ילידת שנת תשי"ז, 1957.

ילדות ונעורים בירושלים, אוסטרליה ודרום אפריקה.

נשואה למוטי שקלאר, יו"ר ערוץ טלוויזיה יהודי ישראלי, מנכ"ל רשות השידור לשעבר.

אמא לחמישה וסבתא לשישה.

מתגוררת בעפרה.

לימודים: תואר ראשון בתנ"ך ומחשבת ישראל, תואר שני בחינוך יהודי,התמחות גוף-נפש במרכז לרפואת גוף נפש בשיטות של ריפוי עצמי, סטיילינג במכללת שנקר, ציור אינטואיטיבי, לימוד ב"קולות" - בית מדרש משותף של חילונים ודתיים.

עיסוק בעבר: חינוך – עיסוק בהשתלמויות מורים, חינוך ליהדות במגזר הממלכתי, העצמה נשית במסגרת היחידה לשיווין בין המינים במשרד החינוך - בחינוך הממלכתי דתי, ויצירת תכניות לימוד חדשות המשותפות לכל המגזרים. יוזמת ומגישת תכנית הטלוויזיה בערוץ הכנסת "יוצאים מהתנ"ך" - המפגישה חברי כנסת, אנשי אקדמיה ומעצבי דעת קהל בחברה הישראלית לדיון בתנ"ך ואקטואליה.

עיסוק נוכחי: מעבירה סדנאות "בגד-נפש" שעוסקות במסע לגילוי עצמי דרך הלבוש, ומגישה תכנית ברדיו ירושלים בכל מוצאי שבת.

תחביבים: קריאה, בעיקר של הגות חוצה תרבויות, קולנוע "בעיניי הוא סוג של מדרש", לשוטט "לאן שהרגליים לוקחות אותי", אוהבת שווקים, הליכה על שפת הים, ערים עתיקות וסמטאות. אוהבת מאוד אנשים. אוהבת מגזינים של נשיונל ג'אוגרפיק ומסע אחר שמאפשרים להציץ לחיים של אנשים אחרים בעולם, על הדומה והשונה בחוויה האנושית: העצב, השמחה, הכעס, הקנאה, הפחד.

מוטו בחיים: לוקחת אחריות על החיים שלי, ומעצבת אותם בדיאלוג תמידי ביני לבין הסביבה, ביני ובין א-לוהים, ביני ובין גופי, על פי הסגנון שמתאים לי.

 

 

מה היה הרגע –

שזכור לך מילדותך?

קוראים לי לאה על שם אחותו של סבא אפרים, לאה שנספתה בשואה, והוא זה שביקש שיקראו לי בשמה. הייתי באוסטרליה מגיל שנתיים עד גיל שש, בתקופה שבה לא היה טלפון ולא סקייפ, והוא היה שולח לי מתנות, כמו שמלות קטנות של רקמה תימנית. הוא היה איש מלא חיים ועד יומו האחרון היה מאוד שובב. הוא אהב את הארץ אהבת נפש. הוא נישא לאישה מאירלנד וכתב שני ספרים, בהם "מלחמת האירים לעצמאותם". את הבעירה לחירות פנימית שיש גם לי, ירשתי ממנו.

בגיל שנתיים קיבלתי מסבא שלי את הספר "בגדי המלך החדשים" של אנדרסן, בו מופיעה המשמעות הכפולה של הבגד כמכסה ומגלה, ועד היום אני אוהבת לצעוק "המלך הוא עירום". אני אוהבת לחשוף את האמת שמאחורי ההסתרה. למשל, בעיניי מי שעסוק כל היום בבדיקה כמה אישה מכוסה כהלכה, עיניו נמצאות במקום לא נכון. בכל מקום שאדם נזקק להצהיר שהוא 'חילוני גאה' אני יודעת שהוא לא, מה שבאמת אמיתי לך אין צורך להצהיר עליו, זה פשוט מורגש, פשוט עובר כמו שזה.

 

שזכור לך מנעורייך?

את מוטי הכרתי בבני עקיבא. היה בינינו הבדל של ארבע שנים. כשהוא ראה אותי בפעם הראשונה הייתי קטנה מדי עבורו, אז הוא חיכה לי עד שאגדל.

 

 

שבו החלטת לעבור לבנימין?

נישאתי למוטי בגיל עשרים, גרנו בחיספין ברמת הגולן, וכשמוטי החליף עבודה חיפשנו מקום דומה לחיספין. הגענו לעפרה ב-1986, היה שם גרעין ראשוני. אני למדתי במכללה והמורים שהכי אהבתי היו מעפרה: יואל בן נון, יואל אליצור ומשה שפירא.

אהבנו בעפרה את המרחב הציבורי שהיה מאוד אידיאולוגי, מאוד אכפתי, קהילתי, ויחד עם זה נותן הרבה מקום ופרטיות, עפרה הייתה בעיניי דופק חי של המדינה. היא עדיין כזאת, אני מאוד אוהבת את עפרה. הייתי ממקימות האולפנה בעפרה, ולעבוד יחד עם יואל בן נון מאוד משך אותי בגלל האופן שבו הוא לימד תנ"ך ממקום של פרספקטיבה מאוד רחבה ולימוד נוסך השראה. אני חושבת שיש בעפרה ביטוי להרבה מאוד סוגים של אנשים דתיים בווריאציות שונות. השבתות בעפרה בשבילי הן ממש שיח מחיה, אנחנו נפגשים, מדברים, משתפים, כל אחד נמצא במקום אחר במהלך השבוע וזה עוגן לפעול ממנו למען החברה.

 

 

של חוויה מיוחדת?

לפני כמעט עשר שנים השתתפתי כדמות הראשית בסרט דוקומנטרי שנקרא "להיות ישראלית". זו סאגה על החברה הישראלית מחמש נקודות מבט נשיות ושונות. כל דמות פתחה צוהר לצופה אל ביתה, אל תרבותה וייחודה של כל גיבורה, ויצרה כרוניקה על אדם ומקום. אני הייתי בתפקיד "המתנחלת".

 

 

של 'יציאה מהקופסא'?

מידי שבוע, במוצאי שבת, אני מגישה תוכנית רדיו ב'רדיו ירושלים' שנקראת "בואי כלה". בתכנית מתארחים חברי כנסת, סופרים, יוצרים, אנשי אקדמיה, אנשים בעלי השראה ורוח, שמוכנים לחצות גבולות וללכת מעבר לאג'נדה הקבועה שלהם ולהרשות לעצמם להיפתח ולהסתכל על החיים מזווית אחרת.

התכנית מבקשת לתת ביטוי לא מוכר, אנושי ואפילו מפתיע של ההתיישבות ביהודה ושומרון בעיקר מהפן הנשי, ומארחת דמויות שלא בהקשר הפוליטי.

 

של החלטה משמעותית?

כשהחלטתי להפסיק להיות שכירה ולהתחיל להיות עצמאית. החלטתי שלא מתאים לי יותר לעבוד בתוך המערכת הממוסדת, שאני רוצה לתת ביטוי לרוח החופשית שלי, ושיש לי מה לתת מתוך עצמי. עד אז הייתיבתפקיד במשרד החינוך. לקח לי לפחות שלוש שנים לאזור אומץ. חשבתי לעשות דוקטורט, אך בתוכי ידעתי שזה לא ייתן לי את המענה ואת השקט הנפשי, ועזבתי את זה,ויתרתי על קביעות, והדברים הובילו למבוי סתום - ללא דוקטורט לא יכולתי להמשיך במכללה, חוזים הסתיימו והכל הוביל אותי להיות עצמאית. החיים כאילו הובילו אותי לזה. במקום שלא העזתי לעשות את הצעד לבד, הוא נעשה עבורי.

הצעד הזה היה מפחיד אבל פשוט קמתי והלכתי להקים את העסק שלי שנקרא "בגד נפש". לא היה לי מושג איך מנהלים עסק, מה זה עסק, אבל הרגשתי שאני לא שבעת רצון מהמקום שבו אני נמצאת.

חטפתי הרבה 'פליקים' בדרך, היה לי קשה לתמחר את הערך הראוי, או לשווק באתר אינטרנט ובפייסבוק. הייתי צריכה ללמוד שפה ניהולית חדשה שהיא בעיקר שפה של צעירים.

 

 

של עצב?

כשאני מפרסמת סדנא ומגיעות רק שלוש נשים ואני מצפה לעשרים. בערב אחד כזה שהגיעו שלוש נשים לסדנא, סיפרה אחת מהן שהיא מעצבת בגדים מאוד יפים ומיוחדים, והיא לא לובשת שום דבר ממה שהיא מעצבת, כי תמיד היא מרגישה שזה לא מספיק טוב ולא מספיק מושלם. מהמקום שבו היא חוותה את חוסר הסיפוק שלה מהבגדים שהיא מעצבת, היא פתאום הבינה שהיא אף פעם לא מסוגלת להגיד לבעל שלה או לילדים שלה "אני אוהבת אותך". היא חיה רב הזמן בחוסר אהבה עצמית ובחוסר סיפוק.

 

 

של פחד?

הפחד הכי גדול שאני מזהה זה מאינטימיות עם עצמי, עם גופי, עם בן זוג, או עם קבוצה. יש פחד מאד גדול מחשיפה, כי את עלולהלהיפגע, בעיקר כשאת מגלה שאת לא בדיוק מי שחשבת שאת, לקיחת הסיכון תמורת החירות הפנימית היא הקלה ושחרור המקטינים את המצוקה.

בסדנאות אני עוברת את התהליך הזה דרך השיתוף, אפילו המנחה היא חלק מהתהליך ולא יושבת על במת הקתדרה.אף אחת לא אומרת לשניה מה לעשות, גם לא אני כמנחה, והפתרונות יוצאים מהאינטואיציה ומהיצירתיות הפנימית.

 

של תסכול?

כל סדנא שאני פותחת היא בעצם מפגש שעוסק בקונפליקט בלתי פתור שיש לאישה בעניין הגוף והלבוש. הרבה פעמים היא רוצה להסתיר משהו שהוא בעיה עבורה, ודווקא דרך ההסתרה אפשר לגלות את הבעיה. רוב הנשים לא מקבלות את הגוף שלהן כמו שהוא, לא מקבלות את עצמן, לא מיודדות עם הגוף שלהן, לא אוהבות את המראה שלהן ולא מרגישות נוח בתוכו. לאט לאט הן מתרחקות מקשב לעצמן, לצרכים שלהן, למשאלות הלב, לאהבות, ולמה שבאמת מדליק אותן. הן לפעמים מזהות קונפליקט פנימי בלבוש בעל אופי מסוים שמיד מתייג אותן ומספר עליהן סיפור. הן לעיתים מתוסכלות כשהן הולכות עם בן הזוג שלהן לקנות בגד חדש שהן מתלהבות ממנו, והבן זוג מפחד מהשינוי ומצנן את ההתלהבות. יש מקרים ש100-שקל עומדים בינן לבין שמלה נהדרת והן לא מרשות לעצמן את התענוג, למרות שלילדים ולנכדים הן בוודאי יקנו.

 

של הבנה מעניינת?

התנ"ך מלא בסיפורי בגדים, התפילות מלאות בסיפורי בגדים, הפיוטים והמקורות מלאים בדימויים של התלבשות. לדוגמא בפיוט "לכה דודי" שאותו אנחנו שרים כל ערב שבת, כמה שמים לב שרגע המהפך "כבוד השם עליך נגלה" מתחיל ב"קומי לבשי בגדי תפארתך עמי"? בעם, כמו באישה.

 

שנותן כוח?

בסדנאות שאני מעבירה משתתפות נשים שמעלות בכל מפגש נושא אחר, למשל היחסים שלהן עם הכסף, קניות, הצורך בפיצוי דרך קניה. יש להן את הביטחון להעלות נושא שלא מדברים עליו באף מקום אחר.

עצם העובדה שמשתפים ומתחלקים בחוויה, שאין ביקורת ושיפוטיות, ולא מפחדים ממה יגידו, נותן המון כוח, ומאפשר להתחיל להגדיר את הבעיה. מרגע שמגדירים את הבעיה הפתרון כבר מאוד קרוב.

 

של התרגשות?

באחת הסדנאות ביקשתי מהנשים לבוא עם משהו שלא העזו ללבוש עד עתה. אחת המשתתפות הגיעה עם מגבעת, וסיפרה שהיא לא העזה ללכת עם מגבעת כי זה נחשב בעיניה לגברי. במשך חודשים היא נכנסה ויצאה מהחנות, מדדה והחזירה, ולקראת המפגש החליטה לקנות. כשהיא ישבה עם המגבעת על הראש, מתרגשת מההעזה, היא אמרה: "פתאום אני נזכרת בסבא שלי. הוא היה ניצול שואה, ונהג ללכת עם כזו מגבעת. הייתי מאוד קשורה לסבא שלי, ומאז שהוא נפטר אני תמיד מתפללת אליו שישמור על הילדים שלי. בכלפעם שאני במצוקה אני אומרת: סבא תשמור עלינו. עכשיו כשאני חובשת את המגבעת, אני מרגישה את השמירה המיוחדת שלו עלי ובתוכי, מלווה אותי כל הזמן. בחרתי פריט חדש, אבל הוא נוגע במקומות הכי עמוקים של ההגנה שיש לי מלמעלה”. לא הייתה אחת במפגש הזה שעיניה נשארו יבשות.

 

 

של הצלחה?

הייתה מישהי שליוויתי אותה לקראת בר המצווה של בנה. היה לה ברור שיש לה משקל עודף, ושלקראת בר המצווה היא לא תיכנס לפרויקט של הורדת משקל. המפגשים שלנו נועדו כדי ללוות אותה במסע ללמוד לאהוב את מי שהיא, ולסמוך על הבחירות שלה. במהלך המפגשים היא בחרה את הבגדים ואת הכובעים ואת התכשיטים לבד, והיא מאוד נהנתה מהחוויה של הלבד. היא לא לקחה את הבעל ולא חברה, היא חוותה את החוויה של לסמוך על שיקול דעתה ועל הבחירות של עצמה.

כשנפגשנו אחרי בר המצווה, היא הראתה לי את התמונות ואמרה: "תראי, אני השמנה הכי יפה בעולם, ועכשיו אתחיל לטפל בעודף המשקל”.

מקרה נוסף היה באחת הסדנאות כשדיברנו על צירופים, ועל זה שלהתלבש זה בעצם ליצור צירופים שהם רק שלי, ועל השורש צ.ר.פ שמזכיר מעשה צורף. על ידי הצירופים אישה מוציאה מעצמה את המיוחדות שלה, כמו תכשיט. צירופי אותיות הן מעשי קבלה הפותחים שערים בשמים.

אחרי שלמדנו זאת מישהי מהנוכחות אמרה: "אני מבינה שכשאני בצירופים שלי אני יכולה ללכת בבגדים עם נקודות משולבות עם פסים, אני יכולה ללכת אחרת מהכללים - לנעול מגפיים בקיץ או לנעול נעלי עקב כתומות אפילו שלא הולכים ככה ביישוב שלי, וזה לא רלוונטי בכלל מה החברות או הבנות שלי יגידו. מאז שאני כבר לא זקוקה לקבל אישור על הבגדים שלי, עוד הרבה דברים בחיים שלי קורים ללא צורך באישור מבחוץ".

 

 

של נחת?

כששואלים אותי מה אני עושה. פעם לקח לי המון זמן להסביר והיום מבינים אותי במשפט אחד, ואז אני מבינה שעשיתי דרך בהתבהרות ובהעברת נושא הלבוש, ממקום של סטיילינג ואופנה למקום של חוויה פנימית מעצבת חיים.

 

של הגשמת חלום?

כשאני מרגישה שאני נוגעת בנשמה, כשאני נוגעת בעומק של החוויה הנשית, החוויה של הקטנת המצוקה וחירות פנימית, לעזור לאנשים לממש את מי שהם, את צלם הא-לוהים שלהם, זו בעיניי חוויה של ריפוי במלוא מובן המילה. זו עבורי הגשמת חלום.