבקה. תקופה מכוננת זו טלטלה את עולמה של הסטודנטית הצעירה וביטאה את כמיהתה לקרבת אלוקים. "הרגשתי אז שהעולם מתחיל לזנק למקום גבוה יותר. ידעתי מיד שאלו דברים מיוחדים", היא אומרת ונדמה שעיניה ניצתות ממש כמו אז. הרבנית רבקה היתה אחראית לעניין את הסטודנטים האחרים בלימוד הייחודי שהתקיים באוניברסיטה, בעוד הצמד המתמיד בהעברת השיעורים היו הרב משה שפירא והרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ). קבוצת שלהבת 'עשתה היסטוריה' ואף נכתבה עליה עבודה סמינריונית שאותה ניתן למצוא בספריית האוניברסיטה, אך בשלב זה החברים בה לא היססו להקל ראש במי שהביעו חלומות גדולים יותר. "גם אלו שלימדו וגם אלו שלמדו", אומרת הרבנית רבקה, "לא ממש היו אנשי מעשה מקורקעים. כשהיו מי שהציעו שנקים ישיבה, היה אחד שענה להם בציניות שיקימו את הישיבה על הבית שלו", היא אומרת בחיוך. "החיידק תפס במידה זו או אחרת את כל מי שהיה שם", היא מוסיפה. "לחוברת קראו 'רשפים' ולתנועה 'שלהבת', והכל ביטא את המקום של עבודת ה', השלהבת שבוערת בך. אני התאהבתי בכוח בפנימיות הזו, ובכל אחד מאתנו היתה נקודה כזו", ומבחינתה של הרבנית רבקה, כל אחד יכול למצוא לעצמו מקום בלהבת האש שעליה היא מדברת.
ההתלכדות בין החלומות והאישיות
בראשית דרכם לימדו וניהלו הרב משה והרבנית רבקה שפירא במשך כמה שנים את "מכון אורה" שעל יד מכון מאיר בירושלים. לאחר חמש שנים במכון הודיע להם הרב ביגון כי המצב הכלכלי בכי רע והאפשרות שעל הפרק היא סגירת המדרשה. בשיחות שקיימה הרבנית רבקה עם חנן פורת ז"ל ועם פנחס ולרשטיין מעפרה, הם הביעו תמיכה גדולה בהגשמת חלום חייה - הקמת מדרשה עצמאית לבנות ברוח החסידות שהיא אוהבת ואליה כל כך מחוברת. למרות שהרב ביגון חזר אליהם לאחר זמן מה ובידו תקציב ללימודי הבנות ואפשרות להמשיך, הרבנית רבקה החליטה להמשיך עם התוכנית העצמאית. "אמרתי למשה שכבר טעמתי את טעם החירות של לבנות משהו אחר. למדתי הרבה ב'מכון אורה' אך רציתי לבנות משהו שמשלב בין תורת הרב קוק לחסידות". וכך קמה מדרשת 'שובה' ביישוב עפרה שבעצמו היה בראשית דרכו.
כשאני שואלת אותה מהיכן מוצאים כוחות להשקיע בבנות ובנשים רבות כל כך העוברות תחת ידה, היא עונה בכנות: "פעם לא הייתי מבינה את השאלה הזאת. כי אתה עוסק בדבר שאתה והוא אחד. אז ההתלכדות בין 'שובה', האישיות והחלומות שלנו, הלכו מאוד חזק יחד, וכך גם החלומות של שנינו כזוג.
"עם הזמן גם המשפחה מתרחבת ויש יותר מחזורים של בוגרות גם צוות המדרשה גדל ומתבגר. פתאום הרגשנו שיש לנו בנות שמדברות בשפה המיוחדת הפשוטה הזאת. אתה חושב על מימוש החיים שלך ולא על קריירה, אתה מזוהה הרבה יותר עם זה ויש סביבך צוות שלם שמדבר כך. אחת מהנשים שעובדות בשובה היתה מדריכה ומורה אצלנו, לפעמים אני מציעה לה לעשות דברים ביחד גם כי אני רוצה לתרום ומעצמי וגם לקבל מהרוח הצעירה שלהם".
למרות זאת, לפני כמה שנים מצאה את עצמה על סף החלטה לסגור את המדרשה: "לפני כמה שנים היתה לי שנה שאמרתי 'די עד כאן'. הבנות מגיעות למקום שהקשר כבר כמעט חד צדדי. הן יכולות היו להיעלם ליום יומיים בלי להודיע ואז לחזור. חשבתי שאולי הגענו למיצוי. אבל היתה מישהי שדרכה הבנתי שהיא נבנתה מעניין מסוים והבנתי שכדאי לשקול שוב כן להמשיך. אז הבנתי כמה אנחנו כמו הורים שלא עוזבים את הבית. שובה בשבילי היא כמו אותם הורים שהילד בא, הולך, נוסע להודו וההורה נשאר בבית ומחכה לחזרתו".
.JPG)
כמיהה לקשר
"כל קשר יכול לרדת לרמה של שגרה, ובטח בזוגיות", אומרת הרבנית רבקה ומסבירה כי זהו אחד הנושאים הבולטים העולים בקבוצות הלימוד של נשים בענייני זוגיות. "לאישה יש מנוע כיסופי", היא מעניקה מבט עומק, "אך לא תמיד היא מצליחה להביא אותו למקום הנכון. הוא יכול גם לדרדר אותה למטה". הרבנית רבקה מדריכה את הנשים בקבוצות הלימוד מתוך התורה, אך גם מביאה מניסיונה האישי וחווית הלמידה שלה בשנות הזוגיות שלה עם בעלה. "הנושא של זוגיות ב'שובה' עלה כי היום הנושא של משפחה הוא מאוד מעורער, ומצד שני רוצים בו. כל הציפיות מבן הזוג זו כמיהה לקשר, והאמונה היא שאפשר לחדש את הקשר, לחזור לבראשית. זוגות לא נותנים את הדעת שזו השקעה במשך כל החיים. להיות אישה אוהבת ונאהבת זו השקעה עצומה. כל הזמן למצוא מתי ואיך להשקיע בקשר. אמנם זו לא תהיה אותה התאהבות ראשונית אך באהבה יש כוח עצום, כי הוא מתממש במציאות של חיים. אז אם אישה רוצה לחזור לדייטים, היא לא תוכל כי זו לא המציאות, אך אם את רוצה לשוב למקום שבו נפגשתם, זה אפשרי. הרי אישה שרוצה להיות שחקנית תשקיע בכך כל החיים, אז על אחת כמה וכמה בזוגיות. יש להתייחס למה שבן הזוג רוצה וצריך. אני רוצה להתייחס לאיש שלי. למצוא את המקומות בנפש, בפיזי, בציור החלומי".
תאוצת הדורות
כיצד עומדים בפרץ בעולם שמדגיש מאוד קריירה נשית? הרבנית רבקה צוחקת בעדינות על מרואיינים כמותה ואומרת שזו "שאלה מצוינת". למרות שעולם לימוד התורה הנשי פורח בשנים האחרונות, הרבה בזכות ימי עיון לנשים שאליהם מגיעות מאות ואלפי נשים לשמוע שיעורי תורה, היא מסרבת למצוא את עצמה כאחת המרצות על הדוכן. "יש נשים שמתאים להן להרצות במקומות גדולים וגם אני בשל העיסוקים שלי הוזמנתי לכאלה. אך אני יודעת שמתאימה לי קבוצה שאיתה אני הולכת מתחילת השנה ועד סופה. הגדרתי מה נכון ומה מתאים לי יותר". ולמי ששואל כיצד עומדים בפיתוי היא מסבירה כי "יש לי סייעתא דשמיא גדולה בזה, ולאט ולאט את לומדת להכיר את עצמך". נדמה, כי הרבנית רבקה נמצאת בתודעה עצמית אחרת, גבוהה יותר מרחשי הדור שסביב. מי שתוהה כיצד מי שנולדה בשנות ה-30 מצליחה בכל שנה מחדש להתחבר לדור הצעירות המגיעות אליה למדרשה, כנראה אינו מכיר אותה מספיק. "אני מהדור שלהן", היא קובעת. "יש לי אמנם היסטוריה עם עוד כמה דורות, אבל אני לגמרי איתן. אנחנו היום בתאוצת הדורות, ולכן אני מבינה שקצב החיים שלי בתור ילדה היה שונה משלהן. לפני כל שנה ב'שובה' הדבר העיקרי שלי זו התורה ואיך שהיא נתפשת אצל הבנות, ולכן אני צריכה להכיר אותן. פעם דור התחלף כל 25 שנה, כיום כל שנה מתחלף דור. אני מרגישה זאת בחוויות שלהן, במציאות שהן צריכות להתמודד איתה, ובשאלות שהן שואלות. כל שנה מתווספים עוד דברים המיוחדים לאותו מחזור. הקב"ה נותן לכל דור את הגוון שלו, ומי שמחולל את הקצב הוא הקב"ה ולא האדם".
הרבנית רבקה מספרת על בנות המגיעות אליה למדרשה מדי שנה עם אמון נמוך מאוד בעצמן, אפילו לאחר שעשו דברים גדולים בשירות הלאומי. "זה מתבטא במפגש עם האמת, בשיח הכן". אך השירות הלאומי עצמו, לדעת הרבנית רבקה, הוא שלב מהותי וחשוב ביותר טרום המדרשה. "יש בנות שעוברות ייסורים בשירות הלאומי שלהן, מבחנים קשים, ציפיות גבוהות, רצון להצליח. במדרשה צומח תוך כמה חודשים משהו אחר, אמיתי". העשייה הגדולה של הבנות בשירות הלאומי אינה מעידה לדבריה בהכרח על נפש בנויה. הרבנית רבקה מזהה מיד מי עומדת מולה, ולכן מצליחה לעודד את הבנות להיפתח אליה. "כשאת קשובה באמת למקום שלהן", היא מייעצת, "לא קשה לגלות מה יש בתוך כל אחת. בדרך כלל אחרי כמה שאלות אני כבר מבינה מי עומדת מולי, וכך אני בונה גשר ביני ובינן. זו סייעתא דשמיא, וכשיש לך אמון בבני אדם הקב"ה מסייע לך להבין".
יחד עם זאת, לרבנית רבקה חשוב מאוד לכוון את הבנות למקום המתאים להן. היא לא תהסס להפנות בת המגיעה לריאיון אצלה, למדרשה אחרת שאולי תתאים לה יותר.
והשיב לב אימהות על בנות
אל הרבנית רבקה מגיעות בנות לשנת מדרשה שנמצאות לעיתים במערכת יחסים של ריחוק עם הוריהן, ובעיקר עם אימהותיהן. הרבנית רבקה רואה בתפקידה חלק מרכזי בקירוב הבנות חזרה הביתה, ומעודדת אימהות להאמין בקשר עם הבת וביכולת השיקום שלו. "אני תמיד אומרת לאימהות: 'אל תדאגו, הן עוד ירוצו אחריכן'", היא מעודדת ומדגימה בסיפור: "היתה לי תלמידה שהיחס להוריה היה ביקורתי. היא חשבה את עצמה לאשכנזייה והוריה בוכרים. אני מאוד עדתית ואין לי בעיה עם זה. אני מאמינה שלכל עדה יש סגולות ותכונות. אם אתה מודע למול מה אתה עומד (ויש לכל עדה חסרונות ויתרונות) העניין הזה לא משנה אלא האישיות. במקום מגוריי כילדה היו הרבה בוכרים, אז הכרתי את העדה, ואמרתי לה שהיא לא יודעת להכיר את המשפחה שלה ואת יתרונותיה. דיברתי על ליבה שתשנה את היחס לבית. וזה עשה לה שינוי תפישה".
לדבריה של הרבנית רבקה, "חינוך תמיד היה דבר לא קל. היום הבחירות קשות יותר בשל השפע הגדול". לעומת הבלבול הגדול שבו הורים שרויים כיום, היא חושפת בפנינו טפח מחיי היומיום עם ילדיה שלה ומהמתווה החינוכי שהיא ובעלה יצרו בשנות גידולם: "אצלנו בבית, ויותר אצל האיש שלי, היה מצוי פחות לכוון את הילד. האמא נמצאת עם הילד הרבה שעות והיא יותר מעירה ומכוונת. האבא מבלה פחות עם הילד אז המרחב והחירות שניתנו לילדים היו גדולים יותר, עד כדי שלפעמים היה לי קשה עם המרחבים האלה. הדגש היה על הדוגמא האישית, לא להעיר יותר מדי, בקיום מצוות במיוחד וגם באופן כללי. בתהליכים שהילד עובר הדוגמא האישית חזקה מאוד. אם האב הולך לבית הכנסת הילד רואה. היו לנו תקופות בהחלט קשות עם הילדים, אבל ההסתכלות של בעלי תמיד היתה חיובית".
הורים המתמודדים עם עזיבת חיי תורה ומצוות של ילדם, ימצאו אולי עידוד בדבריה של הרבנית רבקה: "יש לי בן שלא ידעתי אם הוא יהיה דתי, ודווקא מאחיו הגיעה העזרה והעידוד לכך (אותו בן עמד בעבר בראש ישיבה קטנה ועד היום ממשיך ללמוד וללמד תורה). הכל היה עם דיבור, שיח פתוח שהיה מאוד מצוי בבית, כשהילדים רצו או ביוזמתנו".
מרכיב בולט נוסף בשיח של הרבנית רבקה הוא ההומור. "חוש הומור זה דבר שמועיל מאוד לפוגג מתחים ועושה אותך כהורה לא כל כך חשוב. כהורה, אם אתה רציני מאוד הילד מתייחס ביראה. אבל אם יש בדיחות על עצמנו, זה מקל. אצלנו אפילו הילדים חושבים שאני מגזימה בהומור העצמי שלי, הם חוששים שזה פוגע בחינוך של הנכדים", היא צוחקת ומוסיפה: "ילדיי אומרים שהם מאמינים בחינוך כי הם הצליחו לחנך אותי".
בדור שבו הורים מחפשים נוסחאות להצלחה בחינוך, הרבנית רבקה, שבין ששת ילדיה יש שני ראשי ישיבות (הרב יצחק ראש הישיבה ביצהר והרב יהושע ראש ישיבת רמת גן), בהחלט מציינת את ההומור העצמי ככלי: "כשאתה נותן לדבר כזה מקום וזו האווירה, זה עוזר".
אמא יש רק אחת
מערכת היחסים עם ילדיה מעמידה את הרבנית רבקה בשיח מתמיד איתם כשווה בין שווים. היא מעידה על עצמה כי הדבר שהיה חשוב לה שילדיה יזכרו ממנה, הוא הקשר החם ביניהם, ומשתפת אותנו באנקדוטה מחייהם כמשפחה: "יום אחד קיבלתי טלפון שידעתי שהוא משמעותי וחשוב. בני, שהוא כבר אב לילדים, בעצמו ניתק את הטלפון מהשקע באמצע השיחה החשובה. ילד שהוא כבר אבא לכמה ילדים! בהתחלה נזפתי בו, אך אז הוא אמר לי בשקט: 'מורים יש הרבה ואמא יש רק אחת'. מיד הבנתי שקיבלתי מתנה, ואני צריכה ללכת אתה. 'ילד שהוא כבר אבא לכמה ילדים רוצה אותך כאמא', אמרתי לעצמי. אז הם באמת חינכו אותי...".
לשבת משפחתית לרגל חמישים שנות נישואין, הביא אחד מבניהם(רב בעצמו) חוברת שכתב בעקבות המפגש המשפחתי העתידי, שעסקה ברעיונות החינוכיים שלהם כהורים. כותרת החוברת היתה: 'המשפחה הלא מחונכת והבן הלא מחונך'. אחרי שיצאה החוברת בפורמט משפחתי ביקשו ממנו בישיבה שיפרסם אותה. החוברת כולה היא שיקוף של מה שחווה בבית הוריו בתוספת חידושים משלו. "החוברת משקפת את המרחב שגם הוא נותן לילדים שלו" אומרת הרבנית רבקה. נתינת המרחב באה לידי ביטוי במובנים נוספים שמהם נהנים לא רק תלמידיהם של ילדיה של שפירא, אלא עולם התורה בכלל: "גם אצל יהושע (הרב יהושע שפירא ראש ישיבת רמת גן), די מהר אחרי הקמת הישיבה הוא איפשר לבחורים להקים עוד ישיבות בסגנון. אמרתי לו: 'יהושע, אתה מוציא מהר מדי את הבחורים החוצה'. הוא ענה לי: 'שיצאו, שיפרחו'. הם כל כך מעריכים את המרחב, האמון, השיחות בגובה העיניים, אך יהושע, כשמתייחסים אליו כדמות רבנית מיוחדת, אומר להם: 'אתם צריכים כך מצד התורה אבל אני יודע את מקומי"'.
את הכוח והאמון בקשרי הורים וילדים שואבת הרבנית לדבריה מילדותה בעפולה בבית הוריה: "היתה בבית הוריי אהבה גדולה מאוד, והם התייחסו אלינו, הילדים, כבני אדם. כשהוריי הלכו לקנות דירה הם עשו כנס משפחתי ושיתפו אותנו ושאלו מה דעתנו. הבית היה חם ואוהב מאוד וזה יסוד מאוד חזק".
את בסיס הקשר החם והחזק היא ובעלה הנחילו גם לילדיהם, כשבמרכזו עומד הקשר ביניהם, השיח המשותף והכבוד ההדדי. הקשר עם הילדים לדבריה הוא דו כיווני, כאשר בתחילה הוא נשען על נתינת ההורים לילדים אך לעת זקנה עתידות היוצרות להתחלף, והילדים הם אלו שיתנו להוריהם: "גם הילדים שלי, כשאני נותנת להם, אומרים שאני מגזימה. אך אני עונה להם שאני צינור לשפע אלוקי ורוצה גם לתת לנכדים שלי. במקביל אני גם אומרת להם שברגע שאצטרך הם הראשונים שאפנה אליהם".
האש היא שפה משותפת
כמי שיכולה להתייחס לפערי הדורות בפרספקטיבה של זמן, הרבנית רבקה מאמינה מאוד ביכולותיהן של נשים בהווה מבלי להוריד מערכה של עשייה נשית בדורות הקודמים. "יש היום יותר אפשריות", היא מעודדת. "נשים יכולות למצוא מענה לרצונות שלהן ויש להן יכולות תמרון. הגמישות היא גבוהה יותר. האיש יותר ממוקד בתחומים מוגדרים. אך גם בעבר נשים היו מאוד יצירתיות ומעוררות את הבית". כשאני מעלה את נושא היצירה הנשית, היא משיבה לי: "אולי היתה פחות יצירתיות מהסוג שאת קוראת לה היום יצירתיות, אך אי אפשר לשתק נשים! גם בגלות נשים יצרו".
ובכל זאת היא מסכימה כי יש הבדל בין עולם היצירה הנשי של היום לבין היצירתיות שהיתה פעם: "יש תפניות של סגנון ומציאות שמאפשרת. לכל דור היו זימונים אחרים. פעם היו זימונים ביתיים של תפירה, בישול וכדומה. אך לנשים תמיד היה משהו מניע. גם במצרים נשים הן אלו שביטלו את הגזירה. העולם הנשי זה משהו בסיסי ויסודי שמתחיל מאדם וחווה (שגם שם היא היוזמת...). הקב"ה חנן את העולם הנשי שלא מתחיל מהדור הזה אך לכל דור יש איפיון, והדור הזה פרץ במוסיקה, מחול, בכל סוגי האומנויות בעשרים השנים האחרונות".
בעקבות האמון הגדול שמעניקים ב'שובה' לנשים ויצירה נשית, התפתח בית מדרש לנשים המשלב לימוד תורה עם סדנאות נגינה ויצירה מכל הסוגים. מערכת הגוונים החדשנית מאפשרת לכל אישה לחבר את לימוד התורה לעולמה ולצמוח ממנו, לגלות כוחות חיים חדשים ו'לגעת בדופק החיים' כפי שמגדירים ב'שובה'. וכמו שאומרת הרבנית רבקה: "אם בוער בך משהו בפנים, אז האש היא שפה משותפת".