פרסומת

דלג לתוכן העמוד

לאחר שיצא לפנסיה סיכם יעקב לניאדו (83) את עלילותיו בספר שנקרא ״בשירות העם והמולדת״, עליו קיבל פרס מאוניברסיטת אריאל על מפעל חיים. בספר הוא פורס את קורות חייו המלאים תלאות והרפתקאות, וכוללים לא מעט רגעים שבהם חשב שזה הסוף שלו, שכלו כל הקיצין, ושהכול אבוד. החל מסיפור ההצלה של המשפחה בפרעות תרפ״ט בחברון, והמשך בקרבות עקובים מדם בגוש עציון בשנת תש״ח, נפילה בשבי הלגיון הירדני, וגם מעשים שנויים במחלוקת דוגמת מסירת שארם א-שייח' במו ידיו לצבא המצרי. נקודת מבטו המיוחדת, דרכה הוא פורט לרגעים קטנים ואנושיים את הקרבות, המלחמות, הגנרלים וההיסטוריה שכולנו מכירים, צובעים את ההיסטוריה מחדש בנופך מיוחד ומרתק.

 

ההשראה והמוזה לכתיבת הספר שרתה עליו בביתו שבכפר אדומים, שם הוא מתגורר ביחד עם אשתו חביבה, ״שנאלצה להיגרר אחריי לכל מקום שאליו הלכתי״, הוא מחייך. והחיים אכן זימנו להם נדודים רבים. פעם, מטעם המוסד, התגוררו כשהם מסתירים את זהותם בגבול הסורי-טורקי בשל משימות ריגול מסתוריות כאלה ואחרות, פעם אחרת אימן יעקב את הקומנדו האתיופי, וגם כשכבר יצא לפנסיה בגיל חמישים יצא לסינגפור ולמקומות נוספים, כשהוא להוט בכל פעם לסיים מטלה או משימה אחרת. ״החיים שלה איתי היו מלאי תלאות, אבל גם יופי״, הוא מחייך. ״את המנוחה והנחלה מצאנו כשקבענו את ביתנו בכפר אדומים. בתנו התגוררה בנופי פרת, ובננו בקיבוץ בים המלח, והרצון להיות קרוב לילדים הוליד את המגורים בכפר״. ללניאדו ארבעה ילדים, שבעה-עשר נכדים ושלוש נינות. ״אני נותן לכל אחד מילדיי לחיות כפי שהוא רוצה, הם חופשיים לעשות ככל העולה על רוחם״, הוא אומר, אבל בהמשך ידייק שהוא בעד שכל אחד יעשה ככל העולה על רוחו, עד שזה מגיע לפקודות.

 

מה המוטו שלך בחיים?

״לחיות טוב, ולעשות מה שאתה אוהב״.

 

בעקבות המזל

לניאדו נולד בירושלים ב-1930, בן שלישי למשפחה בת 14ילדים. הוריו הם ניצולי פרעות תרפ״ט בחברון. בזמן המאורעות היו להם רק שני ילדים, כך שלא ברור מה גרם להם לבלבול ולשכחה שבשלה השאירו את התינוק בבית בזמן שניסו לברוח מהפורעים. אבל בדיעבד מסתבר שהשכחה הזו הצילה את חייהם. ״ביום שישי, כשהתחילו הפרעות, אמרו להוריי שיש ערבי שמוכן להחביא אצלו משפחות יהודיות. הם הגיעו למיקום הריכוז, ואמא שואלת את אבא: תגיד, לקחת את התינוק? מסתבר שהם שכחו את התינוק בבית. הם חזרו הביתה, ואיבדו את הקבוצה. כך הגיעו ליד בית הכנסת אברהם אבינו, ראו מערה, והסתתרו בתוכה, ואז הם שומעים שני ערבים אומרים אחד לשני – תשמע, נדמה לי שיש כאן במערה יהודים; והוא אמר לו, עזוב אותם, קודם נלך לשדוד ואחר כך נחזור. למרבה המזל הם לא חזרו. בבוקר הגיע שוטר בריטי ושאל: יש כאן מישהו שאפשר להציל? הבריטי אמר שהוא יכול לקחת את אמי ואת הילדים אבל לא את אבי, כי זה מסוכן מדי. אמי הייתה בהלם, אבל כדי להכריח אותו להציל גם את אבי היא עשתה את עצמה מתעלפת. השוטר השתכנע ולקח גם את אבא״.

 

אביו של יעקב, דוד לניאדו, נולד בחאלב שבסוריה, משם היגר לארצות הברית בתקווה למצוא עושר ותהילת עולם, אלא שהמסע לא הוביל לתוצאות המקוות, וב-1917החליט לנסות את מזלו בארץ ישראל. כשהגיע לכאן היה נדמה שאכן החיים מתחילים להאיר לו פנים והמזל מתחיל לשחק לו, לפחות בכל הנוגע לאהבה. את מזל, שהפכה לימים להיות אשתו, הכירו לו בשידוך. היא הייתה אז ילדה בת 16.

חייה של מזל היו מלאים תהפוכות ומרורים. אביה נהרג במוות הרואי כחייל בצבא הטורקי כשהייתה ילדה בת ארבע. כשנה לאחר מכן נפטרה גם אמה. מזל גדלה בבית יתומים בירושלים. היא אמנם לא רכשה השכלה רשמית, אבל היא השכילה ללמוד באוניברסיטה של החיים, דיברה חמש שפות, וניחנה באינטואיציות בכל הנוגע לאיך לחיות ולבחור נכון. כישוריה אלה היו לשם דבר.

 

״אחרי הזעזוע בחברון והפרעות, חזרה המשפחה להתגורר בירושלים, באזור מחנה יהודה - מקור ברוך, ושנה לאחר מכן אני נולדתי״, פורס יעקב את תולדותיו, ״למדנו בכותאב - אצל הספרדים קראו לחיידר בערבית כותאב. זה היה כותאב מודרני, למרות שבכיתה אחת למדו ילדים מגיל 4ועד 11וכולנו למדנו את אותו הדבר. העיקר היה שינון. ולמרות שעברו כמעט שמונים שנה מאז, יש דברים שאני זוכר עד היום, כולל המנגינה המיוחדת או הטעמים.

״כילד לא היו לי חלומות, רציתי רק לחיות. שיהיה לי מספיק אוכל. אבא הרוויח שתי לירות לחודש כרב בישיבה. היינו משפחה דלה ומעוטת אמצעים, ורציתי שיהיה לי כסף לאכול ובגד ללבוש, אלה היו החלומות והשאיפות״.

 

כשהיה בן 10 לקח אותו אביו לביקור בחברון. "עוד הספקתי לראות את הספרים מוכתמים בצבע חום כהה, הדם של תלמידי הישיבה שנשחטו על הגמרות, שהתכהה. זה עשה לי זעזוע עמוק, והחלטתי שאני לא אהיה קרבן, אלא לוחם״.

 

את שאיפותיו אלה התחיל להגשים כשהצטרף ל׳ברית החשמונאים׳, תנועת נוער ציונית דתית שפעלה באותם ימים בעיקר בארץ ישראל, ושימשה כמאגר כוח אדם מבצעי לפעולות האצ"ל, הלח"י וההגנה. באותם ימים נודעו קרבות מרים בין הפלגים הללו, קרבות שכללו קטטות רחוב, והחריפו עם תחילת הסזון. לניאדו השתייך לפלג שהצטרף להגנה, בעוד שאחיו הגדול השתייך לאצ״ל, עניין שכמעט גרם לתקריות משפחתיות, שרק בגלל סובלנות לא הובילו למלחמת אחים פשוטו כמשמעו. ״היינו הולכים להדביק כרוזים בלילות״, משחזר לניאדו תקרית אחת, ״וההוראה שאנחנו, טירונים בהגנה, קיבלנו, הייתה שאם נסתכסך עם אנשי אצ״ל, עלינו לקרוא לתגבורת של החי״ש – לוחמי הגנה, שיעזרו לנו נגדם, ויגמרו להם את הצורה. לילה אחד, כשאנחנו מדביקים כרוזים שלנו על קיר ענק, שהיה מלא בחלקו בכרוזים של אנשי אצ"ל, מופיע אחי. הוא נעשה אדום כמו סלק, ומרוגז כולו אמר לנו: ״יש כאן קיר ענק, למה אתם מדביקים ומכסים עם הכרוזים שלכם את הכרוזים שלנו?״. למרות שהיינו אז בעיצומו של הסזון, ולמרות ההוראה המפורשת שאם מתגלים סכסוכים ומחלוקות עלינו להסגיר את אנשי האצל לחי״ש, הנאמנות שלי למשפחה ולאחי הייתה גדולה מנאמנותי להגנה. כיבדתי את אחי שהיה מפקד באצ"ל ולא הסגרתי אותו״.

 

הקיטוב המשפחתי התמתן במקצת כשהכריזו על הקמת המדינה. ״היו ששון ושמחה״, נזכר לניאדו באותו יום, ״האנגלים נתנו לנו להפר את העוצר באותו לילה, טיפסנו על המשוריינים של הבריטים ורבים רקדו ברחובות ירושלים. בין היתר עמדה שם גולדה מאיר ונשאה את הנאום המפורסם: 'את המדינה לא יגישו לנו על מגש של כסף'. הקשבתי לה ולא לגמרי הבנתי מה זה אומר. לא ידענו מה זו מדינה, אבל נסחפתי בשמחה הכללית של האנשים שהיו ברחובות. קפצתי ופיזזתי כמו תיש צעיר״. אלא שמהר מאוד התבררה ללניאדו הצעיר משמעות מילותיה של גולדה.

 

ליל הסדר במנזר

לניאדו, נער צעיר בן 16 בלבד, נשלח להילחם בגוש עציון, בפלוגת החי״ש של גדוד מכמש. ולמרות שהיה מלא עיזוז ורוח קרב, לא כולם אהבו את הרעיון שהוא יישלח ישר אל החזית. ״אחי רתח ששולחים נער כה צעיר לקרב״, אומר לניאדו, ״הוא אמר לי: יעקב, זה לא בשבילך. אתה ילד, אני אסדר לך מקום פה בירושלים״, אבל אני הייתי להוט, עקשן והרפתקן, ולא שמעתי בקולו. מפקד הפלוגה הגיע להיפרד מאיתנו, ואת מילותיו אני זוכר עד היום: ״בחורים, אתם יוצאים למקום שממנו לא תחזרו עד ליום הניצחון, ורבים מכם לא יחזרו כלל, אני מאחל לכם בהצלחה״. זה היה ליל שבת, בשנת 1948. באחת בלילה ביקשתי רשות מהמפקד ללכת הביתה להיפרד מההורים, והמפקד שואל אותי: אתה באמת רק רוצה להיפרד מההורים? או שאתה מתכנן עריקות ובריחה? שכנעתי אותו שאני אחזור. אמרתי לאבא, אני הולך למלחמה ואני לא יודע אם אחזור או לא, אל תצטערו עלי הרבה, תתנחמו באחיי הקטנים. אבא אמר לי, לך בני וה' יהיה אתך ואתה תחזור״. בשש בבוקר יצאנו עם שיירה גדולה ממחנה שנלר לגוש עציון. השיירה נתקעה בנבי דניאל, נהרגו 17לוחמים. אני הייתי חלק מהפלוגה שיצאה לחלץ את זנב השיירה״.

כשהגיעו לגוש עציון לחם לניאדו במנזר הרוסי – מנזר שבנתה הכנסייה הפרבוסלבית בשנת 1892, הנקרא בערבית דיר א-שער, כדי שישמשאכסניה לעולי רגל נוצרים. במקום שכנו נזירים אחדים, שעסקו גם בחקלאות. כשפרצו הקרבות, הנזירים - שלא אהבו מריבות וקטטות - הסתלקו למקום מבטחים, והלוחמים תפסו את המנזר. ״אני ישנתי בכנסייה״, נזכר לניאדו."בלילה הייתי צריך ללכת לשירותים. הערתי קצין שיילך איתי כי פחדתי מהפסלים של ישו ומריה שהיו מוצבים בכניסה. והוא צועק עלי: ״איזה מין חיילים הביאו הנה? חיילים דמיקולו שפוחדים מפסילים?״. זה היה צבי בן יוסף, אחד מהמפקדים הבכירים, שדיבר איתנו עברית צחה בסגנון של שלונסקי: ״חייל, גש הנה, מדוע זה ידך בכיסך?״ - היה קשה שלא לפרוץ בצחוק כששיגר אליך איזו הערה או פקודה בסגנון מליצי. צבי בן יוסף היה גם משורר ומלחין גדול וגם מפקד מעולה. למדנו את שיריו, שחלק ממילותיהם אני זוכר היטב גם היום: ״אני הולך צפון ומתפתל בין ואדי ומדרון״, מזמר לניאדו.

"לפני חג הפסח עשינו הגרלה מי יעשה את ליל הסדר במנזר ומי יעלה לעמדה. איתרע מזלי ויצא גורלי לעמוד בחוץ, בעמדה, עם הסטן. אני רואה מרחוק את האורות של בית לחם וירושלים ופתאום אני פורץ בבכי גדול. ניגש אלי קצין ושואל: חייל, מדוע אתה בוכה? ואני אומר, אני רוצה הביתה, לאבא ולאמא. והוא מנחם אותי, חייל אל תבכה, אתה עוד תגיע הביתה. אבל לקח לי עוד יותר משנה עד שפגשתי שוב את הוריי. המשורר והמפקד הנערץ שלנו, צבי בן יוסף, נפל בקרב על המנזר הרוסי. את שירו האחרון כתב באותו מנזר: ״אם בקרב פול אפולה, רע אתה את נשקי לנקמתי תיטולה״ - אלה היו מילותיו האחרונות.

 

ליפול בשבי

בקרב האחרון על גוש עציון לחם יעקב לניאדו בכפר עציון. האש התגברה, ואיתה גם המהומה, הכל היה נראה חסר סיכוי. ללוחמים לא היה מה לאכול, והקרב נראה חסר תקווה ואבוד. לניאדו היה בטוח שזה הסוף שלו. ״חבר שלי אומר לי: יעקב, מעבירים את הפצועים למשואות יצחק, בוא נעבור ביחד אתם. אמרתי לו עזוב, מה זה משנה אם נמות פה או במשואות יצחק? אין לי כוח. פתאום היה שקט מהאש ההפגזות והיריות, ולמרות הייאוש העמוק, קשה לי אפילו להסביר למה, קמתי והלכתי עם שיירת הפצועים מכפר עציון למשואות יצחק. ובזכות זה אני חי היום, כי הערבים שפרצו לכפר עציון ירו גם בבחורים שלנו שנכנעו והרימו ידיים. הם ירו בכולם. איש לא נשאר חי בכפר עציון. אנחנו שמענו בזעזוע כשהגענו למשואות את מה שקרה בכפר עציון, וחיכינו לראות מה יעלה בגורלנו.

"אבל גורלנו היה טוב יותר משל הבחורים האומללים בכפר עציון. חיילי הלגיון הירדני הגיע למשלטים ולמשואות יצחק, באותו יום שישי בשעה ארבע וחצי אחר הצהריים כשבתל אביב הכריזו על הקמת מדינת ישראל. בתשע בלילה יצאנו אנחנו למסע עם אחרוני השבויים שנלקחו ממשואות יצחק לחברון. העלו אותנו על משאיות. ולמרבה ההפתעה, ולמרות שציפינו לנורא מכל, הם היו בסדר, היחס אלינו היה די הוגן״.

 

אבל זה עוד לא היה הסוף, ולא הקץ לפחד המוות: ״ישנו בחוץ - בחצר של משטרת חברון. לילה. קור כלבים. בבוקר מתקהלים סביבנו אספסוף, וראש עיריית חברון ג׳עברי נואם נאום שטנה. אני, שידעתי ערבית, הבנתי כל מילה, ושוב חשבתי לעצמי: הפעם זה באמת הסוף שלנו, הוריי אמנם ניצלו בתרפ״ט בחברון, אבל אני בתש״ח גומר כאן את החיים". ואם בפעם הקודמת שיתק אותו הייאוש, הפעם, משום מה, גילה תושייה והחליט לנסות להגן על עצמו. ״קמתי והתחלתי ללכת לנסות להתחבא באורווה עד יעבור זעם״. אבל אז הגיעה הישועה ממקום לא צפוי. ״קפטן של הליגיון הערבי בשם חיכמת בק, קם ונשא נאום לפני ההמון המשולהב והמשתולל״, משחזר לניאדו, ״והוא אומר להם: ״האנשים שאתם רואים כאן הם שבויים, ומסרו את חייהם לידינו, ואני התחייבתי לפני המלך עבדאללה ששערה משערות ראשם לא תיפול ארצה. ועכשיו מי שאין לו מה לעשות פה שייצא החוצה״. האספסוף התחיל לצעוק וסירב, וקפטן בק נתן פקודה לחיילים שלו שיוציאו את האספסוף בכוח, עם רובים שלופים. כך ניצלו חיינו באותו יום שבת ה-15במאי במשטרת חברון.

 

״ישבנו בבית הסוהר בצפיפות נוראית, ישנו בחצר על הרצפה ולא היה מספיק אוכל. כך זה נמשך כשלושה שבועות. הלגיון היה קונה פיתות מהמאפיות בחברון לפי משקל, והעובדים היו מוסיפים חול לקמח, כדי שהמשקל יהיה רב יותר. אני עד היום זוכר את החול שהרגשתי בין השיניים כשניסיתי ללעוס את המזון.

 

״בין השבויים היה רופא אחד שהשתגע, והיה יושב וצועק: 'אני השריד היחידי מגוש עציון, אף אחד לא נשאר'. פחדנו שאולי דווקא בגלל שהוא שוטה הוא גם נביא, ולכן זה מה שיעלה בגורלנו. אבל אחרי שלושה שבועות העבירו אותנו ממשטרת חברון לעבר הירדן, דרך ירושלים, ובירושלים זיהה אותי שכן ערבי מוסלמי שעבד כמוכר בלוקים של קרח. הוא הכיר אותי ממחנה יהודה, ואומר לי: 'וואלק אתה חייל?'.

 

״גם בשבי ירדן קיבלנו להפתעתנו יחס די הוגן. הגענו למחנה השבויים אום אל ג׳מאל, שבעבר הירדן, ושם ישנו. בבוקר פותחים את העיניים, ואני רואה המון אנשים, וביניהם גם את חכם מרדכי, המורה שלי בישיבה. מסתבר שהם היו השבויים מהקרב על העיר העתיקה בירושלים. השבויים סיפרו לנו שכשהסתיים הקרב על העיר העתיקה, הליגיונרים אספו את כל הגברים יחד, ושאלו: איפה הלוחמים? הם דרשו שכל הלוחמים ייצאו מתוך הקהל ויעמדו בצד. אבל יצאו רק עשרה לוחמים, והלגיונרים התעצבנו, מה נלחמנו רק כנגד אלה? הם לא האמינו שרק עשרה נלחמו על העיר העתיקה, ולכן הם החליטו לקחת את כל הגברים שהיו שם בשבי. הם סידרו את כולם בשלשות ולקחו את כולם לירדן.

 

"בין השבויים היה יהודי בן 80, רב מוישה יצחוק, הוא היה בוכה וכל הזמן אמר: ״בחיים שלי לא יצאתי מחומות ירושלים, עכשיו בערוב ימיי אני הולך לגולה?״. ניחמנו אותו: זו לא גולה, זה עבר הירדן. לזכותם של הירדנים אומר שהיחס שלהם אליו היה הוגן, הם היו מוציאים אותנו ושוקלים וסופרים אותנו באלפי מסדרים שחזרו על עצמם, הם לא ידעו לספור וספרו אותנו שוב ושוב, אבל את רב מוישה יצחוק השאירו באוהל כי ריחמו עליו, וגם את הפצועים ספרו באוהל״.

 

על הגבול

לעלילות השבי היה סוף טוב, לניאדו חזר הביתה ושיקם את חייו. בשנת 52' התגייס למשטרה, והחל עולה בסולם התפקידים והדרגות. ״זכותו של אדם לחשוב ולחיות על פי מה שהוא חושב, אבל בסופו של דבר עליו להיות ממושמע ומסודר, ולציית לפקודות״, הוא פורש את המוטו שהנחה אותו לאורך השירות ארוך השנים שלו במשפט אחד. לניאדו היה מהמייסדים של משמר הגבול, ובשנות ה-60' הפך לאיש מוסד.

 

יום אחד, במסגרת אחד מתפקידיו במשמר הגבול, נסע עם הג׳יפ לסיור שגרתי באזור. "פתאום אני שומע צעקות: 'משטרה, משטרה'. אמרתי לבחור שצעק, אנחנו משמר הגבול לא משטרה. אלה היו עולים חדשים שהפגינו בגלל שכעסו על שנזרקו בבר גיורא, וראו בכך אסון. הם הרגישו שהגיעו לסוף העולם. אמרו להם, אתם רואים את האורות הרחוקים – אלה הן תל אביב וירושלים, והם יצאו להפגין בכדי שיתנו להם לעבור מהמקום שאותו ראו כחור של ממש. ההפגנה כוונה כנגד המדריכים. ניגשתי לפזר את המהומה, ומצאתי את אשתי. חביבה היתה אחת המדריכות".

 

במסגרת תפקידיו במוסד, הרחיק לניאדו נדוד. באחת הפעמים הוצב בגבול הסורי-טורקי כשהוא מסתיר את זהותו, ומתקשה במיוחד להסתיר את היותו שומר שבת וכשרות. ״באותם ימים נהגתי לעשן שתי קופסאות סיגריות ליום, אבל בשבת לא נגעתי בסיגריה. שבת אחת אני עומד עם קצין בצבא היגוסלבי, והוא שואל אותי למה אתה לא מעשן? אמרתי לו שנגמרו לי הסיגריות, אבל התירוץ לא עזר לי, כי הוא נתן לי סיגריה משלו. נתתי לו להדליק אותה בשבילי והשתדלתי לא לקחת לריאות, כדי להקטין את חילול השבת״.

 

בשנת 66' יצא לשליחות באתיופיה, ושירת שם שלוש שנים, כשתפקידו היה לייעץ לקומנדו האתיופי וללמד אותם פעלולי מלחמה וקרבות, ומיני סודות צבאיים שהשתיקה יפה להם. באותה בתקופה שליט אתיופיה היה הקיסר היינה הסלאסי. ״באתי לחופשת מולדת, ואני מספר לאבי בהתרגשות: אתה יודע, פגשתי את קיסר אתיופיה. ואבי אומר לי, וברכת מלך בירכת אותו?״.

 

״לקראת סיום השירות הודיעו לי שהקיסר רוצה להעניק לי מדליה. נכנסתי אליו, והוא אמר שהוא רוצה להודות לי על כל מה שעשיתי. אמרתי לו שאני יהודי שומר מסורת, ובהתאם למסורת שלנו אם אני נפגש עם קיסר אני חייב לברך אותו בברכה מיוחדת. הוא חיבק אותי והודה לי״.

 

מושל רפיח

כשחזר ארצה התמנה להיות המושל הצבאי של רפיח ברצועת עזה. הוא נבחר לתפקיד מאחר שדיבר ערבית שוטפת, והכיר את המנטליות הערבית. בהמשך התמנה להיות נציג צה"ל במפקדה הרשמית המשותפת. ״במפקדה היינו שלושה קולונלים - אחד של האו"ם, קולונל מצרי, ואני, סגן אלוף. דיברנו בינינו אנגלית, אבל יום אחד נשבר לי ואני אומר לקולונל באנגלית עילגת: למה אנחנו שוברים את השיניים באנגלית? בוא נדבר בשפת אמנו. הוא התפלא: 'אתה מדבר ערבית?' מאז דיברנו בשפת אמנו, ורק הקולונל של האו״ם שנשלח על מנת לגשר בינינו, לא הבין כלל מה אנחנו אומרים. עד שהקולונל המצרי אמר לו יום אחד: 'אנחנו לא צריכים אותך, אנחנו מסתדרים מצוין בינינו'.

 

"קצינים מצרים היו מגיעים למעבר הגבול, זה היה לפני ההסכם עם מצרים, ונכנסים לתחנת ההתראה, והחיילים הישראלים עשו עליהם חיפוש שנראה לי מביש. שאלתי את החייל: מה אתה מחפש עליהם? אלה הם קצינים, תתייחס אליהם בכבוד, תן להם פשוט לעבור. ואני שומע אותם אומרים: תראו איך הקצין היהודי הזה מגן על הכבוד שלנו.

 

"אני אמרתי לקולונל המצרי שאני לא מסכים לכך שנמסור את סיני, הרבה פעמים לא הסכמתי עם הפקודות שקיבלתי, אבל תמיד עשיתי את מה שאמרו לי. כשגילו את שדות הנפט אמרתי לקולונל: לעולם לא יחזירו את שארם א-שייח', אבל עלה בגורלי שאני אישית מסרתי את שדות הנפט למצרים. חתמתי במו ידיי על ההסכמים שהם יקבלו זאת חזרה״.

 

יש לך לפעמים ייסורי מצפון על כך? או רגעים של חרטה?

״כאב לי הלב גם כשעשיתי את זה, לא הסכמתי עם הפקודה, אבל אני ממושמע, תמיד מילאתי פקודות, מה שאמרו לי עשיתי. באותם ימים ככה חינכו אותנו לחשוב. שהפקודה היא מעל הכל, ואני מטבעי צייתן. בעיניי אין פקודה לא מוסרית ואדם צריך לציית לכל מה שאומרים לו".

 

לקבל את החיים

כיום, כפנסיונר, עוסק לניאדו בעיקר בקריאה. בעבר עסק גם בהעלאת זיכרונותיו על הכתב, ושאר הגיגים והגיונות שעולים בדעתו. אבל כיום הוא בעיקר נהנה מהחיים.

 

אז איך אתה מסכם את החיים עד כה?

אני מרוצה ושבע רצון מאיך שאני חי, אבל אני לא מרוצה ממה שקורה בארץ ובמדינה. המדיניות של הממשלה שלנו, אנחנו חיים בעולם של אין ברירה.

 

יש לך עצה לסיום לאנשים צעירים?

שימשיכו לחיות איך שהם רוצים, אבל שיחשבו טוב לפני שהם מקבלים החלטות. החיים הם לא כל כך קלים, ולא כל כך פשוטים, ולא תמיד קל לחיות, אבל צריך למצוא דרכים להסתדר עם החיים, לקחת את הדברים יותר בקלות, לדעת עם מה יש לך עסק, ושככה הם החיים ופשוט לקבל אותם. כשאני מסתכל אחורה על החיים שחייתי עד כה אני בסך הכל שמח, אני חושב שעשיתי כמיטב יכולתי. מה שחשוב זה לחיות טוב ולהיות בריאים״.