יליד שנת 1942.

ילדות ונעורים בשכונת נחלאות בירושלים.

נשוי לליה, קוסמטיקאית.

אב לשני ילדים וסב לשבעה נכדים.

מתגורר בטלמון.

לימודים:בית הספר כי"ח-אליאנס לבנים, ישיבת נחלים, ישיבת כרם דיבנה, ולימודי מתמטיקה באוניברסיטת בר אילן.

עיסוק בעבר:מחנך דרך המתמטיקה באולפנת צפירה, חטיבת הביניים של מדרשיית נעם בכפר סבא, אולפנת להבה שבקדומים, והישיבה התיכונית בקרני שומרון.

עיסוק בהווה:מלמד שיעורים פרטיים במתמטיקה, לומד קורסים והשתלמויות ונהנה מהנכדים ומהתחביבים.

תחביבים:להכין זיתים, ליקרים וממרחים מיוחדים. ״אני אוהב הכל בחיים, ולטעום מכל מה שהם מזמנים״. גם הספורט הוא תחביב. "רץ כמעט כל יום".

מוטו בחיים:"כל דבר שאתה עושה, תעשה אותו הכי טוב. אם אתה משחק - תשחק הכי טוב, אם אתה עובד - תעבוד הכי טוב".

 

מה היה הרגע -

 

שזכור לך במיוחד מילדותך?

בילדותי בשכונת נחלאות גרנו שמונה נפשות בחדר אחד, שניים במיטה - כל אחד עם ראש לצד אחר, התרחצנו פעם בשבוע בפיילה, אמא הייתה מחממת את המים בפרימוס, ושופכת אותם עלינו. לא היו לנו משחקי קופסא. שיחקנו בחוץ. אני זוכר שהבריטים היו נוסעים ברחוב והיינו צועקים עליהם ובורחים.

לאבא היה קיוסק ואמא עזרה לו שם. מאימי למדתי מהי אצילות, ענווה וקבלה. אבי היה איש אצ"ל, ואדם קשה, ישר כמו סרגל. אפילו בתקופה האחרונה של חייו, כשאחותי הביאה לו פלסטר מקופת חולים שבה עבדה, אחרי שקיבלה אישור לכך, הוא לא רצה לקחתו. אבי נאבק רבות נגד עוולות. פעם אחת הגיש תביעה והשופט המפורסם חיים כהן שאל אותו: ״מר סעד, מדוע אתה לא מבקש סיוע מעורך דין?". אבי השיב: אצלנו במקורות כתוב ׳סור מרע׳. ומה זה סור מרע? התרחק מרופאים ועורכי דין. השופט כמעט התעלף.

 

של החלטה משמעותית?

בזמן לימודיי בישיבת כרם דיבנה חשבתי לעצמי שבבוקר אהיה רב-מחנך בישיבה תיכונית ואחר הצהריים אהיה מורה למתמטיקה. אבל "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו", ונשארתי רק מורה למתמטיקה. בחרתי בזה כי זה היה הכישרון שלי. ובכל זאת לא לימדתי רק מתמטיקה, אלא גם הרבה מעבר לכך.

מהמתמטיקה למדתי ולימדתי רבות לחיים, למשל: השורש של כל דבר הוא תמיד חיובי, לא כל מה שנראה שלילי הוא שלילי, לא כל מה שנראה שבר הוא שבר, את השלילי ניתן להפוך לחיובי על ידי העברתו למקום המתאים, גם חלק יכול להיות גדול, בעיה מסובכת ניתנת לפתרון על ידי פירוקה לאוסף של בעיות קטנות, לעתים הפיתרון הוא לדעת שאין פיתרון, דרכים שונות יכולות להוביל לאותה תוצאה. בכדי להיפגש יש ללכת לקראת הזולת (ישרים מקבילים לא נפגשים), ושעדיף להיות בן אדם מאשר לדעת מתמטיקה.

 

 

של אושר?

במוצאי שבת אחד אחותי הגיעה לבית בבני ברק בו גרנו אז, יחד עם חברה שלה שעמדה לשטוף כלים. אמרתי לחברה: ׳תבואי כל יום׳, ומאז היא באמת באה כל יום... היא לא שוכחת לי את המכתב הראשון שכתבתי לה, שהיה מכתב על דף מרופט ומחורר במקום דף יפה ורומנטי, לה - צרפתייה אוהבת אסתטיקה.

 

של תובנה חשובה?

לחיי זוגיות טובים אני ממליץ להקשיב ולשמוע, ושתהיה הרבה סבלנות. אשתי ואני עשינו השנה ביחד קורס שנקרא ׳חוסן נפשי׳. זה היה מדהים. קיבלנו כלים לשפר את ההסתכלות על החיים וכיצד להגיע לאושר. למשל איך לספר על דבר שקרה לי. לקחת סיטואציה קשה כמו מצב שמישהו פגע בנו ולנסות לספר את אותו הסיפור בצורה אחרת. יש לזה ממש איכות מרפאת.

 

של התמודדות מיוחדת?

לאחר שהתקשינו ללדת ילד נוסף, החלטנו שאנחנו מאמצים בת. זה לא היה פשוט כי מהשירות למען הילד רצו לראות איפה אנחנו גרים. גרנו אז בקדומים ותכננו לעבור עם גרעין התיישבות לרוג׳יב. החלטנו שלא נעבור, אחרת אין סיכוי שנקבל את האימוץ.

ביום האימוץ הגענו עם בננו ארנון שהיה אז בן שבע. הפקידה עלתה עם ארנון למעלה, הוא ראה שם הרבה ילדות וילדים, וכשירד איתה ועם הבת שלנו, הוא אמר לנו - כשהסתכלתי שם, בדיוק את הילדה הזאת רציתי.

הגענו לקדומים והתקבלנו בשמחה גדולה והתרגשות. אחרי כן התברר לנו שבעקבות הדרך שבה התקבלנו כשהבאנו הביתה את עמליה, זוג נוסף שהתלבט מאוד אם לאמץ או לא, החליט לאמץ. לא היה שום שלב שהבת שלנו לא ידעה שהיא מאומצת, ולא הרגשתי שום הבדל באהבה בין הילדים.

מי שיכול, גם אם אין לו בעיות ויש לו ילדים טבעיים, אני ממליץ בחום ובכל ליבי שיאמץ ילד. אם יש תינוק שמכל מיני סיבות הוריו הביולוגים לא יכולים לגדל אותו, אין דבר מתוק או יפה ומלא אהבה מזה.

 

 

שבו החלטת לעבור לבנימין?

מה שמאפיין את הביוגרפיה שלי זה הראשוניות. הייתי בין ראשוני התלמידים בישיבות ההסדר, מראשוני כפר גנים, מראשוני המורים באולפנת צפירה וחטיבת הביניים של המדרשיה, מראשוני קדומים ואלון מורה. בגלל החינוך שקיבלתי בבית רציתי לעשות ולהשפיע. למרות שעבדתי בשפלה ובאותם ימים לא היה פשוט לנסוע כל כך הרבה, שותפות בהתיישבות וחיבור לאדמה היו המקום הטבעי לי.

כשהגיע הזמן שכבר לא נהיה ראשונים, הגענו לטלמון. אנחנו כמעט הסבא והסבתא היחידים כאן, ואנחנו מרגישים כמו משפחה צעירה רגילה ומשתלבים בכל דבר ביישוב. אנחנו מרגישים בטלמון אוהבים ואהובים.

 

של קושי?

הגירוש מגוש קטיף. עד היום אני הולך עם שרשרת ׳לא נשכח ולא נסלח׳ שעליה מדליה עם החנוכיה של בית הכנסת בנוה דקלים ורשימה של כל היישובים. אני עוד זוכר את גירוש עצמונה מסיני. הייתי בסיני עד היום האחרון. מההדף של הפיצוצים חלק מארון הקודש נשבר ויש לי אותו עד היום איתי. בגוש קטיף הייתי בתקופה האחרונה. אני מרגיש שכשקרעו את גוש קטיף קרעו חלק ממני, מהנפש שלי וממי שאני. התיקון של השבר הזה הוא לחזור לשם. כיום נראה שגם היישובים שלנו בסכנה. אני מקווה שהפעם יהיה לזה סוף טוב, וזה תלוי בנו.

 

של חלום לעתיד?

לחיות בשיבה טובה ובבריאות טובה בבנימין.