כמידי יום זיכרון, בהתאם למסורת בבנימין, התקיים טקס יום הזיכרון המרכזי בבית "יד לבנים" על דרך האבות (ואדי חרמייה), בנוכחות משפחות שכולות רבות. בנות אולפנת תאיר הן שערכו השנה טקס מרגש ונוגע ללב, ובמהלכו העלו לבמה צעירים שקרויים על שמם של הנופלים שהוזכרו. ראש המועצה אבי רואה הקריא את רשימת נופלי בנימין הארוכה, ומח"ט בנימין סיפר על מפקדו שנפל ברמאללה, ועל המחויבות המשותפת של הצבא והתושבים להמשיך את דרכם של הנופלים – להגן על הבית ולהביט אל אתגרי העתיד. שר השיכון אורי אריאל דיבר על כך שלאורך שנות הציונות שילמנו מחירים בדם אך גם ידענו לתת להם תשובה ציונית הולמת בדמות יישובים חדשים.

 

בשם המשפחות השכולות דיברה חגית ארבל-אורעד, אלמנתו של רועי ארבל שנרצח בדרכו לביתו בטלמון, וריגשה את כולם עד דמעות. וכך אמרה:

 

רועי שלי, מאז שעזבת הרבה השתנה כאן,

העולם השתנה ללא הכר: אתה זוכר את הטלפונים הסלולאריים? קנינו הכי קטן שיש, כל כך קטן עד שיום אחד כשתלית כביסה הוא נפל מהכיס שלך ונבלע בבטן האדמה, ומאז לא ראינו אותו...

אז היום, כמה שיותר גדול, כך החוויה טובה יותר, ככה תוכל להישאר מחובר אליו ללא הפסקה. הרשתות החברתיות לא היו קיימות בזמנך בכלל, ואנשים היו מדברים קצת יותר אחד עם השני.

ארצנו השתנתה ללא הכר: אתה זוכר שרק שרון יציל אותנו? ממש האמנתי בזה, כי אתה חשבת כך, ואתה היית בשבילי האיש הכי חכם שהכרתי, דרך האינטלקט שלך והחכמה שלך ניתחת הכל ובעיניי ידעת הכל. אז למזלך רועי, לא היית עד להתנתקות ולכל המחדלים שבאו אחר כך.

 

עמנו השתנה ללא הכר: אתה זוכר כמה היה חשוב לך להתערות בחברה הישראלית, לא להסתגר במקומות שרק דתיים נמצאים בהם, לעבוד במקומות שבהם אוכלוסיה חילונית, לשרת בצבא עם אוכלוסיה חילונית, כדי שיכירו אותך, את המתנחל היפה, ובאמת היית כזה, היית רואה את האחר ומכבד אותו ואת דרכו, בלי לשפוט ובלי למתוח ביקורת, אהבת את כל מי שנמצא סביבך, אף פעם לא שמעתי מילת ביקורת ממך.

אז היום הסטריאוטיפ ממלא מקום מרכזי, כל כך קשה לאנשים להכיל את השונה מהם, ובעם שלנו נפערים בורות עמוקים.

משפחתנו השתנתה ללא הכר, הילדים כל כך גדלו.

אתה זוכר איך בשבת בצהריים לא רצית לנוח, למרות שאהבת לישון, רק כדי לשחק עם אור ואודיה, כי זו שעת איכות חשובה וטובה יותר מכל שאר הזמנים במהלך השבוע.

 

אתה זוכר איך כשאמונה, חננאל וטל היו בפגיה, כל כך השתדלת לעבור כל יום בבית החולים למרות שהיו לך כל כך הרבה דברים לדאוג להם ולהספיק במהלך היום, איך בדקת כל יום כמה הם עלו במשקל, בנית גרף של משקל לכל אחד מהם ושלחת לכל המשפחה המורחבת בגאווה.

אז הילדים שלנו כבר גדלו ואני כל כך משתדלת לתת להם את מה שהפסידו ממך, למרות שאני יודעת שזה בלתי אפשרי. אני כל כך משתדלת להיות סבלנית כמוך, ולהעביר אליהם אותך ואת דמותך, שיחושו אותך, שיראו כמה כל אחד מהם דומה לך במשהו וזה כל כך כיף לראות אותך בהם.

אני רוצה שתדע שהם מדהימים, מיוחדים ומוצלחים, ואני בטוחה שאתה מסתכל מלמעלה וכל כך גאה בהם היום.

 

אני השתניתי. אתה זוכר איך ביקשת ממני שנתחתן? עם הפתק הקטן מקופל לארבע, הגשת לי אותו אחרי שסיפרת לי על השבת מלאת המחשבות שעברה עליך.

איך הדברים האלה נראים לי עכשיו כל כך משמעותיים, הפשטות שלך הרעידה את נשמתי וההתרגשות שלך מילאה את ליבי.

 

אני מתגעגעת אליך כל יום. החור שנפער לעולם לא יתמלא, אני לומדת לחיות איתו ועם הגעגוע, הזיכרונות איתך הופכים להיות משהו שמעורר אצלי חיוך ולא בכי כמו פעם, כי הזיכרונות טובים וטוב שאתה נמצא בהם. אני מודה לקב"ה שהיית בחיי, אני מודה לקב"ה ולך ששלחתם לי את שמעון שיצעד איתי בהמשך הדרך.

חגית שלך.