יליד שנת 1966.

ילדות ונעורים באלכסנדריה שבמצרים.

"בשנת 2007 עשינו יציאת מצרים, וכיום כולנו מתגוררים בארץ ישראל".

נשוי להילה ואב לשלושה ילדים.

מתגורר ברימונים.

לימודים:הנדסת מכוניות באוניברסיטת אלכסנדריה.

עיסוק בעבר: ייצוא בגדים שנתפרו במפעל המשפחתי, וייבוא כלי בית, מכונות ברזל לבניין, קרמיקות מספרד ואלומיניום מטורקיה ("כל מה שידענו שיכול להכניס כסף, עשיתי").

עיסוק בהווה: בעלי חנות ״הילה סנטר״ בשער בנימין לכלי בית, מתנות ודברי נוי. וגם סוחר בברזל, עוסק בציוד כבד, ועוד.

תחביבים: כדורגל, מוזיקה מצרית, לטייל בטבע, ולשבת ברוגע במרפסת בבית ולהסתכל על הנוף.

מוטו בחיים: ואהבת לרעך כמוך. "אני אוהב לראות אנשים שמחים. אני לא מקנא באנשים שטוב להם, אני תמיד שמח כשאני רואה אנשים שיש להם שמחת חיים".

מה היה הרגע –

שנחרת בך מילדותך?

המשפחה שלנו התגוררה במשך דורות ארוכים במצרים, לא יודע למה או מי החליט להישאר שם כשכל היתר יצאו. חיינו חיים טובים, לא חסר לנו דבר. גדלנו באהבה ובבית חם. אבא היה עשיר, ובעולם הערבי אם אתה עשיר כולם מכבדים אותך. בילדותי חייתי כמו בן מלכים. אני זוכר רק מאורע אחד שהפר את השלווה. זה קרה כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. הייתי אז ילד בן שבע, הגיעו אנשים זרים מרחוק, והתחילו לזרוק אבנים על הבית שלנו. אבא שלי יצא אליהם ושאל: מה אתם רוצים מאיתנו? אנחנו כל החיים גרים פה אתכם. אני מיררתי בבכי.

השכנים יצאו והגנו עלינו, הם אמרו לזרים שהם מכירים אותנו ואנחנו אנשים טובים. ברחנו מהבית לקהיר והתגוררנו שם עד שהמצב נרגע. למעט המאורע הזה, בילדותי הכל היה מתוק כמו דבש.

חיינו במצרים בתקופת הנשיא חוסני מובראכ שהיה נעים ליהודים. הייתי משחק כדורגל עם הילדים של מובראכ, ג׳מאל ועלא, שהיום, מסכנים, שניהם נמצאים בבית הסוהר.

של תפנית?

לילדים לא סיפרנו שאנחנו יהודים, רצינו שירגישו שייכים ומקומיים. אבל הם חשדו שהם לא כמו כולם. כשראו את השכנים צמים ברמדאן, היו באים ושואלים למה אתם לא צמים, למה אתם לא חוגגים את החגים? אימי הייתה נותנת להם רמזים שאנחנו מדליקים נר בשבת, אבל לא אמרנו להם שאנחנו יהודים.

אבל אז באו האמריקנים עם ׳האחים המוסלמים׳ שלהם והרסו הכל. ידעו אצלנו שהאמריקנים הם שמממנים את האחים המוסלמים מאחורי הקלעים. סימן ההיכר של ׳האחים המוסלמים׳ - שהם מגדלים זקן ללא שפם. יום אחד באו אלינו הביתה שבעה, לבושים בגלביות. אנחנו הגברים לא היינו בבית, אלא רק הנשים, הם דחפו והרביצו ושברו, אשתי נפלה במדרגות. הילדים קיבלו טראומה. החלטנו שאין לנו יותר מה לחפש במצרים, וכך נולד הרעיון לעלות ארצה.

יצאנו ממצרים, והגענו לארץ דרך טורקיה בדיוק בליל הסדר. הלב שלי דפק בחוזקה מהתרגשות, הרגשתי שנולדתי מחדש.

שבו החלטתם לעבור לבנימין?

כשיצאנו ממצרים השארנו את הבית, ואת כל היתר מכרנו בזול, רק כדי להציל מה שאפשר. הפחד שלנו היה על החיים. עכשיו אנחנו אולי פחות עשירים בכסף, אבל אנחנו עשירים בנפש.

שכרנו בית בגילה ולמדנו עברית באולפן. אחרי זה גרנו בבת ים אבל אשתי רצתה לקנות בית ולגור ביישוב. שאלתי אותה מה יש לחפש ביישוב? אבל היא התעקשה ואמרה שתהיה שם חברת אנשים נעימה. עשינו סיבוב ביישובים, וכשנכנסנו לרימונים הראו לנו בית שמצא חן בעינינו. הרגשנו שזה המקום שלנו, ובאותו לילה כבר שילמנו מקדמה וקנינו את הבית, למרות שלא הכרנו אנשים מהיישוב. ידעתי שהעולם מחזיר לי את מה שאני נותן, ושיערתי שאמצא שכנים טובים. ובאמת יש לי שכנים שאני כל כך אוהב, אנשים כל כך טובים. הנוף כאן מקסים. בניתי מרפסת בשביל לראות את הנוף של ים המלח.

שאליו אתה מתגעגע?

אני לא מתגעגע למצרים. אני מרגיש שחזרתי הביתה למשפחה ולעם שלי. מה שקשה לי בארץ זה שיש הרבה לחץ. על מה אנשים מדברים ברחוב או כשהם יושבים יחד? או על משכנתא או על הבנק. במצרים יש אנשים חבל על הזמן, הולכים אחד לשני, צוחקים, שמחים, אפילו אם אין להם גרוש בכיס. המצב הכספי של רובם הוא על הפנים, ותשעים אחוזים מתחת לקו העוני, ובכל זאת הם יודעים לדבר מלב אל לב ולשמוח.אם אחד יוצא לרחוב ומנגן על דרבוקה, השכונה כולה תצא מהבתים לשמוח ביחד איתו. ומחר? התשובה שלהם לגבי דאגות המחר היא: ׳"א-לוהים גדול, אללה ירחמו״. הייתי שמח אם היתה אהבה אמיתית בין האנשים. בלי רכילויות, אלא שבאמת מוצאים את הטוב זה בזה, ואם משהו מפריע למישהו שיגיד לשני בפנים, והם יסדרו את העניינים ויבקשו סליחה.

שקיבלת החלטה משמעותית?

אחרי שעברנו לרימונים אשתי אמרה לי: ״הלוואי שתהיה לנו חנות שקרובה לבית״. ערב אחד ישבנו עם שכנים שסיפרו על מישהו שרוצה למכור את החנות שלו בשער בנימין. סגרתי אתו את העסקה. אמרתי לאשתי: ״הנה, את רואה? עכשיו יש לנו חנות, מה תרצי לעשות בה?״ והיא אמרה: מה חסר פה? מה אין לשכנים? ראינו שכולם נוסעים לירושלים בשביל לקנות מתנות וכלי בית. אמרנו שנעשה מחירים טובים, נחסוך לאנשים את הנסיעה, וכך עשינו. אם בא אלי מישהו וכרטיס האשראי שלו לא עובר, אני אומר לו תיקח בכל זאת, וכשיהיה לך כסף תביא לי. זה הטבע שלי. אף אחד לא יברח בשביל מאה שקל, ואם כן, אז כנראה באמת הוא היה צריך אותם ואני מוותר לו בתוך ליבי. אני משתדל שאנשים ירגישו בחנות שלי כמו בבית.

העניין הוא לעשות כל דבר בחיים מכל הלב. יש לי תואר ראשון בהנדסת מכוניות, עשיתי את זה לכבוד אבא שלי, קיבלתי תעודה ענקית ותליתי אותה על הקיר, אבל בחיים עשיתי את מה שאני באמת אוהב, ואני אוהב לקנות ולמכור.

כסף - אפילו אם יש לך הרבה ממנו - לא באמת משמח את האדם. אדם צריך ללמד את עצמו להיות שמח מבפנים. בלי החלטה פנימית להיות שמח אין שום דבר שיכול לשמח את האדם מבחוץ.

של שמחה מיוחדת?

אשתי הייתה שכנה שלי במצרים, ולמדה איתי באותו בית ספר. אנחנו שני אחים שהתחתנו עם שתי אחיות, היינו שכנים וחברים, גדלנו ביחד, והאהבה גדלה ביחד איתנו.

אשתי יודעת תשעים אחוז מהמחשבות שלי עוד לפני שאני מבטא אותן במילים, וגם אני יודע את המחשבות שלה עוד לפני שהיא מוציאה אותן מהפה. את האהבה בונים כמו שבונים בית, אם הייסוד שלו חזק אז הבית נשאר כל החיים. כדי שתהיה אהבה גדולה, צריך שכל אחד ירגיש שהשני הוא כמו חלק מהגוף שלו. זה לא קל, זה לוקח זמן להבין אחד את השני, וללמוד זה את זה.