אולי אלו פצעי עמונה שטרם הגלידו, אולי מאורעות גוש קטיף שעדיין מהדהדים בנו, אולי המציאות הישראלית המורכבת שאנו חיים בה, הם המביאים לכך שנדמה כי מערכת היחסים המטלטלת בין ציבור המתיישבים למשטרה צמאה לשיקום. בתווך, בין האנטי המפעפע לבין הצורך הקיומי שלנו במשטרה וחוק וסדר, נכנסים שוטרים מסוג שונה ומיוחד. השוטרים הקהילתיים של גזרת בנימין לא שוהים בתחנת המשטרה, אלא ביישובים עצמם.

במידה והם מצליחים בעבודתם, הם זוכים להכיר מקרוב את האזרחים שעל ביטחונם הם אמונים, טווים קשרים עם פרנסי הקהילה, מתמזגים - אמנם על מדים - בנוף המקומי, והופכים לחלק מן היישוב; עבודה הדורשת לעיתים שנים של השקעה, טרם קצירת פירות.

יש מהם שגדלו ביישובים ומכירים את המרקם הקהילתי הייחודי להם. מתוך ההיכרות הבלתי אמצעית, הם מסייעים לקהילה לפתור את בעיותיה בתחומים שקשורים לעבירות תנועה או רכוש, הפרעות רעש, עבריינות נוער, סכסוכי שכנים ועוד.

יצאנו לגלות את הפנים שמאחורי השיטור הקהילתי וגילינו עולם שלם של שפה ייחודית, ושוטרים אשר מחשבתם העיקרית נתונה לשלום הקהילה ולרווחתה.

סיפורים רבים יש באמתחתם של השוטרים הקהילתיים, את רובם נביא בפניכם בטשטוש הפרטים מפני צנעת הפרט. אותם סיפורים חושפים טפח מעבודת הקהילה המתרחשת במקרים רבים מאחורי הקלעים, ומגלים עד כמה היישובים שלנו מורכבים מבני אדם כמו בכל מקום, אך עם כוח ייחודי לשקם ולהשתקם.

כל מקרה לגופו

לפני כמה שנים הגיעה משפחת עולים להתגורר באחד היישובים. בעוד ההורים מתאקלמים בארץ החדשה ומנסים להשתלב בעבודה ובחיי הקהילה, בתם בת ה-16 החלה להסתבך בעבירות רכוש וגניבות. לא חסרו תלונות רשמיות, וגם לא היכולת להוכיחן בקלות. ובכל זאת, הסיטואציה המשפחתית – רגישה, ומתוך היכרות עם אופי המקרה החליט השוטר הקהילתי באותו יישוב עם גורמי הקהילה האמונים על נוער ורווחה, שבחנו יחד את הכיוונים השונים, על טיפול קהילתי המשלב נוכחות של השוטר יחד עם שיקום קהילתי. מחד, הנערה התמודדה עם עמידה מול שוטר שיש בידיו הוכחות לעבירות, ומאידך, ההודאה נעשתה בעל-פה מבלי שדבר יהיה רשמי וכתוב. בתהליך, שאותו ליוו גורמים טיפוליים, למדה הנערה דרכים להתנהגות חיובית. בזכות הטיפול המדויק והעדין המשפחה השתקעה בסופו של דבר ביישוב כמשפחה תורמת וחיובית, והנערה חזרה למוטב. וסטיגמה? אין. איש לא יודע וגם אין לה תיק במשטרה.

"כל דבר צריך להיעשות בעדינות ובכמה שפחות שימוש ב'מקל'", אומר יהודה גרוסמן, השוטר הקהילתי של גוש שילה-עלי. "הרי יש כלים שונים לטיפול. מה שחשוב הוא התיאום והראייה משטרתית והקהילתית גם יחד".

אחד השוטרים משתף: "היה לי גל פריצות לקרוואנים שהוגשו לגביהן תלונות למשטרה. נכנסתי לתמונה והגעתי למבצעות - ארבע ילדות בנות שש, שקבעו כנראה שיא שלילי בעבריינות קטינים; ילדות ממשפחות מצוקה שלהגיד שהן מתחת לקו העוני זו מחמאה. הן גנבו אוכל, ממתקים ודברים בסיסיים שלא קיבלו ביומיום. כמובן שאי אפשר לפתוח תיק לילדה בת שש. בזכות הקשר שהיה לי עם הקהילה המאד סגורה, הגענו לטיפול מאד עמוק עם כל גורמי הקהילה, כולל הרווחה".

השוטרים הקהילתיים לא מבטיחים מאה אחוזי הצלחה וכל מקרה נבחן לגופו. לפעמים חוסר ההצלחה נובע דווקא מכך שבחרו בדרך של הבלגה: "היו מקרים שבאמת 'החלקנו', והצטערנו. במקרה של ילד שהיה אלים כלפי הוריו והיה אז מתחת לגיל 12, שזה גיל עונשין, ריחמנו עליו ולא טיפלנו בכל הכלים העומדים לרשותנו, והוא הפך להיות מגדולי העבריינים בגזרה, עם עבר עשיר של עבירות רכוש, אלימות ועוד". הסיפור הזה ממחיש עד כמה התעלמות עלולה לעלות ביוקר, הן לאותו ילד ולהוריו, והן לקהילה שבה הוא חי.

גרוסמן מציע עוד דרך - לא רשמית אך מוצלחת - להתמודד ולעזור לבני נוער שזקוקים לכך לעלות על דרך הישר: "רכז הנוער עובד עם המיינסטרים והוא חשוב בפני עצמו, אך בכל קהילה ישנם גם גורמים בלתי רשמיים שיש להם קשר מאוד טוב לנוער שצריך יותר תשומת לב. אלו אנשים שמצליחים בתפקיד הלא רשמי של קידום נוער, ויש להם קבלות והצלחות. בחלק מהמקומות יש משפחות מאמצות שבליל שבת יישבו עם החבר'ה האלה באיזו גינה ויפצחו איתם גרעינים ומתוך זה יעזרו להם. צריך להשתמש בכלים האלה. חלק מהרעיון הוא להתחבר לאנשים האלה ודרכם לטפל בנערים. את זה לא תעשה המשטרה הרשמית אלא השוטר הקהילתי, שמכיר את הקהילה לפרטיה, ואת עברה. שוטר או חוקר שיושב בתחנה לא יכול להגיע לרמה הכירורגית הזאת", מסכם גרוסמן.

הוכחה לקשר הטוב שיש לשוטרים הקהילתיים עם הקהילה שבתוכה הם יושבים נוכל למצוא בטקס חגיגי שאליו הגיעו אבי רואה ומפקד מחוז ש"י לפני שבועות ספורים, אז נחנכה תחנת משטרה מיוחדת ביישוב עלי, הנראית מרחוק כצימר פסטורלי. "עלי הוא יישוב מיוחד מאוד, שיודע להעריך את המשטרה והשיטור הקהילתי בפרט", אומר יהודה גרוסמן כשהוא יושב במשרד המרווח שנחנך עבורו. "בעלי החליטו שחשוב להם שהשוטר הקהילתי יישב במרכז היישוב, מול המוסדות החיוניים האחרים, ויש פה אמירה. השוטר הקהילתי הוא חלק בלתי נפרד מהיישוב". לאחר חנוכת המבנה נערך במקום יום קהילה ומשטרה (ימק"מ) ונפרשה תצוגת משטרה לילדים. "רואים את ההשקעה", אומר גרוסמן בשמחה לא מוסווית, "וזו רק ההתחלה. כיף לי בגוש שילה-עלי, החיבוק הוא חם".

גרוסמן מנסה לקחת את השירות שהוא מביא לקהילה כשוטר צעד אחד קדימה. הוא נוסע לבתי תושבים לסייע להם בהגשת תלונה במקרה שנפגעו מיידוי אבנים, מחתים את הטפסים ומשיב להם את הניירת, ומשתדל להפוך את הבירוקרטיה המשטרתית לפעולה נגישה וקלה יותר. הוא מבקש מתושבים שיסמסו לו על בעיות גם לא בשעות העבודה. בחיוך וחביבות ובקשרי חברות הוא משוחח עם אנשי המקום, מראה שאפשר גם אחרת: "במקרים רבים הוכחתי כי מה שכואב למשטרה כואב לקהילה, ולהיפך. חלק מהרעיון של שוטר קהילתי הוא שאנשים בטוחים בשוטר שלהם שהוא לא נורא ואין לו קרניים. הוא מתפלל איתם ונמצא באירועים ואנשים פחות חוששים לפנות אליו".

להתלונן על הבן של השכן

האם לתושב מן היישוב קשה יותר להגיש תלונה רשמית במשטרה כנגד מי משכניו? האמנם התושבים יעדיפו לשמור על יחסי שכנות טובה ויחששו לפגוע בעתידו של מי שעשויים לפתוח לו תיק פלילי עקב חקירה?

"בעיר, אישה שפרצו לביתה לא תהסס להגיש תלונה", אומר איתמר אנטמן, השוטר הקהילתי של כוכב יעקב, פסגות ותל ציון. הוא בעצמו גדל בקרני שומרון ומכיר את המאפיינים של יישוב קהילתי. "אני יודע מה זו קהילה. זה הבן של השכן והוא יידע מיד מי התלונן". ובכל זאת, אנטמן מבקש להסביר מהי החשיבות של הגשת התלונה: "אולי תושבים לא רצים להגיש תלונה מחוסר אמון במערכת, ואולי כי הם מחכים שהגל יעבור מעליהם ומאמינים שיהיה בסדר, אך חשוב לא לטמון את הראש בחול כבת יענה. מה שהם לא מבינים הוא שאולי הגל הזה יעבור, אך הוא יביא אחריו צונאמי וכולם ייפגעו".

גרוסמן מסכים בפה מלא עם הדברים, ומספק הסבר מתוך המערכת: "כשמתקבלת תלונה במשטרה, נפתחת שורה של אותו דיווח. כשדיווחים מצטברים אנחנו מזהים בעיה שיש לפתור ויודעים על קיומה. אנשים פונים אלי לעזרה בלי רצון להגיש תלונה רשמית והמשטרה לא יכולה להשקיע משאבים סתם כך. כשאנחנו מתכננים תכניות שנתיות או בוחנים נתונים, הכול נשאר מעורפל באוויר אם אין לנו רישום". גרוסמן מזכיר לנו כי ביישובים גדולים לא תמיד יודעים מה קורה בצדו השני של היישוב. "ייתכן שאדם חושב שמדובר בפריצה אחת, אך בעצם זהו גל פריצות המעיב על החיים השלווים של אנשים רבים. אם לא מגישים תלונה, איך אני אדע מזה? כך אפשר גם להצליב מידע. ככלל אני בעד שלא תהיה פשיעה לא מדווחת", אומר גרוסמן.

כל השוטרים מעידים על כך שרמת הפשיעה - הן של מבוגרים והן של בני הנוער - ביישובים היא הרבה מתחת למה שקורה ברחבי הארץ. ובכל זאת, גם כאן יש התמודדויות המעיבות על השקט היישובי: "אמנם יישוב זה מקום פסטורלי ונחבא, אבל יש גם כאן צרות. אולי לא הכל תמיד פלילי, אבל כמו בכל היישובים האחרים, מתוך שעמום נוהגים ללא רישיון ועושים שטויות", אומר אחד השוטרים, "וזה בהחלט אחד הדברים המשמעותיים שמונח לפתחנו".

הנוער מסתכל אחרת

בשיחות עם השוטרים הקהילתיים נשמע קול ברור המשקף בעיה התופסת חלק ניכר מעבודתם - עבירות של בני נוער. "יש הבדל בין נוער היישובים לנוער בעיר", אומר שמעון אוחנה - השוטר הקהילתי באזור מבוא חורון, חשמונאים, בית חורון וכפר האורנים, "אלו אותן עבירות אבל לא אותו נוער. האחדות ואווירת היחד, האירועים והדברים המיוחדים של היישובים, כמו טקסים או ל"ג בעומר, ההווי הקהילתי שבו הם חיים, נותנים ערך מוסף ומשפיעים עליהם לטובה". ובכל זאת מוסיף אוחנה: "היישוב המבודד לא מנתק אותם מחברים מבחוץ. הנוער ביישובים לומד איתם ונפגש איתם וגם האחים הגדולים מביאים איתם כל מיני דברים שלמדו בחוץ".

"יש בעיה היום של סמכות הורית שאיבדנו", אומר גרוסמן, ואנטמן מוסיף: "בני הנוער של היום לא סופרים את ההורים ולא את הגורמים במערכת החינוך".

מתוך רצון כן והבנה שאם מטפלים נכון ובגיל צעיר אפשר למנוע הידרדרות, הקימו במשטרה את תוכנית מיל"ה (משטרת ישראל למען הנוער), תוכנית משותפת לקהילה ולמשטרה המקבלת תמיכה ותקציב מהמועצה והמתנ"ס גם יחד.

במסגרת 32 מפגשים, פעמיים בשבוע, נפגשים בני נוער בסיכון מאותו יישוב עם השוטר הקהילתי שלהם. יחד עם תוכנית עשירה המלאה בציונות ואהבת הארץ והזולת, של סדנאות, הרצאות, ביקורים ב"יד ושם" ובמוזיאון "דיאלוג בחשיכה" למשל, יוצרים עם בני הנוער גישה חדשה לעולם ערכים של כבוד האדם, ראיית האחר ובניית מערכות יחסים חיוביות. "פתאום הם רואים את המשטרה במבט אחר", אומר אחד מהשוטרים. "פעם בני הנוער היו מסתכלים עליי בחשדנות. אחרי מחזור אחד של מיל"ה הם כבר עוצרים אותי ברחוב, שואלים מה נשמע". ואנטמן משתף: "גם אני בצעירותי הייתי בן היישובים והשתתפתי בהפגנות, אבל אחרי שאתה נכנס למערכת אתה מבין דברים אחרת. פה הם נפגשים עם שוטר ואי אפשר לא להסתכל עליו בכלל. לאט לאט נוצר קשר, אם תרצה או לא".

אנטמן מסביר מהיכן צמחה הגישה החדשה יחסית של המשטרה, שלא לתייג את הנוער כעבריין: "הנוער הוא חשוב ומרכזי לנו. הם העתיד שלנו. אם לא נטפל בהם, מאיפה הם יצמחו? אז אמנם אני תופס את הנער ומביא אותו לחקירה, אך המטרה היא לא לפתוח לו תיק ולשלוח אותו לבית המשפט, אלא שלא יחזור על זה שוב. יש גורמי קהילה ומשטרה שמתגייסים על מנת לתת לילד עוד צ'אנס כדי שלא יגמור בתור פושע".

ברמה הארצית, תוכנית מיל"ה מצליחה ומובילה לשינוי. על התמורות שעוברים בני הנוער המשתתפים בתוכנית, מספרים השוטרים בזהירות בשל הזמן הקצר יחסית שבו התוכנית פעילה: "ראו על החבר'ה שינוי, יותר רצינות", אומר אנטמן, ומוסיף הסבר החודר לנפש האדם: "כמובן שאם מזלזלים בנער ואומרים לו שהוא יהיה גרוע אז באמת הוא יהיה גרוע, אך ברגע שמשקיעים בבן אדם ונותנים לו משהו, למה שהוא יבעט בזה ויפגע במי שנותן לו? צריך להיות ממש סוציומט כדי לקבל עוד ועוד ולא לתת חזרה".

להשיב טובה, על פי אנטמן, מתבטא בפסים מעשיים מאוד – "לא לעשות רעש או וונדליזם ביישוב, למשל".

באחד מימי העצמאות האחרונים, נער שהיה בסיכון וטופח על ידי השוטר הקהילתי והקהילה ביישובו, קיבל כחייל את פרס מצטיין הנשיא. "זה הקרדיט הטוב ביותר לעשייה שלי", אומר בנחת-רוח השוטר הקהילתי שהיה אחראי על הנער.

"מצד אחד", אומר יהודה גרוסמן, "אני רואה פה ביישובים את בני הנוער מארגנים מופע התרמה בסדר גודל שיישוב קטן לא מסוגל להרים, ואתה עומד נפעם מול העוצמות והגודל. ומצד שני הם מגיעים לתהומות, כמו מקרה שהיה כשבני נוער הקניטו נער בפייסבוק וזה הגיע להתאבדות. הפייסבוק והסמארטפון הם אם כל חטאת, הם יוצרים עודף זמינות וחוסר גבולות".

לגרוסמן חשוב להגיד מילה טובה להורים המשתפים פעולה עם המשטרה בעניין ילדיהם: "יש אצילי נפש המבינים כי זו טובת הילד, עם כל הצער והכאב, וזו גם זעקה לעזרה מצד ההורה. פעמים רבות התלונה במשטרה מוגשת אחרי שההורה סבל ועבר הרבה עם הילד. המערכת היא לא הכתובת להילחם בה, כשזה מגיע לטיפול משטרתי זה לעיתים מאוחר.

פעמים רבות אנחנו מסתכלים על הנער, אך מתעלמים מהצד השני שנשדד או שביתו נפרץ או שספג אלימות. עם כל הצער על הנער הפוגע, לצד השני יש כאב וטראומה ואנחנו צריכים לחשוב אם אנחנו באמת רוצים לגדל עבריין. הורים לא מבינים שכשהם מחבקים את הילד בזמן הלא נכון, הם פוגעים בילד. הורים המשתפים פעולה עם המשטרה תורמים יותר לילד שלהם".

שוטר ומגשר

ומה עם המבוגרים - מה עושים כשתושב מציב בית מלאכה בחצרו והשכנים סובלים מהרעש? יהודה גרוסמן מספר על אישה שגידלה ילדים קטנים וסבלה רבות ממפעל קטן הפעיל כל שעות היום עם כלים ומכונות סמוך לביתה. היא ביקשה מהשכן כי לפחות בשעות המנוחה בצהריים, יהיה להם מעט שקט, אך לא נענתה בחיוב. לאחר מכן פנתה פעמים רבות למשטרה בתלונה על הפרעת המנוחה. במקרה זה לשוטר הקהילתי היה תפקיד מכריע בפתרון הבעיה. לאחר שנפגש עם השכנים, ויצר עם השכן המפריע קשר אישי, הם הגיעו לסיכום שאותו קבעו שני הצדדים. "אחרי הליך לא קל", מספר גרוסמן, "הגענו להבנות המחזיקות מעמד עד היום". וכל הצדדים מרוצים.

לגרוסמן יש סיפורים אמוציונאליים הרבה יותר באמתחתו: "היו לי סכסוכים שבהם הטונים עלו וגם שברו לי מנורות במשרד תוך כדי ניסיון לגשר. האמוציות יצאו בצורה מאוד פיזית, אך בסופו של תהליך שהצריך מפגשים בני כמה שעות והרבה עבודה, הגענו לפתרונות. אז אמנם הייתי צריך להחליף מנורות במשרד והיה לי מאוד לא נעים מהרב שנכח בחדר, אבל הגענו להבנה".

שמעון אוחנה מסביר כי "לשוטר קהילתי יש יותר זמן להיות עם הקהילה ולטפל ספציפית בכל נושא. בערים ברחבי הארץ, כשטיפול באירוע נגמר, אז מסיימים אתו. פה, לשוטר הקהילתי יש אפשרות לתת טיפול עומק".

גרוסמן, שמספר על השתלמויות רבות שעוברים השוטרים על מנת להכשירם לתפקיד, מספר כי אחת מהן עוסקת גם בתחום זה: "אנחנו עכשיו באמצע השתלמות על יישוב סכסוכים, וזה דבר חשוב לכל הצדדים; גם לקהילה ולשכנים וגם למשטרה. כשמביאים בעיה לפתרונה, אין צורך לשוב ולפתוח תיקים ולהתעסק עם זה. זה חוסך זמן משטרה יקר". גרוסמן לא מהסס לערב את כל מי שיכול לעזור ויש לו חלק בפתרון: "יש לי קשר חם עם רבני היישובים, בין אם הם ברקע של יישוב סכסוך ובין אם הם ממש בעובי הקורה. גורמים מהקהילה גם מעורבים בשלב שאחרי, כדי לפקח ולראות שהסיכומים שמושגים מקוימים". לעתים סכסוך שכנים שנראה כבעיה גדולה, ניתן לפתרונות באמצעות שינויים קלים. "אנשים צועקים ולא שומעים זה את זה, וכשהם שומעים מה בעצם הצד השני מבקש, פתאום זה נראה להם לא כל כך גדול כפי שחשבו. למשל, היו לי כמה מקרים הקשורים לבנייה של שכנים, ויש מה לעשות עם זה. לפעמים זה עניין של לשים גדר גבוהה יותר או להעביר את השומר לצד השני שלא יסתכל על הבית. אבל אני מביא את האנשים להביא בעצמם את הפתרונות, ויש יותר נכונות למצוא פתרון כשרואים שוטר. זה זרז מספיק".

בואו להתנדב

לעומת איתמר אנטמן שגדל בקרני שומרון, יהודה גרוסמן התחנך במוסדות הציבור החרדי. כיום, כשכיפה סרוגה גדולה מעטרת את ראשו, הוא נראה ומרגיש שייך לחלוטין לציבור הדתי לאומי. הוא מתגורר בפסגות עם אשתו ושמונת ילדיו, ומשמש בתפקיד שוטר קהילתי בשבע השנים האחרונות: "אני כל הזמן עובר בין הכובעים; גם מתיישב מהמגזר, גם שוטר". לדבריו, החלפת הכובעים לא מכבידה כלל אלא רק תורמת לשני הצדדים.

על מערכת היחסים העדינה עם המתיישבים גם בעיתות פינויים מעדיפים כולם לא להרחיב את הדיבור. כנראה שגם הם יודעים שיש נושאים השנויים במחלוקת העלולים לחבל במערכת היחסים עם התושבים, הקריטית כל כך לשיתוף הפעולה איתם. בכל התייחסות לנושא, הם מביעים עמדה קורקטית ומדגישים כי זה אינו התחום שלהם: "אנחנו לא פוליטיקאים", אומר שמעון אוחנה, "בעניין הפינויים אנחנו לא מבטאים את עמדתנו ואין לנו אפשרות לקבל החלטות או לנקוט עמדה. אנחנו מאפשרים לקיים את החוק ותפקידנו לבצע פקודות בצורה הטובה ביותר, ואת המסר הזה אנחנו גם מעבירים הלאה, למזכירי היישובים. בכל מקרה", מציין אוחנה, "נשתדל לנהוג בצורה עדינה ולא באופן שיפגע".

לעומת אוחנה המתאר את המצב בצורה רשמית יותר, לגרוסמן יש משנה סדורה בעניין, הנובעת מתפישת עולם כוללת: "אנחנו שמים את כל כובד המשקל על המשטרה, אך מה לעשות שהיא חלק קטן מהגוף המבצע. יש את הצבא שאחראי לא פחות, כמו בעמונה, שהפקודות שם ניתנו על ידי אלוף 'משלנו'. הרי בעלי, לכל כיוון שתביט אתה צריך להצדיע כי מצעד הדרגות פה עצום. אם אנחנו מסוגלים להגיד לבן שלנו בכל זאת להתגייס לסיירת, גם כלפי המשטרה אפשר להיות ציוניים".

גרוסמן מזמין את הציבור המתיישבים הציוני והתורם במגוון תחומים, להתגייס למשטרה: "לצערי, אין הרבה שוטרים דתיים במשטרה שהיו יכולים להשפיע מהטוב של הגישה הציונית דתית. לעתים אני מרגיש כמו פראייר בודד". את תוכנית 'מאמינים במשטרה' של חברו נחי אייל הוא מתאר כ"מעט מדי ומאוחר מדי", ובינתיים מזמין את כולם להתנדב כחלק מהמשמר האזרחי – הזרוע הארוכה של השיטור הקהילתי, כהגדרתו.

"למרות חוסר האמון שמתארים כלפי המשטרה, אנשים שהם סלתה ושמנה של הציונות הדתית מגיעים מעצמם להתנדב, וזה מוכיח שכן מעריכים". סיבה נוספת שמעלה גרוסמן התומכת בהתנדבות למשמר האזרחי היא נקודת ההסתכלות שמשתנה - "המתנדבים נכנסים למערכת, ורואים בעיניהם עד כמה המשטרה עסוקה, הם מגלים שעבודת המשטרה היא לא הוקוס-פוקוס ויש השקעה של זמן רב. הם באים עם תובנות והצעות לייעול ורצון לעוד ועוד משמרות. הם עצמם מביאים לי את קורס המתנדבים הבא". הוא מארגן את ערימת הניירות שעל שולחנו, רובה ככולה אישורים רפואיים לקורס זה. "הם באים טיפין-טיפין אך מבינים מהר את החשיבות כשנכנסים למערכת. המתנדבים נותנים לנו עוד חמצן". עם זאת, גרוסמן מכיר בקשיים עקב התנדבותם של מתיישבים במשמר האזרחי, וב"ניגוד אינטרסים" העלול להעיב על הפעילות: "יש הנחיות מאוד ברורות במשטרה במה המתנדב מתעסק ובעיקר במה הוא לא. ביום שישי האחרון מתנדב צוות לניידת סיור שקיבלה הוראה ללכת לטפל ביהודים שהפרו את הסדר. הם הורידו את המתנדב מהניידת והוא לא הגיע לטפל באותו אירוע. המשטרה נותנת את ליבה לכך שלא יהיה קונפליקט למתנדב".

הנוסעים בכבישים בבנימין עדים לתאונות דרכים, עקיפות מסוכנות וכלי רכב לא תקניים שמעכבים את התנועה ומזהמים את הסביבה. גרוסמן מודה כי שמונים אחוז מעבירות התנועה נעשות על ידי שכנינו ה"לא יהודים" ומסביר כי יש בתחושת חוסר האכיפה שחשים הנוסעים שילוב של כמה גורמים, שבראשם מחסור בכוח אדם. "הגיע הזמן להפסיק להתבכיין - ולהתנדב. הרי ניידת שעוצרת רכב לא תקני של נהג פלסטיני ורכבו מוחרם, זה לוקח כמה שעות עד שמגיע גרר וההליך מסתיים, ובשעות האלה אין ניידת בגזרה. בזמן של אבטחת אירועים, אם יש ניידת במקום - אין ניידת בצירים. אם אנחנו מובילים עצור לכלא עופר, הניידת מושבתת לכמה שעות. אבל אם המתנדבים במשמרת, אנחנו מפצלים זוג שוטרים ומצוותים מתנדב ושוטר יחד וכך יכולים להוציא יותר ניידות החוצה. והמתנדב מקבל גם גיבוי מקצועי של השוטר. הרי אין בעיה של כלי רכב, הבעיה היא מחסור בכוח אדם. המתנדבים שלנו הם לא פנסיונרים, אלו אנשים עסוקים מאוד, אנשי תורה ומנכ"לים שמפנים מקום בלו"ז לטובת העניין".

גרוסמן מספר על שיחה מעניינת עם חברי חוליה שנתפסה לאחר שגנבה כלי נשק בבנימין: "לפני כמה שנים פעלה באזור מזרח בנימין חוליה שאותה כינינו חוליית חיזמה. הם גנבו כלי נשק מבתים ביישובים. לאחר שתפסנו אותם, הבנו שהם יוצאים מחיזמה, אך לכוכב יעקב ולפסגות הם לא נכנסו. שאלנו אותם מדוע הרחיקו לכת ולא נכנסו ליישובים הקרובים אליהם. בתשובה הם תיארו את הסיטרואן ברלינגו שלי, שאיתה פטרלו מתנדבים עד השעות הקטנות של הלילה. היא הרתיעה אותם די בשביל שלא ייכנסו ליישוב. עד כדי כך המתנדבים יכולים לשמור על הבית שלהם", אומר גרוסמן בסיפוק.

תשומת לב וזהירות

לקראת חופשת הקיץ מגבירים במשטרה את הפעילות ומשתדלים למפות את נקודות התורפה הייחודיות לעונה זו: "בקיץ יש יותר פעילות עבריינית", מתאר גרוסמן.

"אני נכנס גם לקייטנות ביישובים, לבתי הספר לסיורים ולהדרכות לקראת הקיץ על הנושא של ונדליזם, הפרעות מנוחה וגניבות. יש להזכיר לילדים שיש את הצד השני. הם יושבים בלילה ועושים פויקה, אבל יש שכנים שמנסים לישון וקמים לעבודה מחר בבוקר כרגיל". בנוסף להפרעות הרעש, מוציא גרוסמן קובץ בקשות והנחיות גם לנעילת הבתים:

"אני אישית מקפיד מאוד לנעול את האוטו והבית. למי שיש ביטוח זה פוגע מאוד אם הוא לא היה נעול בזמן גניבה". גם תופעת המטיילים שיוצאים לטיול בלי ציוד מתאים ובלי לעדכן את הרבש"ץ בגזרה שלהם, וגוזלת זמן ומשאבים מיחידות החילוץ המהוות חלק ממשטרת ישראל, מטרידה את גרוסמן. "יש תושבים רבים המכניסים את עצמם לסכנות ביטחוניות מיותרות. הבוקר היה לנו שוד רכב של אדם שנכנס לכפר ערבי ושדדו את רכבו באיומי סכין. ההתחככות שלנו איתם והניסיון להרוויח עוד כמה שקלים בלתקן רכב בכפר ערבי - זו עבירה פלילית. אמנם לתדלק זו לא עבירה, אך זו סכנה ביטחונית מאוד גדולה וזה מעוגן בחוק. אסור להיכנס לכפרים המוגדרים כשטח Aו-B . אנחנו מאוד נגד ומטפלים ביד קשה".

גרוסמן מספר על שיתוף פעולה עם המשטרה הפלשתינית שמוציאה יהודים שנתקעו בכפרים, אל הניידת של משטרת ישראל הממתינה להם מחוץ לכפר: "הם יוצאים אלינו עקב קטטות או סכסוכים או שהמשטרה הפלשתינית מזהה אותם כיהודים ומוציאה אותם. יש לנו מספיק מוסכים ותחנות דלק משלנו באזורים שהם בשליטה ישראלית, ויש לתת להם פרנסה. בכלל", אומר גרוסמן, "מעט תשומת לב מצדנו, תמנע בעיות בעתיד".

בנוגע לרכבים הלא תקניים הנוסעים בדרך קבע בכבישי בנימין: "אנשים לא עושים העברת בעלות מסודרת, והמשמעות היא שכאילו תעודת הזהות שלהם מסתובבת בכפרים. רכב שמכרת לחלפים ומשמישים אותו עוד פעם, גם יסכן אחרים וגם יבואו אליך בטענות כשהוא יבצע פיגוע, שוד או עבירות תנועה".

הריאיון הזה נערך עם השוטרים הקהילתיים לפני אירוע חטיפת הנערים, שבמהלכו רבים מהם התייצבו בטלמון למשימות השונות, ומבלי לדעת את אשר צפוי לקרות היה חשוב להם להתייחס לסוגיית הטרמפים, וכיום דבריהם מקבלים משמעות מיוחדת: "אני בעצמי וגם הילד שלי נוסעים בטרמפים", אמר גרוסמן, "זו צורת חיים לגיטימית אך צריך לקחת מקדם ביטחון גבוה יותר. היו לנו מקרים של חטיפות, ואויבנו רוצים ומעוניינים בזה עדיין. עדיף תמיד לקחת טרמפ מתוך היישוב, מנקודה לנקודה, ולבנות אני ממליץ לקנות גז פלפל".