כאשר ילדתי את בתי, נשארתי עימה במשך שבת שלמה בבית היולדות. באין אף אחד שיפריע, בילתה הקטנה את השבת הראשונה לחייה צמודה לגופי. עבור שתינו, היתה זו חוויה של חיבור מיוחד במינו.

לאורך חיינו יהיו לנו עוד חיבורים רבים רבים זו עם זו, אך כזה בדיוק - לא יהיה עוד.

טבע העולם.

כאשר תינוק נולד, הוא ואימו מחוברים ומאוחדים כמעט כישות אחת. יש לכך משמעות קיומית עבורו: בשלב זה הוא חסר ישע לחלוטין, וזקוק לנו לסיפוק כל צרכיו. היות והתינוק מתקשה להעביר לנו מסרים ברורים (אני רעב / קר לי / משעמם לי פה לבד ב-4:00 בבוקר), אנו מנסים לקרוא את צרכיו כשאנו מניחים שקר לו או שהוא רטוב ומטפלים בו בהתאם. למעשה, אנו חשים בשבילו - אנו "מלבישים" על התינוק תחושות שלנו בכדי שנדע כיצד לטפל בו. תחושות אלו מוכרות לנו מעצמנו, והזדהות זו עם התינוק מאפשרת לנו לנסות ולהבין אותו.

חוויית תחושות שלי עצמי כאילו הן שייכות לאחר, נקראת השלכה.

בשלב הראשוני בחיי התינוק השימוש במנגנון ההשלכה הוא הכרחי, בכדי שנדע להעניק לתינוק את צרכיו הבסיסיים גם מבלי שנשמע זאת ממנו בברור.

ככל שילך התינוק ויגדל, תתפתח יכולתו לתקשר ולהביע את עצמו בדרכים שונות - ולכן יפחת הצורך בשימוש בהשלכה בכדי להבינו.

אך השינוי בתפיסה כי רגשותיי שלי ושל תינוקי אינם בהכרח זהים, אינו נובע רק מהתפתחות יכולתו של התינוק להביע את עצמו. במקביל מתפתח תהליך הנפרדות בין התינוק ובין האם. נפרדות הינה תחושה קיומית בסיסית של היותי אובייקט נפרד מן האחרים, בעל רצונות, צרכים, מאוויים, דעות וחלומות משל עצמי.

התינוק, אשר היה עד כה לא-מופרד מאימו, מתחיל לאט לאט להכיר בעובדה (הכואבת, יש לציין) כי הוא ואימו הינן שתי ישויות נפרדות.

הבנה זו הינה ראשית הנפרדות, אשר מהווה בעצמה את ראשית הצמיחה של זהות עצמאית בוגרת. עבור התינוק זהו ויתור, שלצידו הזדמנות.

גם עבור האם אין הדבר כה קל. עליה לקבל את העובדה כי לתינוקה הגדל מול עיניה תחושות נפרדות מאלו שלה, לעיתים אף שונות, ולא נדרש ממנה עוד לחוש עבור שניהם. שאריות מהתקופה ההיא ניתן לזהות במשפטים הנפוצים: "הוא העלה לי חום", "הוא לא אכל לי" - ביטויים המבטאים כיצד היו האם ותינוקה ישות אחת - האכילה שלו נחווית כמשהו הקורה לה עצמה.

לא קל לוותר על ההשלכה הוותיקה והנאמנה. מבלי משים ובאופן יומיומי אנחנו ממשיכים לומר לילדינו: "תלבש מעיל, קור אימים בחוץ" - אנו מחילים עליו את הקור שאנו עצמנו חשים. בשלב זה, הילד, מצידו, יכול לאמץ את תחושותינו המושלכות עליו, ויכול כבר שלא, באומרו: "לי לא קר!".

זהו ביטוי לתחושותיו הנפרדות משלנו, ובאומרו כך דומה הדבר כאילו לוקח הילד עיפרון ומשרטט מסביבו את קווי המתאר של גופו - זה אני. אלו תחושותיי.

לצייר את קווי המתאר

בקפיצה גדולה אל גיל ההתבגרות - פעמים רבות נראה את בני הנוער, בדרכם אל השלמת המשימה ההתפתחותית שלהם - בניית הזהות, מבצעים פעולות שונות אשר יגדירו אותם כשונים מאיתנו, כנפרדים. הם אף יעשו דברים שאנו מתנגדים אליהם - בכדי לצייר בבירור את קווי המתאר שלהם. וגם בנקודה זו, כמו בינקות, הורים רבים חשים כי הצעדים-בוני-הזהות נעשים במכוון כלפיהם, על מנת להכעיס, להתגרות, להכאיב, בעוד שהמתבגר למעשה מבצע את מלאכתו - הוא משרטט את קווי המתאר הנפרדים שלו.

ובחזרה לילדות - עד כמה שהדבר נשמע מתבקש ומובן מאליו, בפועל אנו מתקשים לעיתים לוותר על מנגנון ההשלכה וממשיכים לעשות זאת גם כשהילד כבר לא זקוק לכך יותר. באופן מובן, דבר זה עלול להקשות עלינו לראות את תחושות הילד בנפרד מאלו שלנו.

כדי להבין קושי זה לעומקו, דמיינו עצמכם מקבלים את פני ילדכם השב מהגן או מבית הספר, והנה פניו דומעות ובפיו סיפור: לעגו לו, העליבו אותו, סירבו לשתף אותו בחבורה. אתם רואים כמה כואב לו, ופתאום אתם מבחינים כי גם אתם חשים צער, כעס, תסכול, כאב או עלבון. בשלב זה, כשאתם מונעים על ידי התחושות השליליות שמציפות אתכם, אתם תצאו לפעולה. אומנם מטרתכם המרכזית היא שיפור תחושתו של ילדכם, אך האם יתכן כי בעת שתפעלו תהיו מונעים במידה רבה מתחושותיכם שלכם?

נניח שבנכם עבר אבחון ותוצאותיו מראות כי עליו ליטול ריטלין. בפגישה עם הצוות המקצועי בבית הספר מעלים זאת בפניכם. מחשבות רבות ומדאיגות מציפות אתכם. כעסכם על המורה, תסכולכם כלפי המערכת, זכרונות הילדות שלכם, החשש שלכם מתיוג, בושה, תחושה שבכלל הוא "עצלן" ורק צריך לדרבן אותו קצת / להציב לו גבולות, וכן הלאה. כל השיקולים הללו הינם רלוונטיים, כל עוד אנו זוכרים שאלו המחשבות שלנו, והחששות שלנו, וכעת יש להביט באופן נפרד על מקומו של הילד. מה מצבו בכיתה? עם מה הוא יצטרך להתמודד בהנחה שלא ייטול ריטלין, וכן הלאה.

מעניין לבחון עם עצמנו - מדוע אנו בוחרים להגיב באופן מסוים? האם בשל צרכיו הספציפיים של הילד המסוים, או בשל עוצמת רגשותינו שלנו? האם יכולנו לראות את תחושותיו כלפי האירוע באופן נפרד משלנו? ומדוע, בכלל, חשוב לעשות את ההבחנה בין שלנו - לשלו?

אדם בוגר, החי חיים יצרניים ומלאים ברמה האישית והחברתית, מאופיין בזהות עצמית מובחנת ויציבה. ראינו קודם לכן כי היכולת לקיום נפרד ועצמאי הינה יכולת מתפתחת, לא מולדת. בכדי שילד יוכל לפתח זהות עצמאית, הוא זקוק לכך שיראו אותו כישות נפרדת, בעלת צרכים ורגשות שונים משל האחר.

החוויה המתקבלת ממצב בו מישהו אחר מניח כיצד אנו מרגישים בסיטואציה מסוימת ופועל על פי הנחות אלו, מבלי לבדוק זאת איתנו - אינה נעימה גם לנו, כמבוגרים.

אצל ילדים, צעירים ומתבגרים, התחושה המתקבלת ממצב כזה היא של היבלעות. לעיתים תעורר תחושת ההיבלעות זעם, חרדה, או תוקפנות כלפי זה שאינו רואה אותנו ומשליך עלינו את תחושותיו.

לעומת זאת, ילד אשר מסייעים לו בראיית צרכיו ורגשותיו כנפרדים משלנו (שמעתי כמה חשוב לך ללכת לחבר היום וכמה חיכית לזה, אבל אני חושבת ש...), מבלי לבטל את רגשותיו (למה אתה עושה מזה כזה סיפור, זה לא כזה חשוב, יהיו עוד ימים.) או להלביש עליהם את אלה שלנו (אתה פשוט כבר עייף, לכן אתה מגיב כך), יחוש קיים ונראה (כן, כן, גם אם לא קיבל את מבוקשו).

תחושה זו, מלבד היותה מרגיעה, מאפשרת צמיחה.

באחת מקבוצות ההורים שאני מנחה סיפרה אמא לבת שש כיצד בתה חזרה הביתה וסיפרה לה כי לא הוזמנה ליום ההולדת של אחת מחברותיה. האם סיפרה כי השתהתה כמה רגעים ולא הביעה את רגשותיה שלה כלפי האירוע מיד (על אף הפיתוי הגדול לעשות זאת). ההבנה כי יתכן ולה ולבתה תחושות שונות, נפרדות, כלפי האירוע, אפשרה לה לחוש סקרנות, והיא שאלה את בתה איך היא מרגישה כלפי מה שקרה. שאלה זו, טריוויאלית ככל שתהיה, כאשר היא מוצגת בהתחלה, מאפשרת לילד להביט פנימה ולבחון מהם רגשותיו שלו, מבלי להיות מושפע עדיין מאלו שלנו.

לאחר מכן הציעה האם לשוחח עם אמה של הילדה, וכשבתה ענתה בשלילה, שאלה האם: איך היית רוצה שאעזור לך במקרה הזה?

השאלה מאפשרת לילדה ולאם לבחון את תחושותיהן ותגובותיהן באופן נפרד, מבלי שהאם "תיקח פיקוד" על הסיטואציה ובכך תיבלע הילדה פנימה, מבלי שניתנה לה ההזדמנות לזהות את רגשותיה שלה ולחפש בתוכה פתרונות.

יכולתה של האם לגלות סקרנות כלפי רגשותיה של הילדה, והשאלות שהפנתה לבתה, הפנו את הזרקור לעבר הילדה וצרכיה הנפרדים (ולא לעבר הצורך של האם לפרוק את כעסה על הילדה הפוגעת או לתקן מיד את המצב). אלומת האור האירה אותה והיא חשה נראית.

ממקום בטוח זה, ניתן היה למצוא פתרון המהווה נקודת צמיחה עבור הילדה, גם בסיטואציה המורכבת.

היטיבה לתאר זאת משתתפת אחרת בקבוצה: היכולת לשים את עצמי רגע בצד, מפנה מקום לילד ולעולמו.

(נכתב בתודה למשתתפי/ות הקבוצות, אשר מדריכים אותי בנדיבות ובסבלנות בטיולים הקצרים והארוכים לתוך חייהם, ובכך מעניקים חיים ומשמעות לכל המילים הכתובות).

---------------------------------------------------------------------------------------------------------

חני שטיין היא עו"ס, מטפלת זוגית ופרטנית, מנחת קבוצות.

בשנים האחרונות מנחה קבוצות וסדנאות להורים ברחבי המועצה האזורית מטה בנימין.