יש אנשים שבשבילם כלב משמעותו חבר על ארבע, בן משפחה, שומר נאמן ושותף לדרך. יש אנשים שעבורם כלב זה פחד, בהלה, סכנה. בין אלה לאלה ישנם כמובן את מי שנעים בין שני הקצוות.

מאמצים רבים נעשים כל העת כדי לצמצם את הפער שבין הקצוות. אבל החוק היבש תמיד יהיה מצומצם בהשוואה לצורך, ובעל כלב יכול לאמלל את חיי שכנו במסגרת החוק, לעיתים אפילו בלי כוונה. חשוב לזכור שמעל החוק ישנם ערכים של יחסי בן אדם לחברו, ומן הראוי לנהוג על פיהם.

החוק מוגבל ביכולתו לרדת לכל הפרטים והמצבים, וגם במקרים שבהם נעשית עבירה על פי חוק, לא תמיד ניתן להוכיחה. החוק נותן כלים, אבל טחנות הצדק לא עומדות בדרישה, שיני האכיפה אינן חזקות מספיק, ואנשים צריכים לקבל על עצמם תפיסה הוגנת ואכפתית של "ואהבת לרעך כמוך".

ישנו תסכול בקרב חלק מהתושבים נוכח בעיות הקשורות לכלבים שאינן נפתרות באופן מיידי. רמת הפיקוח והשירות ביישובי המועצה הינה גבוהה יחסית לתנאים המורכבים של שטח רחב ומספר יישובים גדול, אבל למרות מאמצי הפקחים המסורים הנקראים למשימה, יש לזכור שהבעיות אינן עומדות במקום, כמו צינור שהתפוצץ או תאורה שנשרפה, ולא תמיד אפשרי לתעד ולתפוס. לכן חשוב לשוב ולבקש מבעלי הכלבים להבין את מורכבות המצב ולעשות מאמץ קטן כדי לחסוך עוגמת נפש מאחרים.

הכלבים של בנימין

במועצה האזורית מטה בנימין רשומים כ-2,500 בעלי כלבים. ישנם יישובים עם 200 כלבים ויותר, ויישובים עם אחדים בלבד.

רבים מאלה החושבים על הכלב כמסכן את בריאות הציבור, חושבים מיד על מחלת הכלבת. אכן, הכלבת הנה מחלה חשוכת מרפא אשר עלולה לעבור באמצעות רוק ונוזלי גוף מיונקים - בעיקר ממשפחת הכלביים (אך לא רק) - ליונקים אחרים ולאדם.

מדינת ישראל פועלת למיגור המחלה דרך חיסוני כלבת וחובת רישיון אחת לשנה, פיזור פתיונות אוראליים באמצעות מסוק (גם אצלנו בבנימין) וחלוקת פתיונות נוספים בעונה זו (בחודשי סוף חורף-תחילת אביב) לפיזור ביישובים על ידי הרבש"צים והשירות הווטרינרי.

בזכות מאמצים גדולים של השירות הווטרינרי הכוללים טלפונים, זימונים במסרונים, מכתבים, מועדי חיסונים תכופים ביישובים וגם התראות וקנסות – ישנה עליה גדולה בהיענות לחיסון, ואנו עומדים כיום על 92% כלבים מחוסנים. בהשוואה לרמה הארצית מדובר באחוזים יפים.

חובת קשירת הכלב לבעליו או שהייתו בחצר מגודרת, חובת הדיווח והסגרת הכלב לאחר שנשך, שרט או ליקק - הנן חלק מפעולות המניעה. העוברים על החוק שנתפסים מקבלים ברירת קנס או התראה.

מלבד הכלבת ישנם היבטים נוספים העלולים לגרום לירידה באיכות החיים ובפגיעה בנפש או ברכוש.

כלבים משוטטים

רק לפני שבוע צולמו באחד היישובים ילדים קטנים רצים אל הכביש עקב כלב שהשתחרר והבהיל אותם. למזלם לא עברה מכונית באותה שנייה, אך לא קשה לדמיין מה היה קורה אילו היתה עוברת.

אין לאפשר לכלב להסתובב חופשי ללא חיבור לבעליו בעזרת רצועה, ואשר בעליו מסוגל לשלוט בו. אין הבדל בין אם מדובר בכלב קטן או גדול. הדבר מגובה בחוק מדינה ובחוק עזר של המועצה. מפקחי השירות הווטרינרי אינם יכולים להיות בכל היישובים כל הזמן על מנת לתעד עבירות אלו. אך האין זה מובן מאליו שאין זה ראוי לגרום נזק או חשש מנזק למישהו משכנינו?

מלבד מקרים של ילדים שרצו לכביש מפחד מכלב משוחרר, נתקלנו במקרים של אמהות שלא העזו להגיע לסביבת הגן, או כאלו שמתכננות את הגעתן לשם כאשר אין כבר כלבים. ולא מדובר על כלבי בר אלא על כלבי בית. ומה לגבי הנזקים הנעשים כאשר בעלי הכלב לא רואים? דווחו לנו מקרים של כלבים ששוחררו ונכנסו לחצרות בתים וגרמו לנזקים בגינה, או לנזק לכלב הקשור של התושב. כלבים אחרים טרפו את הארנבונים / שרקנים / תרנגולות של השכנים.

אל השרות הוטרינרי מגיעים סיפורים לא פשוטים על נפגעי הכלבים, כמו למשל על נער עם בעיות הרטבה בגלל כלב הרובץ תמיד בפתח בית השכן, וגורם לו לחשש מתמיד.

שמענו טענות אין ספור על כך ש"מהכלב שלי אף אחד לא מפחד", "הוא אינו מזיק לאף אחד", "אני משחרר אותו רק בלילה", "רק ליד הבית", "כולם מכירים אותו", "הוא כל כך זקן שלא מסוגל לעשות כלום", "הוא פוחד אפילו מחתולים", "אנשים צרי עין מלשינים עלי"... ועוד כהנה וכהנה. הטענות האלה אינן רלוונטיות, כמו שאין הנחתום מעיד על עיסתו כך אין הבעלים מעיד על כלבו.

טרום עידן ה-DNA

והנה עוד סיפור שהיה באחד היישובים: יעקב ולאה (השמות בדויים) חסכו חודשים ארוכים לקניית סלון חדש. כחודש לאחר הרכישה חזר בנם מהגן, וכהרגלו קפץ בשמחה על הספה החדשה – מה שהיה מותר בביתם. לאחר שניות חשו כולם בריח מוזר. הסתבר שבנעליו של הילד דבק משהו מסריח שעליו דרך בבואו מן הגן. משהו שקשור בהחלט לכלב של השכנים, שהשכנים לא טרחו לאסוף.

עד שיגיע עידן ה-DNA(שימוש בדגימת צואה להוכחת העבירה), תיעוד כלב שעשה צרכיו ובעליו לא הרימם, הינה משימה כמעט בלתי אפשרית. לא מעט עוגמת נפש נגרמת כתוצאה מאותם "מוקשים" המפוזרים בדשאים הציבוריים, מתחת לציליות ובשבילים, ומגיעים דרך הנעליים הביתה לספה החדשה, למטבח, למיטה או לחצר. יש לדעת שבצואת הכלב עלולים להיות תולעים אשר חס וחלילה עלולות לפגוע במערכת העיכול, אך גם אם מדובר בכלב מטופל לחלוטין – למה שמישהו יצטרך להחליף ריפוד חדש של ספה בגלל כלב של שכן?

כלב נובח לא נושך?

המיתוס הזה לא בטוח שנכון, אבל כן, דרכו של כלב לנבוח, ולא חסרים גירויים סביבתיים באזורנו, ומבחינת החוק – מאוד קשה להוכיח מטרד מנביחות. אולם יש כלבים שהנביחות שלהם הנן מעבר למצוי, אז האם שווה לקלקל את היחסים עם השכנים או להרע את המצב בגלל כלב?

אדם המגלה אחריות כלפי בעל החיים שברשותו – סביר שיעשה כך בכל דבר, הן בביתו והן בעסקיו. בסופו של דבר, רוב התושבים גרים במועצה מתוך בחירה ומתוך רצון לאיכות חיים, ושמירה על הכלב הינה חלק מהותי מדרך זו.

אז מה נכון לעשות?

• בחרתם להביא כלב הביתה – נהדר. לכו איתו למאלף לחינוך ומשמעת.
• מלונה, חצר וצעצועים משמעותם כלב שמח – שגורם בדרך כלל פחות נזקים.
• הקפידו על בריאות: חיסונים שנתיים, ביקור תקופתי אצל ווטרינר פרטי, תילוע ועוד.
• כבל במתח נמוך + קולר מיוחד לכלב ואילוף קצר, מונעים יציאת הכלב מהחצר.
• ניתן לשים בלילות קולר למניעת נביחות – ולאחר זמן להורידו.
• טיול עם הכלב - תמיד עם רצועה ועם שקית לאיסוף צרכים.
• חצר חופש יישובית היא רעיון נהדר – כל יישוב שיאתר מקום מוגדר בשטחו יוכל לגדרו ולהציב בו מתקנים לכלבים וספסלי ישיבה לבעלים, ולאחר אישור ניתן יהיה לשחרר בו את הכלבים ממש כמו ברעננה, ראשל"צ, תל אביב ועוד.
• ובעיקר: מודעות והתחשבות. לגדל כלב זאת זכות, ומהלך עם הרבה ערך מוסף, אך יש נדרשת אחריות ומחויבות לתושבי היישוב האחרים.