יליד שנת 1965.

ילדות ונעורים באיתקה שבמדינת ניו יורק, ארצות הברית.

נשוי לאריאלה, עוסקת ברפואה משלימה.

אב לשלושה.

מתגורר בכפר אדומים.

לימודים: לימודי מזרח תיכון ותולדות עם ישראל באוניברסיטה העברית, ובהמשך קורס של משרד העבודה בנגרות. שימש כשוליה בארצות הברית אצל רב-אומן בתחום הנגרות האמנותית. לומד ציור ופיסול כבר שנים ארוכות.

עיסוק: אמן עץ. מעצב ויוצר ריהוט ייחודי מעץ מלא, בעבודת יד, לגופים פרטיים וציבוריים. "חלק מהעבודה היא פיסולית וחלקה האחר נגרות. כשהעץ עצמו בצורתו הטבעית, לי נותר רק לנקות ולהבליט את היופי". את התוצרים הציג בתערוכות רבות בתחום הריהוט ובתחום האמנות, בארץ ובעולם.

תחביבים: טאי צ'י - אומנות לחימה סינית, ציור, מוזיקה, לשיר, לטייל ולקרוא על תולדות האמנות. "כל מה שקשור באמנות מדבר אליי מאוד".

מוטו בחיים: "אני חושב שבכל אדם יש יצירתיות, וכל אחד קיבל את המתנה הזו ליצור, בדרכו שלו. כשאני מתחבר ליצירתיות שלי אני מרגיש שאני עושה את הדבר הנכון, וההמלצה שלי לכל אחד היא להתחבר ליצירתיות שבו".

 

מה היה הרגע -

 

שזכור לך מילדותך?

המקום שבו גדלתי היה כפרי ומיוער מאוד. אמי ואני גידלנו יחד עיזים וחלבנו אותן. מגיל מאוד צעיר הכרתי את היער. ביליתי בו הרבה בסיורים שקטים. ידעתי לזהות את כל סוגי העצים שגדלו ביער, ואיזה עצים מיועדים לאיזה מטרות, למשל אלו עצים מתאימים להסקה. כרגע אני גר במקום שהעץ הכי קרוב הוא בערך קילומטר מכאן, אבל הילדות בצל היער יצרה אצלי קשר לעץ שמלווה אותי כל החיים - להרגיש את השקט ואת האינטימיות שלו.

 

של שינוי כיוון?

גדלתי בארצות הברית ואני מודה שלא הייתה לי שום כוונה לעלות לארץ. ידעתי שיש מדינה ששמה ישראל, ואפילו ביקרנו כאן פעם, אבל לא הייתה לי כוונה לבוא. השינוי התרחש כשאבי, פרופסור לביולוגיה, החליט לבלות את שנת השבתון שלו בירושלים. בשבילי זו הייתה שנה מאוד לא פשוטה - לא מצאתי את עצמי מבחינה חברתית, עברתי כמה בתי ספר, אבל דווקא מתוך הקושי והבדידות היה לי הרבה זמן לחשוב ולחוש מה זה אומר לחיות בארץ ישראל. זה התחיל קצת אחרי פסח, עם ריחות הפריחה. לא היינו דתיים אז אבל בחג השבועות הלכנו בארבע לפנות בוקר לעיר העתיקה בירושלים עם זרם חי של אנשים, והנהר האנושי הזה השפיע עליי. אלה היו חוויות מאוד מעצימות. לא ידעתי מה אני בדיוק עושה עם כל זה, ולאט לאט התגבשה ההחלטה שאני רוצה להתקרב ליהדות וגם לחיות פה, ואפילו חשבתי שאשאר כאן לבדי. התחלתי לחפש משפחה שתאמץ אותי, ובסופו של דבר חזרתי לארצות הברית כדי לסיים את התיכון בצורה מזורזת ועליתי ארצה. לשמחתי הורי עלו גם הם באותה תקופה.

 

של התרגשות?

 אחרי העלייה ארצה, אימי לא כל כך הצליחה ללמוד עברית, והיא חשבה שאם תתנדב עם ילדים זה יעזור לה לשפר את השליטה בשפה. היא לא כל כך הצליחה להשתפר בעברית, אבל היא התאהבה בתינוק שננטש על ידי הוריו הביולוגים ושפגשה במהלך ההתנדבות. היא חשה שהיה בו איזה קסם, ולאט לאט הכניסה אותו לחייה. אחרי כשנתיים התינוק הזה, שנולד משותק, עבר אימוץ מלא על ידי הוריי, והם התמסרו לטיפול בו. תהליך האימוץ היה מאוד מורכב, וכלל נסיעות להונגריה במטרה ללמוד כלים וטכניקות שיעזרו לגידול שלו, וגם הרבה ניתוחים.

התינוק הזה הוא היום כבר בן 28. סיים תיכון, למד קצת באוניברסיטה, מתנדב ביד שרה, פעיל, עצמאי למדי, יש לו חברים. כשהוא אומץ אני בדיוק הכרתי את אריאלה ונישאתי, כך שהייתי יותר עסוק בחיי שלי. רק בזמן האחרון יצא לי להיות איתו קצת יותר, במיוחד כיוון שגם אימי כעת לא במיטבה אז אני נדרש קצת יותר למלא את מקומה. אימוץ כזה הוא לא משהו שיכולתי לתאר שהייתי עושה בעצמי, אבל זה היה מאוד יפה, מרגש וראוי להערכה.

 

של גילוי?

את אשתי הכרתי דרך ידידה משותפת. אשתי לקוית שמיעה, הייתה לה חברה חירשת שהצליחה להתקבל לנח"ל, ופעם עברתי בקיבוץ שבו שירתה, והיא אמרה לי שיש לה מישהי בשבילי. לא ידעתי בדיוק מה זה אומר שהיא לקוית שמיעה, אבל זה לא הפריע לי. נפגשנו והתאהבנו.

היום אני מבין הרבה יותר מה המשמעות של להיות אדם לקוי שמיעה. ליקוי שמיעה זה לא ליקוי שמבחינים בו כמו ליקויים אחרים. האדם לקוי השמיעה מצד אחד רוצה להיות חלק מהחברה, ומצד שני הוא אף פעם לא בטוח במאה אחוז שהוא באמת הבין על מה דיברו, כי קשה לו מאוד לעקוב אחר המתרחש - במיוחד אם יש רעשי רקע. לפעמים גם בינינו היו רגעים שהיה לי ממש קצת זמן לדבר איתה, ולא הייתי בטוח שהיא הבינה אותי, זה היה מתסכל ולא פשוט.

אני מקווה שהמפגש איתה גרם לי להיות יותר מודע לסביבה ולצרכים של אנשים שונים.

 

של בחירת מקצוע לחיים?

תמיד הייתה בי כמיהה לעסוק בתחום האמנותי אבל לא ידעתי בדיוק במה. אחרי השירות הצבאי התחלתי לעבוד אצל נגר בבניית ארונות, וראיתי שהתחום מאוד מוצא חן בעיניי. התחלתי לקרוא חומר מקצועי באופן עצמאי, ועשיתי כל מיני ניסויים והתנסויות. במשך כל תקופת היותי סטודנט הייתי מציק לשכנים עם דפיקות על השולחן וגילופים, עד שהבנתי שזה בעצם מה שאני רוצה לעשות. התלבטתי אם להמשיך בלימודי מזרח תיכון לתואר שני, אבל הלב שלי היה בנגרות, ובעקבותיו הלכתי.

 

 

שבו החלטת לעבור לבנימין?

כחלק מההתמחות שלי במקצוע נסעתי לעבוד במשך שנה כשוליה בסטודיו של אומן עץ בפנסילבניה, ארצות הברית. כשחזרתי ארצה חלקתי נגריה עם נגר נוסף במצפה יריחו. אנשים עברו בנגריה שלנו מפעם לפעם, ובאחת הפעמים אחד מעוברי האורח הללו הזמין אותי לשבת בכפר אדומים - יישוב כפרי-קהילתי ומגוון. כשהגענו לפה הרגשנו שזה המקום שלנו. אנחנו חיים פה כבר 18שנים. יש פה פתיחות - לקבל כל אחד ולתת לו את המרחב שלו, ומצד שני ברגעים שמחים או קשים יודעים לעטוף. יש כאן מגוון של אנשים מיוחדים. הנופים בשבילי הם מקור השראה בלתי נדלה. אני מעריך את המקום הזה ושמח שאנחנו פה.

 

של נחת?

אני מרגיש נחת בסדנה שהקמתי. בכל הדברים שאני בונה אני משקיע מרץ וזמן, ומרגיש נחת כשאני מצליח להכניס לתוכם כמה שיותר אנושיות והתאמה למי שהזמין אותם ולחלל שבתוכו הם יוצבו. אני לא מפעל. אני משתמש גם במכשירים חשמליים אבל הנשמה כאן היא נשמה של אדם, של יוצר.

באחת התערוכות שבהן הצגתי קיבלתי הזמנה של שולחן כתיבה למנכ"ל של חברה גדולה בארצות הברית. יצרתי עבורו שולחן מאסיבי בסגנון מאוד גברי ומוצק, שהתאים למנכ"ל שלמענו הוא נוצר.

בימים אלו אני עובד על פרויקט לדירה בשכונת טלביה בירושלים, בעל אופי עדין הרבה יותר, ובונה שולחן שבסיסו מעוצב בצורת שיבולי חיטה, ועל הכיסאות שלו גילוף שיבולים תואמות.

אחד הלקוחות הטובים שלי הוא סוחר עצים ידוע בירושלים. יום אחד הוא סיפר לי שכשהוא חוזר הביתה בסוף יום עבודה הוא מלטף את הארון שעשיתי לו ושנמצא בכניסה לבית. זה המשוב הכי טוב שאפשר לקבל - שבמגע ברהיט שיצרתי יש משהו מרגיע.

 

של סיפוק?

כשאני יוצר משהו שנראה לי שיש בו פריצת דרך קטנה זה נותן לי הרבה סיפוק. אני זוכר שפעם, בתחילת הדרך, הצלחתי לסיים הרכבה של ראש מיטה בצורת יער. היה לילה והייתי לבד באזור תעשייה חשוך, הסתכלתי על המיטה, ופשוט התחלתי לצהול שם בקול.

 

של הפתעה?

כשהתחלתי לייצא לארצות הברית, הגעתי יום אחד לביקור אצל לקוחות בשיקגו, אנשים שהכרתי באופן מקרי כאן בארץ רק בגלל הריהוט, וכשהגעתי לבית שלהם הם אמרו לי: "קח את המפתחות. אנחנו נוסעים לשבוע, ועשה טובה, אל תשכח להאכיל את הכלב". לא אגיד שכל הלקוחות שלי הם החברים הכי טובים שלי, אך חשוב לי מאוד לפתח יחסים טובים וחברותיות. מידת האמון שלהם בי הפתיעה אותי והקסימה אותי.

 

של עצב?

אני יכול לשמוע שיר עצוב ולא מתבייש להגיד שמידי פעם אזיל דמעה. כשאני שומע סיפורים מאוד מרגשים, של אנשים שעברו את השואה למשל, אני נותן להם לגעת בי.

 

של התרגעות?

אומנות הלחימה הסינית שאני מתרגל. הטאי צ'י מלמד אותי להיות מחובר לקרקע, לשורש, ולא להיות כעלה נידף לכל לחץ, מתח או משבר שמגיע. כעצמאי יש הרבה רגעי לחץ ומתח בכל הנוגע לפרנסה, והטאי צ'י עוזר לי להירגע ונותן לי עוגן.

 

 

של שאיפה לעתיד?

השאיפה שלי היא להמשיך לעסוק כמה שיותר ביצירה, פחות בייצור, וכמובן להתפרנס בכבוד.