את מיכאל פלמר הכרתי עוד מן הימים שבהם היה עולה חדש המאומץ על ידי בני דודיי הי"ד, אלי ודינה הורביץ, בקרית ארבע. מאז אנחנו כמו משפחה. לאחר רצח בנו אשר ונכדו יונתן הי"ד, שהיו בדרכם לירושלים ורכבם נרגם באבנים והתהפך, ביקש ממני מיכאל ללוות אותו במהלך משפטם של המרצחים.

 

כמובן שנעניתי בחיוב. הרי זה מכבר נדרתי לשבור את השתיקה. הנה שוב רצח יהודי עובר בשקט, ואיך נוכל לאפשר זאת ולעמוד מנגד. וכאן יש לי הזדמנות לעזור לפרוץ את מחסום השתיקה ולהביא את האמת לרבים.

כך התארגנו, קבוצה של חברים ומשפחה, להתמיד ולהגיע לבית המשפט, במטרה לתמוך במשפחת פלמר מחד, ומאידך להראות לפרקליטות, לרוצחים, לשב"ס, ולהגנה - שדם יהודי אינו הפקר. שלא נוכל לתת לאירוע כה נורא לעבור בשקט, על אף שהתקשורת בכלל לא מעוניינת בו ומשום כך לא שומעים עליו בכלל.

 

ההגעה לאולם בית המשפט היתה מאד לא קלה. גם בפעמים שבהם נעצרתי לא חשתי כה מושפלת כמו שחשתי בכל פעם שהגענו לבית המשפט הצבאי. אבל הכל השתנה ביום אחד, כשמיכאל נענה לבקשתי ושיכפל את תמונותיהם של אשר ויונתן. רציתי שכולם יבינו מי היו אשר ויונתן, ולא יתייחסו אליהם כאל עוד סתם שמות, עוד מקרה משפטי.

 

קשה להאמין איזה שינוי גדול התרחש אז. חילקתי את התמונות, הסברתי, ביקשתי שיסתכלו להם בעיניים, ומאז השתנה לחלוטין היחס של אנשי השב"ס ושל הפרקליטות. המחבלים לא יכלו לשאת עיניהם אל התמונות. אשר פלמר היה בן 25 פחות חודש ויונתן בן שנה פחות ארבעה ימים כשנרצחו בדרך לפגוש את אשתו של אשר, שהייתה בחודשי היריונה המתקדמים.

 

שני דיונים שלמים נסובו סביבי השאלה האם מותר לי בכלל להחזיק את השלטים האלה. לשופט אחד שהתלונן על התמונות ענה מיכאל: "זו הנוכחות שלהם כאן אתנו, לו היינו יכולים היינו מביאים אותם להעיד, אך הם כבר נרצחו".

שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש, לפעמים גם פעמיים בשבוע, במשך יותר משנה וחצי נסע מיכאל מקרית ארבע למחנה עופר לבית המשפט הצבאי, ואנו התייצבנו אתו כדי להראות שהמאבק נגד הטרור ממשיך גם בבית המשפט. כמו במקרים דומים, ניסו המחבלים ופרקליטי ההגנה להראות שהם בעצם אנשים טובים, שהם לא שונאים יהודים ושיש להם בעיות משפחתיות. אבל עו"ד אגסי, שייצג את משפחת פלמר, נלחם בעוז כדי שבית המשפט יתייחס אליהם בכל חומרת הדין.

 

בכל הדיונים ישבתי ותרגמתי את הנאמר באולם למיכאל, שהעברית המתערבבת עם התרגום לערבית הקשתה עליו את השמיעה. גם בלי הקושי הזה הישיבה בבית המשפט מול הרוצחים היתה סיוט שקשה לתאר – אם עבור כולנו אז קל וחומר עבורו. כשאני חושבת על מה שעובר על האבא הזה מול רוצחי בנו ונכדו, לבי נשבר. אבל אנחנו מבינים שחיוני שנהיה שם, למרות שזה תקדים. עד כה לא היתה כזו נוכחות כה רצופה וצמודה במהלך משפט צבאי מצד משפחת נפגע הטרור.

 

כאשר מיכאל עמד להעיד במשפט, לפני מתן גזר הדין, ודיבר על אשר ויונתן ז"ל, לא רק שאפשר היה לחוש את הכאב ואת האהבה מתוך המלים שלו, הוא גם הביא את אשר ויונתן לתוך אולם בית המשפט. הוא הפך את חסרונם למשהו מוחשי-אנושי. המילים שלו ותיאוריו מתוך היגון איפשרו לכל הנוכחים להכיר אותם מעט. בתחילת דבריו הוא פנה אל הרוצח: "אתה אפילו לא הכרת את אשר או יונתן, רצחת אותם רק בגלל שהם יהודים".

 

התקדים

בין חג הפסח ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, ב-3 באפריל, נשמע פסק הדין בתביעה נגד וואיל אל-ארזה, שעמד בראש חוליית המרצחים שאחראית לרצח.

 

פניו של הרוצח היו קפואות. ניסיונותיו להציג את עצמו "כאדם נורמטיבי שעובד על מונית" היו מתסכלים וכואבים.

והנה - תקדים: לראשונה נקבע על ידי בית דין צבאי כי פגיעה מיידויי אבנים מרכב נוסף לכיוון רכב שבא מהכיוון הנגדי נחשבת לרצח בכוונה תחילה. בית המשפט פסק שוואיל אחראי לשני סעיפים של רצח.

 

השופטים עברו על כל סעיפי ההאשמות אחד אחר השני, ואני תרגמתי למיכאל כל פרט ופרט שהקריאו השופטים על מעשיהם ופעילויותיהם של וואיל ושותפיו. היה זה בלתי אפשרי שלא לבכות ברגעים האלה.

חשיבותו של פסק הדין רבה לא רק עבור משפחת פלמר, אלא כתקדים שעתיד להשיג צדק, לאור ניסיונות לרצח חוזרים ונשנים בכבישים. מי שסבר שאבן איננה נשק קטלני, בא בית המשפט וטפח על פניו.

 

גזר הדין היה התקדימי בהתאם: שני מאסרי עולם ברצף, ועוד 58 שנה. אין ספק שהוא נקבע גם הודות לאומץ לבו של מיכאל האבא והסב, לעמוד מול הרוצחים ולנקוט עמדה, והודות לידע, האמונה והנחישות של עו"ד אגסי.

אנחנו עם מיכאל ומשפחתו, ונמשיך להיות איתם ולהפגין נוכחות בהמשך משפטיהם של שאר חוליית המחבלים; ונישאר איתם זוכרים את אשר ויונתן גם אחרי תום המשפטים. נכון שזה לא יכול להחזיר את אהובינו, אבל ניתן לקוות שאולי זה ימנע ממשפחות אחרות לסבול אבדן כזה רק בגלל היותם יהודים.

 

 

 

 

-----------------------------------

יהודית טיאר מתנדבת ברפואת חירום, חברת הנהלת "הצלה יהודה שומרון" ובקעת הירדן, ומשמשת לאורך השנים כאחת הדוברים של תושבי יש"ע וגרה עם משפחתה בישוב בית חורון במטה בנימין מעל 32 שנה.