במסגרת תפקידיה הרבים של האישה אני רוצה להעלות אל התודעה תפקיד נוסף אשר אינו מקבל מקום, ואולי הגיעה העת לכך.זה הזמן להרים את הכפפה ועוד שאר דברים אחרים ולומר "שורו הביטו וראו” - עוד לא תמו כל תפקידיה של האישה.

בוקר. עליי לצאת מן הבית. אני מארגנת תיק קל הכולל: בקבוק מים רתוחים לקטנה, בקבוק מלא מים עבורי, ארבעה טיטולים, שתי ערכות בגדים להחלפה, חיתול בד, מגבונים, קרם, כובע צמר, ועוד שאר פריטים למקרה חירום. סך משקל התיק – חמישה וחצי ק"ג. את העגלה אני מרימה אחר כבוד כשאני לוקחת אוויר, שיהיה לי כוח לסחוב את השבעה וחצי הק"ג שהיא שוקלת.

את ה-13 ק"ג הללו אני מורידה אל האוטו. אחר כך את הילדים כולל את בתי בת השנתיים "על הידיים" - 10 ק"ג, ואת הסלקל עם הקטנה – שישה קילו, בתוכו. אני עולה שוב אל הבית לקחת את הזבל שמשקלו אההם, כבד מאוד... ושוב כדי לקחת גם את תיקי האישי והמעיל וגם סוודר לכבוד מזג האוויר ההפכפך.

אחרי כמה בדיקות שלא שכחתי כלום אני נוסעת לדרכי, מורידה את הילדים מהרכב למסגרות החינוך, חלקם שוב על הידיים, רצה להביא דואר 'על הדרך', נכנסת למכולת לקניה לא גדולה – חמש שקיות חלב, שתי כיכרות לחם, ארבע קופסאות גבינה, שני קוטג', ירקות לסלט, למרק, עוף לארוחת צהריים...

את כל השקיות - הרבה יותר מ-20 ק”ג, אני סוחבת לאוטו כשאני מדדה כאווזה כדי לשמור על שיווי משקל.

מהחניה אני מעלה את הקניות אל הבית, מסדרת את הירקות והמוצרים האחרים במקרר ורצה לאוטו בחזרה - לא לפני שהעליתי את הקטנה שאיתי בסלקל, והורדתי בחזרה אל האוטו.

במסגרת היום שאליו יצאתי, יום סידורים בעיר, אני זוכה לצאת מהרכב ולהיכנס כחמש פעמים. בכל פעם כזו אני מוציאה את העגלה ומרכיבה עליה את הסלקל ואחר כך מפרקת. מורידה ומעלה, והכל במהירות אדירה כדי להספיק לחזור לילדים בזמן. הכל רק כדי לא לחטוף את מבטי האימה של הגננות שנשארות עם הילד האחרון בגן, ובטח שלא להרגיש שבתי היא שנשארה אחרונה וזנוחה.

מיד עם בואי הביתה אני מעלה את מה שצברתי במשך הבוקר אל הבית, ושוב תינוקת בסלקל, שוב את זו בת השנתיים, שקיות, עגלה, ורצה הלאה אל מלאכת ההאכלה והכביסה. מרימה סלסילות מלאות בכביסה רטובה ויבשה במרץ - מכונות של 10 ק”ג, חשוב לציין, תולה ומייבשת.

עשו חשבון פשוט, במשך שנות חיינו אנו סוחבות הריונות אשר שוקלים 10 ק"ג ויותר. לפעמים הרבה יותר.

אנו נושאות ים של מצפון (עיינו בטור הקודם), ובכל פעם שקופץ לנו קפיץ אנו הופכות את כל הבית ומעבירות ריהוט מפה לשם.

בקיצור, יותר מכל יתר התפקידים בחיינו, התפקיד המצוי ביותר אך הנסתר ביותר הוא הסבלות.

כן! זה הזמן להרים בגאון את דגל הסבלות שלנו. כולנו סבליות, הנושאות מידי יום למעלה מ-70 ק"ג בממוצע, וזאת מלבד משקלנו האישי, כן? יש לנו יכולות אדירות לשאת כמעט כל דבר הקשור בניהול הבית והמשפחה. החוסן הסבלי שלנו בא אך ורק עם תו תקן ביתי.הכל נישא ביתר קלות, הכל. חוץ ממה שאינו קשור לביתנו. סתם דברים כבדים זה גדול עלינו. אחרי הכל, אנחנו ה"מין החלש".