"אמא, מה זה בא לי לסיים מהר את החדר לפסח", אומרת לי בתי ממש בערב ראש חודש אדר א'. אני מביטה בה ותוהה לעצמי האם זה עניין גנטי או מנטאלי, ואיך זה שלחץ הפסח מחלחל בצורה טובה כל-כך אל הדור הבא, והאם זה אומר שכל עמלי לא היה לשווא?הנה ערב ראש חודש אדר, ובמקום להתעסק עם החודשים הנפלאים האלה - היא מוטרדת מפסח.
מפה לשם, הדברים חלחלו למוחי הקודח, ובאמצע הלילה – שהוא הזמן השקט היחיד ביממה שלי - הטרידו מחשבות הפסח את מוחי, מה צריך לעשות, ומתי להתחיל, ואיך עוברים את חודשי ההכנה בשלום מבלי להפוך את בני הבית לעבדי מצרים.
הדילמה השנתית בשיאה, הרצון לאזן את כל מערכות העבודה נטוע בי, ואני מתפללת להצליח במשימה המורכבת הזאת.
חודשיים של אדר, אומרים שהם חודשיים של שמחה, של חוויות משפחתיות, של מסורת נפלאה. את אדר א' חוגגים ב'קטנה', באופן סמלי, ואילו את אדר ב' חוגגים בגאון ובהיסטריה הרגילה של כל שנה.
ובכל שנה, בין משלוח מנות למשנהו אני מזהירה את ילדיי לבל יעזו להעביר אל חדרם אפילו פירור של משלוח מוחמץ. כלום. אני מבינה לליבם הדואב והמתלונן על שהם משאירים את המשלוחים שלהם בשטח הציבורי - כלומר במטבח - כדי לשמור לימים הבאים, כותבים שם על המארז המנופח ומתריעים בפני כל יושבי הבית לבל יראו או יגעו במשלוח שלהם; ובאורח פלא, תמיד מישהו בוכה שנגעו לו, לקחו לו, שתו לו, אכלו לו. כל שנה. אגב, האשם מעולם לא נמצא. אין מודה על החטיף אשר חטף.
אם היו שואלים אותי, הייתי מציעה להחליף את אדר א' עם אדר ב'. באדר א' לעשות את כל המהומות – המישה... מישה..., המשלוחים, הסעודה, היין והשיכורים מהיין. אפילו ירידת הגשם. ובאדר ב' - נחגוג בקטנה, בנעימות. לא אכפת לי אפילו לשמוע שוב מגילה, ובלבד שלא להיות אחוזת אטרף על החמץ.
אגב, ככה גם יהיה לילדים מספיק זמן לחסל את כל הונם לאט-לאט ובלי לחץ, ואנו האמהות לא נאלץ להשמיד מחצית מהשאריות כי הנה הנה תיכף ראש חודש ניסן וכבר צריך לחסל את החמץ.
לבתי המתוקה לא הרשיתי להתחיל לנקות את חדרה לפני המועד הרשמי של תחילת המרוץ. מה הטעם? הרי עד ערב פסח ממילא יתמלא החדר בבלגאן ולכלוך. לא, אני לא מדברת על חמץ. אני מדברת על האבק - שהוא סוג של חמץ, על שאריות של ניירות, דפים, על בגדים זרוקים בכל פינה, על סתם לכלוך ובלגאן סטנדרטי.
לנו האמהות, הניקיון לפסח הוא ההזדמנות היחידה בשנה לדרוש הפיכה וסדר מבלי להיאבק על כך. אני מתחילה לספור את הימים כמו שסופרים כבשים על מנת להירדם, אך הדבר עושה את הפעולה ההפוכה ואצבעותיי מעקצצות בחוסר שקט. אולי בכל זאת אתחיל בקטנה - בארונות בחדר. לא ממש ניקיון, רק סדר קל. ואעביר גם סמרטוט, שיהיה נקי על הדרך. בשקט-בשקט אני יוצאת מהמיטה, מזדחלת אל הארון ומתחילה לרוקן אותו. אני מוציאה את כל הבגדים, מקפלת ומיישרת היטב, מעבירה סמרטוט רטוב ואחריו אחד יבש, ממיינת, בוררת, זורקת, ומחזירה לארון כמו שלימדוני אימי וסבתותיי, ומודה להן על מורשת נפלאה, על גנטיקה וחפירה מנטאלית אלו, שהפכו אותי למי שאני - היסטרית פסח. אני חושבת על בתי המדהימה שהשכילה לחשוב על פסח עוד טרם בא פורים קטן, ושמחה מודה ונרגשת על שהצלחתי בחינוך. חינוך אישה כשרה הדואגת למחר מבעוד מועד. איזו נחת. פסח, הנה אני באה.
פורים שמח!