הטור שכתבתי לגיליון הקודם ("סיפורי סבתא - חלק א'") עורר מהומות רגשיות במשפחתי. מהומות מהסוג הטוב ביותר. כאלו שגם אם הייתי מוציאה ספר שלם כנראה שהוא לא היה מעורר. מכל עבר פנו אליי בני משפחה, בהומור כמובן, המבקשים להשאיר את דבר מגורי סבתא מונט בסוד, פן ינהרו מאות תושבי בנימין צמאי סבתא אל ביתה, לבקש קורס בישול או חלילה להצטרף אל שורות נכדיה.

 

סבתא מונט, שתיבדל לחיים ארוכים, לא הבינה מצידה על מה המהומה, וכי מה יש בה שדורש גילוי מעל דפי העיתון, היא הלא בסך הכל מספרת את אשר על ליבה ותורמת את "מעט" הידע שרכשה עם השנים. ובכל זאת, אי שם גם התגלגלה לה דמעת התרגשות.

 

סבתונא מהגליל

הייתי ממשיכה בקו הזה, אולם הבטחות חייבים לקיים, ואני פונה אל הצד השני של המשפחה, לסבתי זכרונה לברכה הקרויה בביתנו "סבתונא", והיא הרבנית אסתר גץ. אילו הייתי כותבת ספר על סבתונא, הייתי קוראת לו "תורת החיים". בני המשפחה הוציאו לאחר פטירתה ספר שנקרא "ממטבחה של סבתונא", משום שכל חכמת חיים מתחילה במטבח. מאיפה אחרת יתחיל הביטוי "הדרך אל הגבר עוברת דרך הקיבה"? סבתונא הייתה אנציקלופדיה מהלכת להליכות עולם. חבל על דאבדין.

 

כמו סבתא מונט, גם סבתונא היא יוצאת טוניס. גם היא אצרה באמתחתה שנות קוסקוס וקציצות, שנות "חללם" ו"עסבנה", שנות אהבה אין סופית לילדים ולנכדים, ואם יורשה לי להוסיף - יותר מכל לנכדות והנינות. סבתא זו פיתחה לעצמה עם השנים מתווה חיים מעניין מאוד המוכתב על ידי כללי ברזל לחיים טובים, מאושרים ומלאי עמל אין סופי, שאותם הייתה מוכנה לתרום בכיף לכל עובר אורח או בן בית.

 

החיים של סבתונא לא היו קלים בכלל, כאשת הרבהמקובל, רב הכותל והמקומות הקדושים, שהחל את דרכו כמנהל בית ספר, קצין ביטחון, שוחט, מוהל (או בקיצור "כלבויניק") במושב כרם בן זמרה, הייתה סבתא מארחת ומקבלת את כל נשות השכונה ומטפלת בכל נזקק. שם צברה שנות סטאז' במתן עצות וטיפול בענייני זוגיות, נשיות וחינוך.

 

כלל ברזל ראשון, שאין עליו מחלוקת, כלל שנכתב לאחר שנות טיפול ב-11 ילדיה, הוא: "קמה על הבוקר ומכינה ארוחת צהריים". מי שהכיר את סבתונא ידע שהכוונה היא לשעה 5:00 בבוקר. כי אין זמן וחייבים להספיק.

 

מי שביקשה לעצמה חוקים ברורים לאופן שבו אישה צריכה לחיות, לנהל זוגיות, לגדל ילדים, כל שעליה לעשות היה לשבת לצידה של סבתא, לקטר ו-להקשיב.

 

על בגד מקומט או לא מסודר הייתה אומרת לנו: "תלכי מהר שלא יראו". על בעיות בקצב החיים: "תעשי שליק שלק". אצל סבתונא לא היה זמן לעיכובים על שטויות. ואם היית רוצה "לחפור" היית מוזמנת לעשות זאת בגינה או במטבח. לצרות או בעיות היה קו אחיד - לטפל במהירות, לחתוך ולהמשיך הלאה.

 

"יש ילדים שהפינדרוק (פינוק) יוצא להם מהאוזניים", הייתה מבקרת; דבר שלא היה מקובל בשום פנים ואופן, אז קדימה - לעבוד איתם מהר שלא ייצאו מבולבלים. הילד רוצה לצאת מהבית בשעות הערב? "בשום אופן", שהרי ידוע ש"עוף טמא מסתובב בלילה", ומי יכול להתווכח עם טענה כזאת? הרי אף ילד לא רוצה לעשות סיבוב עם חברים בחוץ כשהטמא נמצא שם. לנשים הייתה קובעת - כשבעלך מגיע הביתה, באותו הרגע ממש, חייבת לעמוד צלחת מלאה במזון טעים ומזין - כי ידוע שגבר בא רעב הביתה. ו"שבי לידו", ו"תעשי פרצוף שמח" ו"תהיי מיגונדרת (כך במקור) ויפה", כי "יש גבר שבא הביתה, מנשק את רצפה (המבריקה) ויורק על האישה, ויש גבר שבא הביתה, מנשק את האישה ויורק על הרצפה". הא?!?! אם הייתם באים לביקור זוגי אצל סבתונא והיו עוברות שתי דקות שבהן לא כרכרת סביב הבעל או טיפלת בו, מיד היית חוטפת נזיפה "יא עשווילדי... תעשי לו קפה, למה את יושבת? "; יושבת? אני יושבת? אוי ואבוי לה למי שהעיזה לשבת יותר מחמש דקות מבלי לעשות משהו - "דורה, דורה". במהירות תמצאי לעצמך תעסוקה.

 

כשהיה בלגאן בבית הייתה אומרת "חוליין בית המקדש", או "הבית הלך ללבנון" או משהו כזה. גם לאופן שבו אישה צריכה להיראות היו כללים. אישה הרי צריכה שתהיה בה עוצמה, כוח וחכמת חיים, ואיך תוכל להיות כזאת אם היא רזה ו"חלולה"? שהרי ידוע לכל זה מאות שנים, ש"שק ריק לא עומד" וכל אישה רזה היא בחזקת שק ריק. וכולנו צריכות לעמוד. הרבה. לפי תורתה של סבתונא, אישה צריכה להיות "ברבורה" - שמנה. לא פיל, אבל מלאה. נשים מלאות היו מביאות לסבתא נחת רוח גדולה.

 

התעייפתם? איך לא, אצל סבתונא קצב החיים והדיבור היו הולכים יחד. אם נדרשנו להגיע מהעיר העתיקה בירושלים לתחנה המרכזית, הדרך המומלצת היחידה הייתה לצעוד ברגל את כל רחוב יפו בזריזות ולהגיע ליעד הרבה לפני הזמן, כי אסור לאחר לשום מקום. איפה הימים ההם שהיינו יושבות ומפטפטות, צוחקות ובוכות. אני, צעירה בשנים, וסבתא, עתיקת היומין, כאילו אין פער של שני דורות בינינו. סבתא, מעודכנת בסלנג של הדור וחמושה בפלאפונים החדישים ביותר, שיתפה, הקשיבה והעניקה צרור של כלים לדרך, שיהיה לך קל יותר. איזו זכות היא להיות נצר לדור שכזה. דור הסבתות ההולך ונעלם. דור חמוש בחן, יופי ואהבת אין קץ. יהי זכרך ברוך, סבתונא. ואל תדאגי, את הקוסקוס עשיתי פעמיים, לא שכחתי.