לפני כחמישים שנה נשאל הרב משה פיינשטיין, מגדולי הפוסקים באמריקה בדור האחרון, על אודות המנהג הנפוץ בבתי כנסת בארה"ב להעמיד את דגלי ישראל והלאום המקומי ליד ארון הקודש.

 

בתשובה קצרה, שהיא המפורסמת ביותר בנושא, והמשקפת יחס מצוי בציבור החרדי כלפי הדגל, מתייחס הרב פיינשטיין בבוז מופגן כלפיו. על רקע התנגדותו זו של הר"מ פיינשטיין להכנסת דגל ישראל לבית הכנסת, מעניין במיוחד לציין שההופעה הקדומה ביותר של דגל יהודי (אף עם "מגן דוד") היה בהקשר של הנפתו דווקא בבית הכנסת. מתועד שבשנת קי"ד (1354) העניק הקיסר קארל הרביעי ליהודי פראג את ה"חירות" ל"הרים דגל" אדום ועליו סמל גדול של הכוכב המשושה. בשנת שנ"ח (1598) ניתנה לגביר ר' מרדכי מייזל זכות מהמלך רודולף השני להעמיד בבית הכנסת שלו באותה עיר "את הדגל של דוד המלך לפי התבנית שנמצאה בבית הכנסת הגדול הקדמון שלהם ולהשתמש בו באותו בית כנסת ברבים". כינוי הדגל על שם דוד המלך ונימת הכבוד כלפיו נראים משמעותיים. אמנם, יצוין שבשנת תע"ו (1716) הטיל השלטון עונש על פרנסי הקהילה היהודית שנתנו לדגל להתקלקל, אך ייתכן שמדובר ברשלנות ולא בחוסר כבוד.

 

בשנת ת"ח (1648) העניק המלך פרדיננד השני ליהודי פראג דגל דומה, הנמצא שם עד היום, בצבע אדום ובתוכו מגן דוד צהוב וכוכב שוודי באמצעו, לתלות בבית הכנסת האלט-נוי-שול כאות הכרה לאומית-צבאית (!) על הצטיינותם של היהודים בהגנה מפני השוודים הפולשים.

 

אף בתקופה הציונית, למרות החלטה קודמת משנת תרצ"ג (1933), ביקש משה שרת, שר החוץ הראשון של מדינת ישראל, לקבוע הבדל מובהק בין הדגל של העם היהודי העולמי ובין דגל המדינה. מטרתו הייתה "לא לגרום לסיבוכים במעמדן של קהילות יהודיות בארצות שונות כשהניפו את דגל העם היהודי העולמי", שמא מניפים דגל מדינה זרה. הצעתו התקבלה, ואף פתחו תחרות לעיצוב דגל שונה, אך בסופו של דבר ההבחנה לא יצאה לפועל. מעניין לציין את הצעתו של חיים וייצמן להבחין בין הדגלים בכך שבדגל המדינה יתוסף גור אריה יהודה המחזיק באחד מכפיו את לוחות הברית. התברר שאף מי שמכנה הרב משה פיינשטיין בתשובתו המפורסמת בשם ה"רשעים", לא היו כל כך מנותקים ממסורת ישראל ותורתו.

 

הוכחה מאלפת כי מדובר בדגל של העם היהודי ולא הציוני היא בכך שבביקורו של נשיא צ'כוסלובקיה תומאס מסריק בשכונת הנטורי קרתא (!) בירושלים בשנת תרפ"ז (1927), העיתונות החרדית דיווחה כי "על יד שער הכבוד היפה שהוקם לכבודו ושעליו נפנפו דגלים(:) צ'כוסלובקי, אנגלי ועברי, קבלו את פניו הרה"ג חיים זוננפלד וכל הממונים והמנהלים והפקידים של הכולל וועד הכולל וועד השכונה ועוד".

אף ממשלת צ'רצ'יל באנגליה קבעה את דגל היהודים כסמל על תג הבריגדה היהודית שלחמה תחת פיקוד הצבא האנגלי במלחמת העולם השנייה, אף שבשלב זה התנגדו האנגלים להקמת מדינה ציונית בארץ.

 

למרות קדמותו של הדגל היהודי, יש לציין שלאחר שאומץ כסמל ציוני, חלק מהחוגים החרדים החלו להחרימו. למשל, האדמו"ר מבאבוב ציווה להסיר את צורות המגן דוד מהפרוכת וממפת הבימה. זאת בדומה למה ששמעתי פעם מהרב בערל וויין, שהתאונן לפניו רב חרדי שכיוון שהציונים לומדים תנ"ך, מדברים בלשון הקודש, ורוצים לעלות לארץ הקודש, "עוד מעט לא ישאירו לנו שום דבר שנוכל לעשות!".

לסיכום, הדגל בוודאי אינו מסמל רק את "מעשה הרשעים". אם הדגל סימל את ה"יהדות" לפני ה"ציונות", אז איך ניתן להתנגד לו? נמצא שגם הר"מ פיינשטיין היה מודע לכך שסמל המגן דוד אינו ציוני. אך ייתכן שלא ידע שעצם הרעיון של ה"דגל היהודי" קדם בהרבה ל"דגל הציוני", שדגל זה היה ממוקם דווקא בבתי כנסת לזכר ניצחון ותרומה לאומית-צבאית, ובאישורם של רבני פראג הגדולים, הכוללים את המהר"ל, השל"ה, הנודע ביהודה ור' יונתן אייבשיץ.

 

דגל בדמות הטלית

יחד עם זאת, עם פרוש עידן הציונות, משמעותו של הדגל עלתה מדרגה. כבר בשנת תרנ"ה (1895), התייחס הרצל באופן עקרוני לחשיבות הסמלית של דגל. הוא בעצמו עיצב דגל לבן עם שבעה כוכבים כסמל לשבע שעות העבודה שביום, שבזכותן לדעתו ניגאל. ברם הרעיון שהגה לא התקבל, והתקבל דווקא דגלו ה"דתי" יותר של דוד וולפסון. הלה מתאר 25 שנה לאחר הקונגרס הציוני המייסד בבזל תרנ"ז (1897):

בין השאלות הרבות שהעסיקונו אז היתה אחת: באיזה דגל נקשט את אולם הקונגרס? מה הם צבעיו? הן דגל אין לנו [...]. והאם עמנו עלול להבחין בצבעים, עמנו הנזהר לבלי להזין את עיניו בכל פסל וכל תמונה?

והנה הבהיק רעיון במוחי: הרי יש לנו דגל, לבן-כחול, הטלית אשר בה נתעטף בתפילתנו, טלית זו היא סמלנו. נוציא נא את הטלית מנרתיקה ונגולל אותה לעיני ישראל ולעיני כל העמים [...] וכך בא לעולם דגלנו הלאומי, המתנפנף על אולם הקונגרס, ואיש לא תמה [...] מאין וכיצד בא [...] כך היא דרכן של כל היצירות שרוח העם חופף עליהן. סימן טוב להן, שאין איש מרגיש בחידושן והעם קולט אותן כדברים רגילים ושכיחים, אשר הסכין להם מכבר.

 

יש לדייק בדבריו האחרונים של וולפסון, המשיבים על תמיהה קיימת של מקרים מתועדים שונים בנוגע להופעות קודמות של דגל על בסיס הטלית. למשל כבר בשנת תרכ"ח (1868), כשלושים שנה לפני המעשה של וולפסון, כותב המשורר ל"א פרנקל בשירו "צבעי ארץ יהודה" (תורגם לעברית): "עוטר הוא צבעי ארצו, עומד הוא בתפילה ועטוף הוא גלימה לבנה [...] שולי הגלימה [...] פסי תכלת [...] כמו מעילו של כהן גדול [...] צבעי הארץ האהובה הם, תכלת-לבן, לבן הוא זיו הכהונה, וכחולים זהרי הרקיע".

לסיכום, גם אם רעיון הדגל הכחול-לבן קדם לוולפסון, מקור עיצובו היה מהטלית. אמנם יש שהוסיפו בתקופות מאוחרות יותר הסברים סמליים על פי דימיונם, אך הסמליות המקורית של הטלית, שכאמור גם קדמה לוולפסון, נותרה בעינה. גם כעבור כשלושים שנה, בשנת תרפ"ח (1928), קולונל פ"ה קיש, הקצין האנגלי שעבד עם ההנהלה הציונית, מוסר כמסיח לפי תומו, כדבר ידוע ומובן מאליו, שמקור הדגל הוא הטלית, וכן מקובל בספרי ההיסטוריה עד היום.

 

 

* * *

חשוב לפרסם שלעומת התשובה שהזכרנו, כנראה בתקופה מאוחרת יותר, התיר הר"מ פיינשטיין בבית הספר שבראשותו, מתיבתא תפארת ירושלים, לצעוד עם דגלי ישראל ואמריקה בטקס סיום לימודיהם שהתקיים בבית המדרש (!). הערכתו התחזקה במיוחד כשחלק מנכדיו עלו והקימו בתים של תורה בארץ, אחת מהן אף נישאה לרב שבתי רפפורט, ראש ישיבת ההסדר באפרת במשך כעשרים שנה, שאף התבקש על ידי הרמ"פ לערוך את הכרכים האחרונים של תשובותיו ושישה חלקים מחידושי דיברות משה על הש"ס.

 

בתשובותיו לבעליהן של נכדותיו מורגשת הזדהות גם כשהנושא הנדון קשור לשירות בצה"ל ולהתנחלות ביהודה ושומרון. למשל בתשובות שהשיב לבעל נכדתו, היום ר"מ בישיבה תיכונית בגוש עציון, ניתן להרגיש לא רק את האהבה אלא גם את נחת הרוח שיש לו קרוב משפחה הטורח ללמוד תורה תוך כדי סיורי ביטחון בשבת, והוא רוצה לדעת כיצד לנהוג בספרי קודש ומזון מבחינת הלכות תחום שבת. הרב אף מדמה סיור ביטחוני בג'יפ צבאי להליכת עדי קידוש החודש שהלכו בדרך לבית דין, ששניהם נחשבים לדבר מצווה, ובסיור יש אף דין פיקוח נפש.

 

במקום אחר כתב "ענין צבא ההגנה הוא ענין גדול". אין ספק שלא תמצא ביטוי כה חיובי אצל הפוסקים החרדים האחרים. לא מדובר רק באהבה למשפחתו שעלולה "לקלקל את השורה", כי את הדברים האחרונים כתב לבחורי ישיבה מ"נתיב מאיר" שלא הכירם, אלא שבזכות ההכרה מקרוב עם המציאות הישראלית והציבור הציוני-דתי, התבררה לו מציאות חיובית יותר מאשר חשב (וגם מאשר הייתה באמת) בהתחלה.

 

כך כעבור עשרים שנה מאז תשובת הדגל, באיגרת לתלמידו המובהק הר"א גרינבלאט, בעצמו ישראלי שלחם בלח"י ואף נפצע במלחמת השחרור, פסק הגרמ"פ שלאחר מלחמת ששת הימים כבר אין צורך לקרוע בראיית ירושלים מאחר שהיא "בחסד השי"ת בנויה לתפארת ואינה על כל פנים ברשות אומות עכו"ם". בהזדמנות אחרת, בסביבות שנת תשל"ח, הודה לנכד שלו שמה שמדינת ישראל קיימת, למרות כל הצרות, הוא "בוודאי מהניסים הכי גדולים!".

 

נמצא שייתכן שהיה חוסר מידע בנוגע להנחות של הרמ"פ לגבי הדגל, וממה נפשך הדגל כלל איננו המצאה ציונית, אך גם אם נתייחס אליו כסמל שהתקבל וכמקביל לציונות, כניסתו לתחום זה הייתה בתור סמל דתי, הטלית. אף אם נאמר שבשלב מסוים רבים מן המניפים את הדגל אכן היו רשעים, המצב כבר אינו כך. כמו שסמל המדינה, מנורת המקדש, יש לה משמעות דתית מובהקת, כך גם סמל הדגל, ואין להתבייש ממנו כלל.

 

דבריי אושרו עם סיום כתיבת הפרק, כששמעתי ממקור נאמן שמכל ספריו ותשובותיו הרבים, הצטער הרמ"פ רק על כך שפרסם את ביטויי הבוז בנושא דגל ישראל.