"נו, אז איך הולך עם ספירת העומר השנה?", שואלת אותי חברה בזהירות רבה.

- "פרשתי כבר ביום השני", עניתי לה קצרות באופן שלא מפתיע אף אחד, "בשני! את קולטת?".

השתיקה מעבר לקו העידה על כך שהמאזינה אינה קולטת.

- "מה הסיפור שלך? אין לך תזכורת בנייד?", שאלה החברה את השאלה שתשובתה הידועה נענתה גם בשנה שעברה: "אני מפעילה תזכורת אבל זה תמיד באמצע משהו, ומספיק פעם אחת שפספסתי וזהו, אין דרך חזרה".

בכל שנה אותה שיחה, בכל שנה אותו תסכול - שלי, לספור את ספירת העומר, ושלה, לשמוע את הקיטורים שלי סביב הנושא.

 

פעם כשהייתי רווקה ונטולת אתגרים, הייתי מצליחה להגיע ל-32 ימים. זה היה המקסימום

וזה לא שאני לא יודעת לספור. יודעת גם יודעת, אבל משהו בשעות האלה של סוף היום מונע ממני לבצע את הפעולה הכל-כך פשוטה הזאת. בשנות התיכון היה תמיד פולמוס רציני סביב הנושא, כאשר כל המצטיינות הגיעו אל היעד הנכסף, ערב חג השבועות, וכל המעופפות... אהם... נו, הבנתם.

מאז בגרתי (לא בהרבה) הפולמוס עבר אל גני השעשועים בשעות אחר הצהריים. המצטיינות כצפוי מתמידות ומצליחות לדלג מעל משימות השכבת הילדים, הכביסות וכיבוי האורות, ומקדישות דקה למצווה היקרה הזו, ואני... מתקשה לעבור את השבוע הראשון. לאחר תחקיר רציני גיליתי שכל אחת נושאת בחיקה פתרונות יצירתיים למילוי המשימה. זו שמה שעון ביד ימין לתזכורת והשניה טבעת בשרשרת. אחת משאירה את נוסח הברכה על הכרית והאחרת ליד מברשת השיניים.

 

לאורך השנים ניסיתי לייבא כל מיני אלמנטים שיעשו את העבודה, ואפילו תפעלתי את בני המשפחה.

בני משפחתי אוהבים מאוד עוגות גבינה. מאוד. לכן עלה בדעתי לעשות הסכם עם המכורים שבהם - תזכורת תמורת עוגות גבינה שוות לחג שבועות. רוצים עוגות גבינה? תעבדו בשביל זה. תקראו לזה שוחד, תקראו לזה תמריץ, הדבר עשוי היה לעזור אלמלא המתזכרים שכחו לתזכר את המתוזכרת, שהיא כאמור אנוכי.

 

ישאלו הקוראים, האם עמדתי בדברי? התשובה היא לא. עוגות הגבינה עלו אל השולחן עם או בלי ספירת העומר, וחג שבועות נחוג כמו שאר חגי ישראל, עם אוכל, אוכל ועוד קצת אוכל, בתוספת התרגשות, בגדים לחג והרבה תפילות ושמחה.

 

אני מנסה להבין האם חכמינו שפטרו את האישה ממצוות שהזמן גרמא כמו מצוות ספירת העומר כיוונו במיוחד בשבילי. כולי פליאה איך השכילו להבין שהדבר דורש כל כך הרבה אנרגיות ומהווה גזירה שנשות ישראל (רובן) לא יכולות לעמוד בה. השאלה הנשאלת היא מדוע אנחנו הנשים לא מוותרות? מה יש בנו שנלחם ונלחץ כדי לבצע את מה שאיננו חייבות, מה? אין לנו מספיק על הראש גם ככה? האם לא חסר לנו צרות? רוצה לספור? תספרי כבשים לפני השינה, תספרי את כמות הקציצות שהכנת השבוע. עזבי, תספרי את מספר עוגות הגבינה שהכנת לחג.

 

שלא תבינו, אני גאה בנשות ישראל המצליחות לעמוד באתגר הזה, הוא פשוט לא נחלתי. אז השנה פרשתי רשמית מנושא הספירות ואני עוסקת ברשימות.

 

מצאת פסח אני עורכת את הרשימות שכה אהובות עלי - תפריט מפנק, אורחים פוטנציאלים, פינוקים, מנות אחרונות, עיטורים ירוקים לקירות, פותחת את כרטיסיות המתכונים ומרעננת את מתכוני העוגות-גבינה שבראשם מצוין שם בעלת המתכון. בין המתכונים שלי בצבץ לו מתכון בלוי ובלתי קריא המרוח בכתמי הרכיבים, מה שמוכיח כי העוגה מומלצת, והחלטתי לחייג לבעלת המתכון על מנת לקבל השלמות ולרשום את המתכון על כרטיסיה חדשה. מעבר לקו ענה לי בנה הקטן.

- "שלום, אמא בבית?"

- "כן", עונה לי הזאטוט בלחש.

- "אפשר לדבר איתה?", אני לוחשת בלי לשים לב.

- "לא", הוא עונה לי בנחרצות.

- "למה?", אני דוחקת.

- "כי אמא מתפללת".

- "מתפללת?"

- "כן", הוא עונה בגאווה. "היא סופרת את ספירת העומר".

הלכה החברות. בנות, יש למישהי מתכון טוב לעוגת גבינה?

חג שמח.