את פניה של הרקדנית ועורכת הדין ליטל הילמן, אולי כבר הספקתם לראות כשהיא מככבת בפרסומות ללימודי משפטים במכללה ידועה; ישובה אל שולחן משרדי ומבטה חדור שאפתנות, וכיתוב מודפס בסמוך לו: 'מצטיינת דיקן'. אך נדמה כי מכל התמונות שבאלבומה, הבולטת ביותר היא זו שהיא מגישה לי מעל שולחן מזנון הכנסת, ממנה מביטה בי ילדה עגלגלה כבת חמש. ידה מתעגלת מעל כתפה בתנועת ריקוד הפלמנקו הספרדי, וחיוך מבויש שחודר את העדשה נסוך על פניה.

הרקדנית שהפכה להיות ברבות השנים לא וויתרה לעצמה והקשיבה לקול הפנימי שבקע ממנה גם מול קהל רב. בגיל הנעורים, כשדלת אחר דלת ייפתחו בפניה בעולם הריקוד התובעני, יבואו גם בירורים והתפכחות כואבת, על המחיר ששילמה כרקדנית המופיעה בפני גברים, ועמם גם חזרה בתשובה: "בסופו של דבר", אומרת מי שרקדה במשך כמה שנים בזוג עם בחור שכיום הוא הכוריאוגרף של הזמרת ריטה, "את נותנת את הגוף שלך לאחרים. ובשלב מסוים כבר לא יכולתי יותר".

שנים לא רבות אחר כך תפרוץ הילדה שבתמונה את הדרך לבנות דתיות לרקוד על בימות הארץ, תסלול עבורן מסלול חדש ותלמד גם אותן לחלום; ולא תהסס להרעיד עולמות לשם כך, ולרתום לטובת העניין את מקום עבודתה, בית המחוקקים של מדינת ישראל.

הכל סביב הריקוד

ליטל הילמן (26) מחשמונאים גדלה בפרדס חנה, למשפחה חמה ומסורתית ("היינו עושים קידוש בשבת ואחר כך נוסעים"), לאב איש צבא קבע ואם עקרת בית חמה ותומכת. ממש כמאמר הקלישאה, נדמה כי היא פשוט 'נולדה לרקוד'. כבר בגיל חמש, כשילדות רכות בשנים עסוקות במשחקי בובות, היא החלה את צעדיה הראשונים בעולם הבלט, ומגיל שבע כיכבה על הבמות בריקודים סלוניים, תוך אימונים אינטנסיביים ארבע פעמים בשבוע.

למרות גילה הצעיר, ברפרטואר שלה הופיעו שמות כמו סלסה, ג'אז, רוקנרול, וואלס אנגלי, צ'ה צ'ה צ'ה ומחול ישראלי, כשבמחיר התהילה הכל כלול, גם אימונים מפרכים ותובעניים ("שמים לך כוס על הראש ואומרים לך לרקוד") וגם – ריקוד צמוד עם בן זוג שילווה אותה במשך כמה שנים. "היינו צמד חמד, לוטם וליטל, כולם הכירו אותנו כך", היא מספרת ולאו דווקא בנוסטלגיה דביקה.

בפסטיבל המחולות בכרמיאל הם הופיעו יחד, שנה אחרי שנה, זכו בפרסים וקצרו תהילה. מגיל עשר הופיעה הילמן בתחרויות, בתחילה התמקמה במקום רביעי בארץ ואחר כך במקום שני: "התחרויות היו חוויה מדהימה, עם כל התסרוקות והתלבושות, האיפור והנעליים, אך נלקחה לי התמימות. מגיל מאד צעיר את רוקדת עם המין השני, ואת עוברת התבגרות מוקדמת. עם כל זה ששמרתי על עצמי, איבדתי את התמימות במגע עם מישהו שהוא אמנם אדם מדהים, וכיום הוא שם דבר בעולם המחול, ובכל זאת...".

ריקוד מהנשמה

סיפור הסינדרלה המחוללת של ליטל לא הצליח לטשטש את כמיהת הנשמה למשהו אחר, רוחני יותר: "בבת המצווה שלי הכל נסב סביב הריקוד. בן הזוג שלי ואני הופענו בפני כולם פעם אחר פעם, ולא היה שום דבר מעבר לזה". בגיל שש-עשרה חשה ליטל כי למרות שהעיסוק האינטנסיבי בריקוד לא מותיר לה מרווח לדברים אחרים ("לא היה אצלי דבר כזה ללכת לחברות או לעשות דברים אחרים, היו רק האימונים והתחרויות"), היא חשה ריקנות עצומה של נשמה שהולכת ותובעת את עלבונה ואת הרצון שיכירו בה. את החלל בחרה ליטל למלא בפעילות התנדבותית למען הקהילה, ויצאה ללמד מחול במועדון שאליו באים ילדים ממשפחות מצוקה.

שנה אחר כך, במופע הסיום של ילדי המועדון, ניגש אליה מנהל המתנ"ס בעיר נעוריה וביקש ממנה להצטרף אליהם כמורה מן המניין. כך התחילה ליטל את קריירת הוראת המחול, שכיום היא בבת עינה. אך אותו קול שניקר בה וקרא לה לשנות משהו באורחות חייה, לא חדל להציק. למרות שהיתה תלמידת החינוך הממלכתי דתי, חשה ליטל "לא שמורה" כהגדרתה: "מכירה את הסיפור על האיש שהלך לשוק וחיפש את העגבניות השמורות למטה, והזיז לשם כך את העגבניות שלמעלה? גם אני בעקבותיו שאלתי את עצמי 'האם אני שמורה'? אני כבר יודעת מהו מגע, מהו חום של גוף מול גוף, וחשתי שמשהו נלקח ממני. אלו שאלות שיצרו בי ריקנות גדולה, והחלטתי שאני מתחילה בשמירת נגיעה".

למרות שהמשיכה ללכת לבושה במכנסי ג'ינס וגופיות, החלה ליטל בעיקרון הצניעות הראשון שקבעה לעצמה. "היו לי הרבה שיחות, בעיקר עם המורה שלי באולפנית, כי החברות שלמדו אתי נשארו מסורתיות".

מכאן הבחירה בשירות לאומי היתה מובנת מאליה לליטל. למורת רוחם של הוריה, היא בחרה שלא להתגייס לצה"ל, כי הרגישה שהיא אינה חזקה מספיק מבחינה דתית כדי להתמודד עם אתגרי השירות הצבאי: "אבי הוא אלוף משנה, מצטיין רמטכ"ל, והיה לו קשה מאוד להבין מדוע אינני הולכת לצבא. רציתי מאד, אך ידעתי שלא אצליח להתחזק שם. בשנת המעבר מהאולפנית, שבה בניתי את עצמי, חיפשתי מסגרת דתית".

את התהליך הרוחני והמעבר החד משמעי והסופי לצד השני של המתרס, חוותה ליטל שוב מתוך עולם הריקוד, במהלך השירות הלאומי בירושלים: "היתה לי חברה דתייה מירושלים שלמדה באולפנת צביה אומנויות. הייתי מגיעה לביקורים ולהרקדות, בראש חודש אדר למשל, וקינאתי מאד בהווי הרוחני והחברתי. הריקוד שם היה אחר ממה שהכרתי, רוחני וחופשי ממבטים שיפוטיים ומביקורת, שהייתי רגילה אליהם כל כך. אף אחד לא הסתכל על המראה שלי ועל הגוף – אם הבטן כך או הרגליים כך. אז נפגשתי עם ריקוד מהלב ומהנשמה ושם התאהבתי במגזר ובדרך החיים הזו".

מכאן דרכה של ליטל היתה קצרה למכון אורה ולהתבססות בעולם הציבור הדתי לאומי, ובהתאמה לאישיות הכובשת והשאפתנית שלה, היא החלה ליצור לעצמה מקומות לרקוד בהם ולגבש את השקפתה החדשה בתחום המחול: "היה לי חסר מאוד את המקום שעובדים בו על ריקוד ובסוף עולים עם מופע גמר. הייתי מישהי שרקדה ארבע פעמים בשבוע, ופתאום הפסקתי לרקוד כי לא היה איפה, ועליתי במשקל. הגוף קיבל זעזוע, וגם המגורים מול מאפיית אנג'ל בירושלים לא תרמו לעניין", היא אומרת בחיוך.

מקום לחלום

יומה של הילמן מתחיל השכם בבוקר ומסתיים לעת ערב. כיועצת המשפטית של חבר הכנסת משולם נהרי מש"ס, היא עסוקה במרוץ סביב דיונים במליאה ובוועדות ועדכון אונליין של היבטים משפטיים, הצעות לסדר ושאילתות חברתיות-חינוכיות. הדובדבן שבקצפת עבורה הוא שיעורי המחול שהיא מלמדת בערבים, גם בחוגים בחשמונאים, שם היא מתגוררת עם בעלה, וגם ביישובי הסביבה, וגם בבית הספר 'זוז במחול' היוקרתי במודיעין הסמוכה.

לכאורה אין קשר בין התחומים, ונראה כי יומה מורכב משתי חזיתות: ללמד מחול ולהילחם במליאת הכנסת. זה נתפש כשני תחומים שונים שאין ביניהם קשר. אך אחרי היכרות של שעתיים עם הילמן ושיחה לבבית במזנון הכנסת, עיסוקיה מצטיירים כשני צדדים של אותו מטבע.

שני התחומים מובילים אותה לעשייה החברתית שהיא לחם חוקה, עוד מילדות: "אבא שלי הוא צדיק בלי כיפה", היא אומרת וזוקפת את שאפתנותה לזכותו. היא מתארת את ילדותה כילדות לאב שכולו נתינה, אל"מ אבי (ברימו) כהן: "גדלתי לאבא שהוא לא אבא שלי, אלא אבא של המדינה. זה משמח ועצוב גם יחד. ברמה שלי הפרטית, כי הוא לא היה חלק מההתבגרות שלי, כי רוב הזמן הוא היה בלבנון ובעזה ביחידות מובחרות וכמפקד בית ספר זיקים. אבל הוא שם דבר בעולם הצבאי, נתן המון ואי אפשר להוציא את זה ממנו, וגם מהחינוך שקיבלתי. במלחמת לבנון השנייה הוא כבר היה בפנסיה אבל הוא הוביל מבצע בזמן המלחמה הזו וקיבל על כך צל"ש רמטכ"ל, פרץ את הדרך לסלוקי ועוד. לפני פסח כל הבית מלא חבילות מזון וחייבת להיות תרומה ציבורית".

הילמן, ממשיכת דרכו של אביה, לא הסתפקה במציאת מקום לעצמה לרקוד בו. מתוך אמונה כי צריך לעשות בשביל החברה, היא מחפשת בקדחתנות וגם מוצאת דרכים ומקומות ללמד בהם מחול, וגם לתת את ההזדמנות להופיע לבנות הרוקדות, בפני נשים בלבד. "בשבילי הנתינה היא יצירת במה כשרה. יש כישרונות מדהימים לבנות הציבור הדתי לאומי אך אין להן איפה לבטא אותם". הילמן, שלא תהסס להתדפק על דלתה של שרת התרבות לימור לבנת כדי להמשיך ולבנות את תשתית המחול לדתיות בארץ, דאגה שלכל חברות הכנסת תישלחנה הזמנות למופע בהיכל התרבות במודיעין, שנתפש בעיני הציבור המקומי כהיכל התהילה: "אני לא מאמינה בלהסתפק במופעים קטנים", קובעת הילמן. "הבנות הללו מוכשרות אפילו הרבה יותר מהחילוניות ויש להן זכות להופיע".

שלא כמו התלמידות מן המניין של 'זוז במחול', תלמידותיה של הילמן לא יוכלו להופיע ביום העצמאות בטקס הממלכתי בהר הרצל, כפי שהן עושות מידי שנה בשנה. "אז השאיפה אצלנו זה להגיע למופע בבנייני האומה", היא עונה לי כשאני מדברת איתה על 'תקרת הזכוכית' הניצבת מעל ראשן של רקדניות דתיות. "הן חייבות לפרוק את הצורך והכישרון הזה!" אומרת הילמן בכאב, "אין להן מועדונים כמו לחילוניות. אני מגיל 14 רוקדת בפאבים בימי חמישי בערב. לבנות האלו יש הרקדת ראש חודש, אבל זה לא אותו דבר בכלל. המופע הוא בשביל החוויה שלהן וכדי לתת לבנות את הבמה. כששולי מועלם צפתה במופע לידי היא התפעלה מאוד. היא, שתמיד רקדה מחול מודרני ומחול ישראלי באולמות פיס ובהרקדות, לא מצאה במה להופיע בה, והמקסימום היה בפורום נשי מצומצם. מבחינתה לבוא ולראות הפקה כזו עם במה ותלבושות ותאורה זה לבוא ולהגשים חלום שהיא אפילו לא חלמה עליו. אם מילאתי את היכל התרבות פעמיים ב-1,200 נשים, למה לא אוכל בבנייני האומה? ולא רק אני, בכלל הרעיון של להרים משהו של מחול, אומנות, דרמה לנשים כמו שצריך, למה תמיד לחשוב בקטן?", היא שואלת.

כולן היו בנותיה

למרות שלא גדלה בסביבה דתית הומוגנית, מגלה הילמן מודעות עצומה ועוז וביטחון רב בקבלת החלטות לגבי סוג המוסיקה שתלמידותיה ירקדו לצליליה, והתלבושות שאיתן יופיעו: "הן שומעות מוסיקה לועזית ולא מתביישות בזה, ואני רוצה לתת להן משהו שהן אוהבות ומתחברות אליו. לכן אני לא מלמדת ריקודים רק לשירים של אודי דוידי. היתה לנו התלבטות איך נעלה אותן בריקוד של חיילים. הן הרי לא יכולות לעלות במדים עם חצאית".

ובכל זאת, הילמן מודעת היטב לפערי הגילים של תלמידותיה ומשתדלת להתאים לכל שכבת גיל את צרכיה: "עד כיתה ו' אני מלמדת רק שירים ישראלים, וולט דיסני זה המקסימום. מכיתה ז' אני מרשה לעצמי שירים לועזיים שאנחנו מצנזרים ומנקים".

כמו כל אומן המביא לציבור הדתי לאומי משהו חדשני ופורץ דרך, גם הילמן נתקלת בשאלות רבות, היסוסים, ולעתים ביקורת על לימודי מחול לבנות: "אני לא מקשיבה למבקרים, כי אני לא מסכימה איתם. תנועות אגן ובית חזה יהיו בכל ריקוד. אני לא מרקידה בלוקים או רובוטים או קירות. אני מרקידה גוף, וזה חשוב שהן יהיו מודעות ויתחברו לגוף שלהן. זה לא בושה להרגיש אישה. נשים שבאות אלי לשיעורי זומבה ממש משתחררות. אם המקום הוא נכון והקהל הוא נכון אין עם זה שום בעיה".

דמותה של הילמן מצטיירת כדמות חינוכית, חמה וקשובה, שלא מעגלת פינות ויודעת להביא את הידע הנכון לתלמידותיה: "היפ הופ למשל, זה ריקודי רחוב ושפה מלוכלכת, ואני מסבירה להן שזה הגיע מהמחול האפריקני ומג'מייקה, ומשם זה צמח. זה התחיל מהעבדים האפריקניים, ולכן התנועות נמוכות, כי היו להם שרשרות על הרגליים שלא יברחו". במופעים שהיא מעלה עם הבנות, היא משתדלת לשלב בין העולמות, לא מתכחשת לתרבות הריקוד שממנה הגיעה, ולעתים אף 'מגיירת' סיפורי מסגרת ומוסיקה לטובת העניין: "בוחרים סיפור שהוא מהקלאסיקה הלא דתית, גם כי זה מה שקיים וגם כדי שקהל לא דתי יתחבר לזה. את המחול שוזרים בתוך הסיפור ובונים ריקודים".

בדגש רב על מקצועיות וליטוש עובדת הילמן עם במאית מקצועית, וחוסכת מכיסה את הכסף לתלבושות מתאימות ברמה גבוהה בהרבה מן המקובל: "את יודעת מה זה לראות על הבמה 250 רקדניות עם 50 שחקניות והכול בצניעות עם קהל רק של נשים?!", היא אומרת בלהט, "בהיכל התרבות במודיעין לא נותר כיסא אחד פנוי! הציבור מצביע בהמוניו, ואני אעשה הכל כדי שלא יופיעו עם חתיכת אל-בד באולם בית כנסת צפוף שבקושי רואים בו חלק מהבנות. המטרה היא לבוא ולמנף אותן, ובכל תחום, גם בדרמה ובשירה אנחנו מנסים לעשות זאת. החלום שלי הוא לא למנוע מהן משהו שהן יכולות, כי במגזר שלנו הכול יותר קטן. זה נותן להן דלק ועשייה וממלא את התחושה שאם לא היה להן את המקום הזה להזיז את עצמן ולפטפט, הן היו יכולות להגיע לדברים הרבה יותר נמוכים".

למרות הרצון לשמור על מקצועיות, יש להילמן קווים אדומים שאותם לא תעבור, גם מתוך המסקנות שהסיקה מחוויית הילדות שלה: "אני לעולם לא אעמיד את התלמידות שלי בתחרויות. אמנם אותי זה ביגר והפך אותי חסינה בפני ביקורת, גם של שופטי בית משפט, אך זה דבר שמותיר צלקות. אחרי ביקורת משופטי תחרויות, המורים שלי היו מחמירים את האימונים ונוזפים בנו", היא אומרת בכאב. לעומת זאת, מחזקת הילמן את שאפתנותן של בנות שרוצות להתקדם ולרקוד, גם בגיל אולפנה שבו הדרישות הלימודיות גבוהות: "אני סיימתי בגרות בממוצע מאוד גבוה תוך כדי שרקדתי ארבע פעמים בשבוע, זה אפשרי". גם מבחינת התהליכים שעוברות התלמידות בגילאי הבגרות, היא ממליצה על לימודי המחול: "הן צריכות מקום לפרוק בו מתחים ולהתבגר בתמימות כי עדיין יש את השאלות אם אפשר חבר בגיל הזה, אם אפשר להראות לידיד תמונה מהמופע. מגיעים לבירורים ולשיחות עומק, ומתבגרים ביחד. איפה אני הייתי ואיפה הן", היא אומרת ונאנחת, אך גם חושפת פן אימהי-חברי בקשרים עם תלמידותיה, שנדמה כי הוא תרפויטי אחרי ילדותה שלה: "אני צופה איתן בסרטי מחול כדי לקחת מהסרט את מה שאנחנו רוצים ולא להתמקד בצדדים החיצוניים שבו. בעלי יעקב ואני מארגנים להם ערבי מסיבות פיג'מה ומבשלים יחד. הן כמו הבנות שלי".

הילדים עוד יגיעו

נושא הילודה אצל ליטל הוא נקודת תורפה כואבת. במשך שש שנות נישואיהם עברו ליטל ובעלה דרך חתחתים לא פשוטה בדרכם להרחבת המשפחה, דרך שעדיין לא הניבה את התוצאה המיוחלת. למרות הכאב והקושי, מסכימה ליטל לשתף ולו כדי לחשוף את הציבור לקושי הגדול אך גם לכמיהה הכמוסה, לתת תקווה לזוג שמתמודד: "כל דבר בחיים בא לי בקלות יחסית, חוץ מזה", היא אומרת בגילוי לב. "מההיכרות עם בעלי, הלימודים שאותם סיימתי בהצטיינות יתירה, העשייה כסיו"ר התאחדות הסטודנטים. התבגרתי מזה והבנתי שדברים לא באים יותר בקלות".

ועם כל תהליך ההתבגרות שעברה, חשוב לליטל לנפץ סטיגמה רווחת: "בשנתיים הראשונות האשמתי את מרוץ החיים שלי ואת העשייה הרבה שאני סביבה. אני רוצה להגיד בקול שהבעיה היא לא רק אצל הנשים. התפישה הזו מוטעית וגם גורמת לנזק, ממלאים את האישה בהורמונים והסיכונים לסרטן ומחלות בעקבות הטיפולים רק עולה עם הזמן, ולפעמים זה פשוט בלי סיבה. מעבר לזה שאין מימון לטיפולים לגבר, ואין מודעות לזה שיש בעיה גם אצל גברים".

ליטל ממליצה לסביבה הקרובה להתייחס לבני זוג במצב דומה בטבעיות, בפשטות הבריאה של זרימת החיים, ולא לרחם עליהם ולהפכם למסכנים: "יש מישהו שרוצה להרגיש מסכן?", היא שואלת. "אל תרחמו עליהם ואל תסתירו מהם את הילדים וההיריונות, כי זה לא על חשבונם. הזמן שלי כתוב מלמעלה", היא אומרת באופטימיות.

על הפערים בציפיות מהסביבה המשתנים מאישה לאישה אומרת ליטל: "אמנם יש לי חברה שמבקשת להתרחק מילדים או מלהיות קוואטער, אך אני כל כך נהנית להחזיק ילדים ודורשת את קרבתם. אני פתוחה ומבינה שכשזה שצריך להיות זה יהיה". ובכל זאת, לכל אחת נקודת הרגישות שלה: "קשה לי כשאני במרפאה, רואה את כולן בהיריון ואני באה לטיפול, אך אני באופן אישי מדברת עם חברות ומשתפת וזה מאוד מקל. היריון זה אושר גדול", היא מסכמת, "ואני שמחה בשביל כל אחת שמקבלת את המתנה הזו. הרחמים לא עוזרים ולא מקדמים אותנו".

עוד בהיותה סטודנטית למשפטים, פעלה ליטל בקידום זכויות נשים בהיריון ולאחר לידה, ודאגה שיוצבו חדרי הנקה זמינים ונוחים. כיום היא נעזרת בחברותיה לעבודה, חברות הכנסת שולי מועלם ואורלי לוי אבקסיס, בקידום חקיקה לטובת סטודנטיות שעברו לידה שקטה בשלב מוקדם של ההיריון, שכבר עברה תמיכת ממשלה: "את מבינה שמבחינת החוק אישה צריכה לשוב לעבודה יומיים אחרי הפלה?", היא שואלת, ונוסכת ביטחון שמה שמוטל לפתחה לא יישאר בלא מענה.

עבודתה של ליטל בכנסת היא עוגן של אפשרות לשינוי עבורה: "זה המקום הכי משפיע", היא קובעת וממהרת להראות הסתייגות מחלקים אחרים של עבודה פרלמנטרית: "אני משתדלת לא להתלכלך פוליטית, אלא להישאר על תקן יועצת. בריאיון למשרה אמרתי בפירוש שאני פה לענייני חקיקה, לקדם דברים שאני מאמינה בהם". ומה יהיה אחרי שתזכה ותהפוך לאם? "ברור לי שהריקוד והאימהות הם במקום הראשון. אחר כך כל השאר".