איך זה יכול להיות שכבר נגמרת לה השנה? איך? הרי רק לפני רגע בנינו סוכה (כלומר, בעלי בנה, אני ייעצתי), רק אתמול הדלקנו נרות חנוכה. איך כבר נגמרה לה השנה? לאן היא הלכה? עוד לא הספקתי כלום.

לא הספקתי להעביר את כל ילדיי תחת הפרוז'קטור של רופא השיניים בביקורת השנתית, לא קבעתי למי שהיה צריך תור לבדיקת ראייה, לא הספקתי לגזום את כל הקוצים בגינה, לא הגעתי אל כל המטרות שהצבתי לעצמי לשנה זו. לא. אין מצב! אני עומדת אל מול לוח השנה ומנסה להבין לאן נעלמו לי הימים.

אבל האמת והמציאות חוברים יחד להכרה שזהו, החופש הגדול כבר כאן. שוב צריך לתרגל באיזו כיתה כל ילד (למה בכל שנה זה משתנה?) כדי לא לאבד את הצפון כששואלים אותי "נו, אז באיזו כיתה הגדולה שלך?" - "י'... אה... א'... י"א!", וככה עד חנוכה לפחות. אחרי חנוכה זה כבר יציב יותר. אני זוכרת היכן לומד כל אחד, באיזו כיתה, מה שם המורה - שגם היא מתחלפת כל שנה, מה הילד אוהב בסנדביץ' ובעיקר מה לא ("אמאאא! את יודעת שאני לא סובל חומוס"). ועד שאני סוף סוף מפנימה את כל הידע המשתנה הזה, מתחלפת לה שנת הלימודים.

ושוב - הריצה אחר ספרי הלימוד, קניית המחברות (שאף אחד לא באמת כותב בהן), כלי כתיבה (שנעלמים כמו הנמלים שמעטרות כעת את מטבחי, רגע הן שם ורגע... לכו תמצאו איפה הן עכשיו), תלבושת אחידה, נעלי ספורט, והרשימה רק מתחילה.

יותר מכל אני מתקשה להתמודד עם כל ה'מחרים'. המחר של האתמול. המחר הוא מה שדחיתי במשך שנת הלימודים. זה שעומד ברגעים אלה מול עיניי, לא מרפה ודורש שהצדק ייעשה ואטפל, אסגור, אדאג, אקח כבר אחריות.

המחרים מקורם במחלת המחרת. מחלה ידועה אשר גורמת לחולים בה לדחות את מה שלא נוח, קשה, מורכב, עמוס או לא נכנס בסדר העדיפויות או התקציב. תסמיני המחלה משתנים מאדם לאדם אך התוצאה זהה - דחיית המעשה. יש מי שהדחיינות שלו מלווה בבכיינות כגון: "מה אני אעשה? לא הספקתי, העכבר אכל לי את ההפניה, הכלב של השכן גנב לי את המשקפיים, מנהל הבנק הגביל לי את החשבון". אולם לא יעזרו כל התירוצים, המחרת הולכת וגדלה בנפש האדם עד שילמד להתייעל.

הבעיה הגדולה עם אותם 'מחרים' היא, שרשימת המשימות אינה נעלמת. לא, היא רק מונחת לה שם, ממתינה לעוד משימות שיצטרפו אליה. הילד עדיין ממתין לבדיקת הרופא, לאבחון או לטיפולך בנושא התלבושת, הקוצים יהפכו לשיחים, בגדי הילד הישנים יהפכו לקצרים וצרים. שום דבר לא ייפתר מאליו.

המזל הגדול הוא שלכל הורה יש מערכת תזכורן אוטומטית וטבעית. לא, לא זו שבפלאפון, זו שבחיים - הילדים. הילדים לא שוכחים דבר, הם מזכירים ומזכירים, לוחצים ולוחצים, מתריעים ומתריעים נו, מתי, ואוף ולמה והאם כבר? לפעמים אני מנסה להבין אם זאת הסיבה שהם קיימים - כדי ליישר אותנו? להביא אותנו להיות אנשים יותר טובים? יותר מסורים? יותר אחראיים? לפעמים אנחנו מתרגזים עליהם שהם מנדנדים, אבל בינינו, הרי אם נעמוד במטלות שעלינו לבצע, לא יהיה להם על מה לנדנד. הלא כן?

לפני זמן מה ראיתי סטיקר נחמד, הוכחה ניצחת לקיומה של המחלה הזו: "נשים, אם גבר אומר שהוא יתקן משהו, הוא יתקן! אין צורך להזכיר לו כל שישה חודשים".

אז בשלב ראשון, לצורך ריפוי, אני לוקחת אנטיביוטיקה בצורת דף ועט ומתחילה לגבש את רשימת המטלות שאם תדחי יהיה לך קיץ מהסרטים.

הרשימה שלי: 1. לרשום את הילדים לקייטנה (שלא יטפסו על הקירות). 2. לדאוג שלכולם יש כובעים עם שמותיהם, בגד-ים ומגבת "שמעטה" (לקייטנה). 3. לקנות קרם שיזוף (שלא ישנוררו מחברים). 4. למלא לוטו (כדי לפתוח אופציות לחופש). 5. לזכות בלוטו (כדי שיהיה איך לממן). 6. להסתפק במועט (במידה ולא תזכי).

זהו. עכשיו אני מוכנה לקיץ. זאת אומרת כמעט מוכנה, מחר, כשאני אבצע את כל המטלות, בעיקר את מספר 1, אני אהיה מוכנה. מחר.