יום שישי, בשעה 14:00 בדיוק. כמו שעון שוויצרי, זה מתחיל.

מיד לאחר סיום התפילה במסגד המקומי, יוצאים תושבי הכפר נבי-סאלח, מלווים בתגבורת של אנרכיסטים מכל העולם, להפגנה הקבועה שמתקדמת לאיטה לכיוון הישוב הסמוך - נוה צוף. הם צועדים על זקניהם וטפם, אוחזים בשלטים, צועדים וצועקים. הם חמושים בעשרות מצלמות, צמאים לאקשן.

החיילים כבר מכירים את הטקס הקבוע. הם נותנים למפגינים לגלוש קצת במורדות הפסטורליים של הרי בנימין, להתקדם לכיוון היציאה מן הכפר, לקרא בגרון ניחר לאבדן ישראל ולגאולת האדמות הגזולות. אבל גם החיילים מידי יום שישי נדרכים כשמגיעה השעה למנוע מן ההמון להתקדם לכיוון הכביש, אז יתלהטו הרוחות ויתחילו יידויי האבנים. בקטע הזה של ההצגה, המשתתפים מאלתרים, אף אחד לא בטוח איך זה ייגמר.

רוב המפגינים מתפזרים כבר בשלב הזה, והנותרים - ממשיכים ליידות בלהט אבנים ובקבוקי תבערה, ללהטט בין כדורי הגומי והגז המדמיע. לפעמים יש גם פצועים קל, ובאוויר - ריח מלחמה.

אם האירועים לא יצאו משליטה, הכל מסתיים עם השקיעה, רגע לפני שהמואזין יקרא למאמיניו לתפילה.

החיילים יורים את הגז המדמיע והנוזל המצחין בשעה היעודה, והמתפרעים מתפזרים. עד לפעם הבאה.

הריטואל הזה חוזר על עצמו כבר שלוש שנים.

התקשורת הישראלית כבר מזמן עייפה מלסקר את שגרת האירועים מידי יום שישי, ומדווחת עליהם רק לפעמים בשולי החדשות, או כשהדרמה גובה חיים או גורמת נזקים חמורים. העימותים בכפר הקטן לא תפסו מקום משמעותי במדיה המקומית.

לעומתה, התקשורת הבין לאומית, מגלה עניין יוצא דופן באירועים, מנתחת אותם ומסקרת אותם בהרחבה. בעיני העולם הסכסוך המקומי בין נאבי סאלח ונוה צוף הפך סמל למאבק הישראלי פלסטיני כולו.

"כל הזמן אני מתראיינת לערוצי תקשורת זרים", אומרת במבטא אמריקאי הרבנית שפרה בלס מנוה-צוף. "למרות שהכתבים מגיעים כבר עם אג'נדה מובהקת נגדנו, ומסקרים בחוסר מקצועיות, אני לא מסרבת להתראיין. רק שלא יאמרו שלא הסכמנו לדבר".

שפרה עלתה לארץ מארה"ב בשנת 1972, והתחתנה פה בארץ עם בעלה הרב יהונתן בלס, גם הוא עולה חדש מארה"ב. הם היו ממייסדי הישוב עפרה. "בנוה צוף חיפשו רב לישוב – אז עברנו לכאן".

זה היה בשנת 1987, ומאז מכהן הרב יהונתן בלס כרב הישוב נוה-צוף. "התאהבנו באיכות האנושית המיוחדת במקום, ונשארנו", מספרת הרבנית, שהפכה בשנים האחרונות, לאור הדרישה הגוברת, גם לדוברת מול התקשורת הזרה. לאחר כמה אירועים קשים בישוב, שבהם עלה הצורך במתן מענה מהיר ומקצועי לאופן הצגת האירועים גם בזירה הבינלאומית, הוקמה ועדת דוברות. בוועדה שני דוברי עברית, שני דוברי אנגלית, דובר ספרדית, דובר גרמנית ודובר צרפתית. בראש מערך הדוברות עומד נחמיה שניידר, והרבנית בלס מתווה יחד איתו מדיניות, שאותה יעבירו שאר החברים, כל אחד בשפתו, לפי הצורך.

ביום יום היא עוסקת בעריכה ותרגום. אשה חדה בעלת כישרון רטורי וחכמת חיים. היא מציעה לי שתייה ומתיישבת. מחלון ביתה לא ניתן לראות את הכפר, אבל היא כבר מכירה את המראות הקבועים ואת אירועי ימי השישי האלימים. אני מבקשת שתספר לי על האירועים מהזווית של התקשורת הבין-לאומית, שתביא דוגמא לכתבה בעלת משקל.

במשך שלוש השנים האחרונות התפרסמו ללא הרף כתבות בחו"ל אודות העימותים בכפר נבי סאלח. לחלקן היא התראיינה, אבל יש אחת שבהחלט מאד הטרידה אותה. "לפני כארבעה חודשים פורסמה כתבה על הסכסוך בניו-יורק טיימס, מהעיתונים הנפוצים והנחשבים בעולם. הכתבה פורסמה במוסף יום ראשון, שיוצא אחת לשבוע, ובו כתבות מיוחדות לסוף השבוע", מספרת בלס. "הכתבה זכתה לכותרת בולטת על שער המוסף - 'מכאן תצא האינתיפאדה השלישית?'. אבל אחרי ריאיון בן חצי שעה איתי, ושהייה של שבועיים בכפר נאבי-סאלח, התוצאה היתה צפויה - כתבה חד-צדדית. כתב אישום חריף, שקרי ומניפולטיבי נגד ישראל ונגד הצבא. הנזק התדמיתי מכתבה כזאת הוא עצום". הרבנית שפרה בלס מגדירה זאת כמגמה שיטתית של עיתונאות מוטית. "בהתחלה הייתי פורשת את המשנה שלנו בלהט, אבל עם הזמן הפכתי למודת אכזבות. היום אני מתרכזת בזריעת ספק בלב העיתונאים, ומתעלת את המרץ לשדל אותם לבדוק את טענות הפלסטינים באופן עובדתי".

פרס הקהל

בקרוב עומד לצאת לאקרנים סרט תיעודי של במאי בלגי צעיר, שמסקר את חייהם של מאורעות ימי השישי. במאי הסרט שהה תקופה ארוכה בכפר, והזדהה רגשית עם מצוקת תושביו. הוא ראיין גם תושבים מנוה-צוף, כדי להכיר לצופים גם את הצד השני. הוא הציג עצמו כסטודנט, ונתן למרואיינים תחושה טובה של מתן במה הוגנת. הרבנית בלס לא האמינה לו. "מי שבאמת בא ללמוד, הוא נדיר".

התוצאה איומה. אף אחד מתושבי נוה צוף לא אמר מילה רעה על תושבי הכפר הסמוך, אבל בימוי ועריכת הסרט גרמו להם להיראות חסרי לב. "הוא יכול היה להכין את הסרט מבלגיה. הוא רימה את המתראיינים שנתנו בו אמון. הוא בסך הכל בא כדי לתת ביטוי ויזואלי לאג'נדה שכבר היתה לו".

בטריילר לסרט נראים, בין השאר, שני בני נוער מנוה צוף מתראיינים על רקע המהומות מאחוריהם, לא ערים למניפולציה שעושה הבמאי. הנער מספר על ההתארגנות וההכנות באותה השעה של תושבי נוה צוף לשבת, בשעה כשברקע המצלמה עוברת למיקוד במתפרעים, והנערה אומרת: "הם מנסים לומר לנו משהו, אבל אנחנו אפילו לא מתייחסים". שוב המצלמה מתמקדת במהומות ברקע.

"המניפולציה הזאת גורמת לתושבי הישוב להיראות כקולוניאליסטים זחוחים, שבזמן הראיון איתם, ממש מאחוריהם, סובלים מפגינים שנלקחה מהם זכות הביטוי", אומרת מירי מעוז-עובדיה, המשמשת כרכזת דסק חו"ל במועצה האזורית מטה בנימין, ובת נוה צוף בעצמה. "אין יום שהכפר נבי סאלח לא מוזכר באיזה עיתון בינלאומי", היא אומרת. "יש המון בורות בעולם, שנובעת מהטיה מכוונת של התקשורת לטובת הפלסטינים. המקרה המקומי של תושבי הכפר נבי סאלח נתפס כסמל, אולי כי הוא מצייר בצורה מוחשית את הקולניאליסט האלים הפוגע בחקלאי המקומי התמים. קל לאנשים להזדהות עם האנדרדוג החלש, לקבל את הנרטיב הפלסטיני מעורר הרחמים. קל להתחבר למצוקת האדם הפרטי, הסובל מידי מפעל ההתנחלויות הדורסני והכובש. 'מקרה כבשת הרש' של הכפר הפלסטיני המסורתי, שגזלו את אדמותיו ועכשיו לוקחים לו אפילו את המעיין, את המים. וכדי להוסיף חטא על פשע משתיקים אותו ומונעים ממנו להפגין, והוא קורא לעולם בשארית כוחותיו לסיוע".

הסרט זכה במקום ראשון בקטגוריית הסרט הזר בפסטיבל בארגנטינה ובפרס הקהל, והוא תופס תאוצה ומוזמן לעוד ועוד פסטיבלים.

"הסרט כשלעצמו לא משמעותי כל כך, אבל הוא מוסיף שמן למדורה", אומרת מעוז-עובדיה. "בשורה התחתונה אנחנו מתרגלים לקרבות, נעשים אדישים, ובסופו של דבר נפגעים. נעשה נזק תדמיתי שאנשים אפילו לא מודעים אליו".

מכוונים גבוה

ההפגנות בנבי סאלח החלו לפני יותר משלש שנים, לאחר שיפוץ וניקוי מעיין על ידי נוער נוה צוף. המעיין היה כמעט יבש, רק זרזיף קטן נבע ממנו, ובוודאי שלא היה בשימוש שוטף של תושבי הכפר, כפי שהם טוענים.

"נבי סאלח היה כפר בעייתי עוד לפני הנוכחות היהודית במקום, הרבה לפני הקמת המדינה", טוען חזקי בצלאל, חוקר ומורה דרך, "זו כנראה אחת הסיבות להקמת המשטרה הבריטית דווקא בנקודה הזאת על הציר".

"לאחר עלייתנו לקרקע", מספר רפי בן-בשט, ממקימי הישוב נוה-צוף, "נפרץ התוואי לכביש הקיים. במהלך עבודות התשתית לכביש פרצו מים מצפון לכביש, שרוכזו על ידינו בבריכות בטון". הבריכות נוצלו מעתה בעיקר על ידי תושבי הכפרים הסמוכים. המינהל האזרחי איפשר להם בניית משאבות המובילות לנבי סאלח. את הנביעה מדרום לכביש חידש נוער נוה צוף. הוא חפר והגדיל אותה, ניקה וסידר את המקום, נטע עצים ובנה פרגולה ודק. שבועות של מאמץ. גם תושבי הכפרים הסמוכים נהנו משיפוץ המקום וביקרו בו. פנינה פסטורלית.

עד לפרוץ המהומות.

תושבי הכפר טענו לגזל המים, וגייסו לצידם תקשורת ואח"מים. "כבר בהפגנה הראשונה, נוכח במקום הממונה על החקלאות ברשות הפלסטינית", מספר בן-בשט, "היה שם שידור לווייני לערוצי תקשורת באמירויות קטאר וכווית, והרגשנו שהם מכוונים גבוה. אותו ממונה מטעם הרשות הפלסטינית המשיך במשך תקופה ארוכה להגיע מידי יום שישי להפגנות".

הרבה מאמצים מושקעים במאבק הזה. "המפגינים מקבלים תשלום על השתתפותם בהפגנות", טוען רפי בן-בשט. "אירגונים באירופה ובעולם הערבי ממנים אותן".

"מידי סוף שבוע יוצאים אוטובוסים של אנרכיסטים מארגון ISM, ארגון סולדריות בינלאומי, לכמה מוקדים ביהודה ושומרון. נבי סאלח הוא אחד העיקריים", אומרת מירי מעוז- עובדיה.

גם פעילי שמאל ישראלים רבים מצטרפים להפגנות, שהפוכות ונהיות מעין הפנינג שנאה נגד המתנחלים, נגד הצבא ונגד מדינת ישראל".

להתמודד עם דעות קדומות

כדי להתנער מהתדמית המפלצתית שדבקה בתושבי ההתנחלויות, וכדי להציע לדעת הקהל את הזווית שלנו בסכסוך, מוציאות המועצות האזוריות ביהודה ושומרון סיורים ידידותיים לקהל.

מירי מעוז-עובדיה מרכזת את נושא הסיורים מחו"ל במועצה האזורית מטה בנימין. מירי היא אשת שיחה נעימה ורהוטה, כראוי למי שמשמשת בתפקיד דוברות ויח"צ. היא גדלה בנוה צוף עד שנישאה לאחרונה ועברה לירושלים. את עבודתה במועצה היא החלה לפני כשנה וחצי. "עצם השקעת משאבים בעבודה מול הקהילה הבין לאומית, היא תפנית חדשה יחסית במועצות האזוריות ביהודה ושומרון", היא מנסה להסביר מה משמעות התפקיד שלה באופן מעשי: "אנחנו עוסקים בעיקר בסיורים למעצבי דעת קהל בחו"ל. דיפלומטים, עיתונאים, סטודנטים".

אני מבינה מיד את הפוטנציאל בסיורים לעיתונאים ודיפלומטים, אבל שואלת אותה על חשיבות ההשקעה בסטודנטים.

"אנחנו רואים חשיבות בהשקעה בסטודנטים. לרוב אלו סטודנטים למימשל, ליחסים בינלאומיים וכדומה, שבאים ללמוד על הסכסוך. כרגע הם סטודנטים, אבל הם בדרך למשרות שעשויות להיות משמעותיות גם עבורנו. חשוב לנו מאד להציג להם את העמדה שלנו בסכסוך. בסיורים, גם עם סטודנטים וגם עם עיתונאים או דיפלומטים, אנחנו מנסים להשיג שני הישגים. גם הישג מיידי, הצצה חד פעמית, בניסיון להציג את עמדתנו בצורה המיטבית; אבל גם הישג ארך טווח בקשר עם המסיירים, שיניב פירות בעתיד. לא תמיד סיור עם כתב יניב כתבה, אבל הקשר איתו חשוב לנו מאד לפעם הבאה שיחפש מרואיינים, ונוכל למצא עבורו את המתאימים ביותר".

אני שואלת אותה על הפרופיל הממוצע של מי שמגיע לסיור. "מה שמאפיין את כולם היא בורות וידיעות לא נכונות". קשה מאד להתמודד מול אנשים שמגיעים עם דעות קדומות. מעוז-עובדיה מחלקת את האנטגוניזם להתנחלויות לשני מישורים. "יש את המאקרו, את השאלה המוסרית על לגיטימיות ההתיישבות ביהודה ושומרון בכלל. לרוב מגיעים לסיור אנשים שחושבים שעצם הנוכחות היהודית במקום היא בלתי מוצדקת", היא מפרידה. "ויש את השאלה הפרטית, הטכנית, לגבי חוקיות אדמות ספציפיות".

הרבה יותר קל להתמודד עם השאלה הפרטית, להוכיח בעלות באופן עובדתי, ולטהר את הטענות לאי-חוקיות. לגבי השאלה הגדולה על מוסריות החיים פה, קשה מאד לשכנע את מי שכבר הורעל. "יש לפעמים הצלחות, אבל לרוב העיתונאים נצמדים למה שרצו מלכתחילה לראות, או למה שדרשו מהם שולחיהם במדיה". אבל למרות הכל מירי מעוז עובדיה ממשיכה בעבודה הסיזיפית בתנאים הבלתי אפשריים.

רוב המימון לסיורי הסטודנטים מגיע מעמותות שמאל כמו 'שלום עכשיו', 'שוברים שתיקה' ו'עיר עמים'. הסטודנטים מקבלים שטיפת מוח של כשבוע ברשות הפלסטינית, וסיורים בעיקר בערים ערביות, ומגיעים לשעות ספורות לסיור שמוציאה מירי. היא נותנת לי דוגמא טריה לסיור כזה שנערך לאחרונה: "הגיעה קבוצה מאוניברסיטת ג'ורג' מייסון, וירג'יניה, ארה"ב - מטעם המרכז לחינוך גלובלי. הם בילו בארץ כשבוע, התנדבו בנצרת, רמאללה ומזרח ירושלים. אחרי דוברים כמו טליה ששון ודומיה, ניתנו לנו ארבע שעות של חסד להציע את מרכולתנו".

זה נשמע ממש מייאש.

"מה בכל זאת אתם מצליחים להעביר בזמן המועט שהוקצב לכם?", אני שואלת בתסכול.

"למרות שהם הגיעו כבר עם מטען ודעות קדומות, אנחנו רוצים להראות להם את מורכבות החיים פה. אין שחור ולבן וגם אין פתרונות קסם. אנחנו מנסים לתת להם חוויה של חיים נורמאליים, של אוכלוסיה נורמטיבית שמכירה בשכניה ורוצה ביחסי שכנות טובים. מפגישים אותם עם אנשים כריזמטיים ונעימים, דוברי השפה שלהם שינסו לגעת בהם. אנחנו גם מראים להם את המאסה המשמעותית של ההתיישבות ביהודה ושומרון. יש כאן יותר משני קראוונים על גבעה, יש פה מוסדות לימוד רבים, יש פה חיים. באנו כדי להישאר".

לעשות יותר שיעורי בית

בנבי סאלח השכילו לבנות תמונה מזמינה. סטודנטים, דיפלומטים ועיתונאים נמשכים לחוויה הרגשית, להצצה לעולמם האומלל, לדרמה סוחטת הדמעות שמציעים להם בכפר.

כך הגיע לכפר יוצר הסרט שלעיל.

אחיה של מירי הוא אחד המרואיינים בסרט. אני שואלת אותה על תגובתו למראה הטריילר שיצא. "לפני שהוא ראה את הטריילר, עשיתי לו הכנה", היא אומרת. "בעבודה שלי אני נתקלת הרבה בחוסר יושר עיתונאי ולפעמים במפח נפש. פחדתי שהוא ייפגע, רציתי לגונן עליו". היא כועסת כשהיא מדברת על יוצר הסרט. "זה מעליב, זה ניצול ציני של אנשים ושימוש בהם לטובת האג'נדה של הבמאי".

למרבה ההפתעה אחיה לא הזדעזע כמוה. "כנראה שההכנה עשתה את שלה. הוא גם הרגיש טוב עם עצמו, כיוון שלא עשה ולא אמר שום דבר לא ראוי".

מירי וצוותה מקיימים אחרי מקרים כאלה תמיד דיוני הפקת לקחים. "לא היינו צריכים לכתחילה לשתף פעולה עם אדם כזה. לא תמיד אפשר לדעת מה טיב האנשים שמגיעים. במקרה הזה, הבמאי הציג עצמו כסטודנט, הוא לא היה קשור בשום עיתון או רשת תקשורת או כל אירגון אחר. למדנו לעשות שיעורי בית טוב יותר".

בתוך מערכת שיקולים של רווח והפסד, מירי מעוז עובדיה לעיתים מסרבת לשתף פעולה עם עיתונאים. "התקשר אלינו כתב מחו"ל, שרצה לעשות כתבה על המקצועות המסוכנים בעולם. בין השאר הוא רצה להצטרף ליום עבודה של נהג הסעות בחברה לפיתוח מטה בנימין". מירי ועמיתיה, חשבו שזה לא משרת את מאמציהם לבנות תדמית של חיים נורמלים פה. "סירבנו לשתף פעולה. היה ברור שהוא ינסה לצייר תמונה אימתנית של סכנה וטירוף. יש לנו אחריות על התדמית של ההתיישבות בעיני העולם".

עידן המצלמות

המלחמה על דעת הקהל מתרחשת במדיה. לשם מכוונים הצדדים את עיקר מרצם. לולא המצלמות והסיקור התקשורתי, ספק אם היו מתמידים תושבי נבי סאלח באדיקות בקיום ההפגנות.

הם יוצאים לשטח מוכנים, מתדרכים את המבוגרים, הנשים והילדים, ומציידים את כולם במצלמות. הם מתגרים בחיילים ומשפילים אותם, אורבים להם ומחכים לרגע שיפלו למלכודת.

תמונה של חייל דוחף ילדה קטנה, חזקה מכל טיעון אחר. בזירה הזאת, ידם של תושבי הכפר על העליונה.

הם אשפי פרובוקציות, יודעים היטב את העבודה.

חיפוש בגוגל תחת הכותרת נבי סאלח באנגלית מניב מאסה עצומה של אינפורמציה, כתבות, תמונות וסרטונים - מהם משתקפת תמונה של הפלסטיני העשוק כקורבן.

"מה יש בנבי סאלח, שממקד כל כך הרבה תשומת לב עולמית?", אני שואלת, עדיין לא מבינה.

"המעיין, נבי סאלח ונוה-צוף אינם הסיפור, הם בסך הכל טריגר", אומרת מירי, "הקריאות אינן נגד תושבי נוה-צוף, הם נגד הצבא, נגד ישראל".

לרפי בן-בשט יש תיאוריה אחרת המסבירה את חשיבות המאבק על נבי סאלח. "הישובים נוה-צוף ועטרת יוצרים רצף טריטוריאלי בין גוש סלפית, לבין רמאללה וביר זית. לולא הישובים האלה והציר המוביל אליהם, ההתיישבות היתה מחולקת". מישהו, לדעתו, הבין את הפוטנציאל במאבק על הציר הזה.

"מסע ההכפשות והשקרים של הערבים נגד נוה-צוף בזירה הבין-לאומית עשויים להוות איום על ההתיישבות בהסכמים הבאים. אנחנו לא בתוך גוש התיישבות, אנחנו תופרים בין הגושים, עצם בגרון הערבי".

בן בשט מביא עוד דוגמאות לאיום על הציר המחבר בין נוה צוף וכביש 60, שאליו מכוונים הערבים את מאמציהם.

"על הציר הזה, המקשר בין מערב בנימין למזרח בנימין, נבנית רוואבי, עיר ערבית גדולה, ממש סמוך לעטרת. הכניסה לעיר היתה צריכה להיות לכתחילה מהגשר ליד ביר זית. היום הכניסה לעיר היא דרך הכביש לעטרת-נוה צוף. הסיכום מול הרשות הפלסטינית היה שהכניסה לעיר תהיה ממנהרה שתיבנה מתחת לכביש המדובר לנוה צוף, אבל בפועל נבנית במקום זה כיכר. המשמעות של בניית כיכר על הכביש תהיה תנועה של אלפי כלי רכב ערבים על הציר איתנו, או במילים אחרות - הדרת יהודים מהציר הזה".

בן-בשט נראה מודאג. הוא מביא דוגמא נוספת. "הצומת ליד עין סיניא נמצאת על הציר בדרך לכביש 60. מהצומת יש פנייה לכיוון רמאללה, שנסגרה בעקבות פיגועים רבים והבנת הסיכון הכרוך בתנועה ערה של רכבים ערבים משטחי הרשות הפלסטינית. עפרה פליקס, לדוגמא, נרצחה שם. בתחילת האינתיפאדה השנייה, לאחר הפיגוע בו נפצע אנושות חברנו מוטי גלסטר מנוה צוף - לפני כ-13 שנים, נסגרה הפנייה לרמאללה. היום, במסגרת מחווה לקראת פתיחת שיחות השלום, נפתחה הצומת לתנועה מכל הכיוונים.

"אנחנו צריכים להבין את האיום ולפעול נגדו", הוא אומר, "הציר הזה צריך להיות יעד אסטרטגי גם שלנו, לא רק של הצד השני. אנחנו צריכים ליזום, לא רק להגיב". לבן בשט יש כמה הצעות יעול, ביניהן הוא חוזר ומדגיש את סיפור המעיין.

"צריך להתנער מהטענות השקריות בעניין המעיין ולגייס את המינהל האזרחי והמועצה להכשרת חוקיות המעיין ולפיתוחו. המעיין הזה הוא פוטנציאל תיירותי גדול. הוא סמוך לכביש ונוח לגישה, וזרם המטיילים בו גדול".

הרבנית שפרה בלס מוסיפה את הפן האופטימי: "נוה צוף, מהישובים היפים בבנימין, קולטת משפחות חדשות כל הזמן", היא אומרת, "בתקופה האחרונה נבנתה שכונה חדשה והישוב גדל. אחד המדדים להצלחה של ישוב, היא גם הבנים הממשיכים. לנו יש בישוב גם דור שני, שלישי, ואפילו זכינו לראות נינים לתושבים - דור רביעי! יש בנוה צוף אוכלוסיה מגוונת מאד, יהודים מכל העולם שמרכיבים יחד חברה הרמונית ומיוחדת במינה. אנחנו נכונים לאתגרים, וב"ה אופטימיים ושמחים".

המהומות יתחדשו שוב, ביום שישי הקרוב, אבל הפעם, מקווים תושבי נוה-צוף, אתם - שכבר מודעים למתרחש - ניצבים יחד אתם בחזית.

-----------------------------------------------------------------------------

מוניטור לתקשורת

שנים של הטיה תקשורתית ברחבי העולם לרעת ישראל וההתיישבות, הולידו גם תופעה מדהימה – אנשים שמקדישים את ימיהם למעקב תקשורתי במדיה – מוניטורינג, במטרה לנסות עד כמה שניתן לקדם סיקור מאוזן, מדוייק והוגן. כשהם עולים על סיקור לא מאוזן ולא הוגן, הם מדווחים לציבור הרחב על הבעיה המקומית או על מגמת העיתון. במקום שיראלים רבים כבר נכנסו לאדישות מתוך שהתרגלו לסיקור חד צדדי ועויין, הם בחרו לצאת למלחמה יומיומית על האמת. כזאת היא למשל הדר סלע, העוקבת אחרי רשת ה-BBC, וכזה הוא אדם לוויק, שמנטר את התקשורת בלונדון, ובתוכה הגרדיאן.

ה-BBCהיא רשת השידור הגדולה והמשפיעה בעולם כיום, עם כ-225 מליון צרכנים ברחבי העולם. היא נחשבת לרשת איכותית ואמינה, אבל ערוץ החדשות שלה נוקט באופן קבוע עמדה פרו ערבית ואנטי-ישראלית. כך סוקר למשל בהרחבה ה'טבח בג'נין' שלא היה, תוך התעלמות מוחלטת מהטבח באיתמר.

הדר סלע, ילידת אנגליה וכיום תושבת רמת הגולן, התגייסה למערכה לטובת ישראל, כשהיא נתמכת על ידי אירגון C.A.M.E.R.A(בתרגום חופשי: קהילה למען דיוק בסיקור המזרח התיכון באמריקה), שעוקב אחרי סיקור העימות בארה"ב.

אדם לוויק נחלץ לאחרונה לעזרת תושבי נווה צוף, והיה שותף בישיבות החשיבה שקיימו בדבר המענה הנכון לסרט המניפולטיבי נגדם. יחד עם "פרספקטיבה" - שעוקבת אחרי העיתונות הישראלית, הם מנסים לאזן את התמונה ככל שניתן.

לאתר של הדר סלע, הנקרא BBC watch, יש חשיפה יומית של כמה אלפי כניסות. לטענתה, גם הרשת עצמה עוקבת אחריה ולפעמים אפילו מתקנת. ויש לה גם בקשה מהציבור: אל תאמינו לכל מה שאתם קוראים.