מבצע צוק איתן חלף עבר מעלינו, מתיש ומייגע. מי מאתנו שחוו אזעקות וטילים, החיילים הלוחמים הסדירים, אנשי המילואים ונשותיהם החזקות אך העייפות, וילדי ישראל שרק חיכו למעט שקט – כולם תפסו את שארית ה'חופש הגדול' שעוד נותרה בשתי ידיים וניסו לשכוח מהכול ומה שיותר מהר. אמנם במהלך המבצע, סיקרו כלי התקשורת בחיבוק חם את הנתינה, האחדות שהתגלתה ואפפה את אנשי העיר והכפר, ואת העוז ותעצומות הנפש של עם שרק נראה כי הוא מפורז ומפורד; אך כבר בשלהי המבצע, עוד בטרם נדמו הדי היירוטים וקולות הנגמ"שים בשטח, מיהרו כולם לנתח את התוצאות והנסיבות, עליית המיסים הצפויה והשינויים בתקציב. איכשהו נדמה, כי הסיפורים האנושיים המיוחדים עד כדי דמעות, הולכים ונשכחים ונקברים תחת הררי הדעות וחיצי הביקורת.

אלו כמה סיפורים של אנשי בנימין, שהיו בלב העשייה בחזית ובעורף, שראו וחוו את הרוח הגדולה שהתגלתה, גם בינם לבין עצמם; אלו הסיפורים שלנו, של כולנו. והלוואי שניקח מתמצית הטוב הזה אל תוך השנה החדשה.

יש רגעים שהכול מתחבר

רינה הרטמן מחשמונאים עלתה לארץ עם משפחתה בשנת 1997. למרות שגבולות מדינת ישראל לא היו לגמרי שקטים לאורך השנים שחלפו מאז, רינה מעולם לא ממש חוותה מלחמה, על שלל התחושות והדאגות הנלוות אליה. ביולי 2014, עם תחילת מבצע צוק איתן, רינה מצאה את עצמה מתמודדת עם דאגה כפולה - עם בן ובת המשרתים בדרום, כל אחד בתפקיד חשוב בפני עצמו, כשהיא חייבת להמריא לפנסילבניה לשליחות השנתית. יונתן, בנה של רינה, הוא חייל גולני שלחם בסג'עיה; ובתה, חיילת מודיעין, הייתה חלק מצוות מצומצם שחקר את נושא המנהרות טרום המבצע ובמהלכו. וכששני ילדיה משרתים בחזית המבצע בדרומה של הארץ, עלתה רינה על מטוס בדרך לארצות הברית, להזריק עוד מנת ציונות לחניכי בני עקיבא במחנה קיץ בפנסילבניה: "אני עושה את השליחות הזו כבר 15 שנים, ולמרות שאני ממש אוהבת את העבודה במחנה הקיץ, וזו לגמרי שליחות", אומרת רינה, "השנה היה לי ממש קשה לטוס. הבת שלי הייתה כבר בדרום והבנו שהכול מתלקח, וביום חמישי יונתן התקשר ואמר שהוא אוהב אותי ושקיבלו הוראות שיורדים לעזה והוא אינו יודע מתי יוכל לדבר איתי שוב. בדיוק הייתי במשתלה והכול כל כך פסטורלי מסביבי, שהמילים פשוט לא התקבלו על הדעת. זה עזר לי להגיב באופן מאופק וקיבלתי כוחות לענות לו ברוגע".

אמנם בלב כבד ובכל זאת, משום תחושת האחריות הגדולה לתפקיד, בחרה רינה בכל זאת, כשהארץ במלחמה וילדיה בחזית, לעלות על המטוס שייקח אותה אלפי קילומטרים מכולם. "טסים עם הבנה של האחריות. זה מחנה של בני עקיבא ויש הרבה אנשים שבאים להדריך שנמצאים באותו מצב כמוני, אז אמרתי - מי אני שלא אבוא כשכולם מתמודדים? יש פה תפקיד עם אחריות".

רינה אמנם הייתה הרחק מכאן, אך הלב היה עמוק בתוך קלחת המבצע: "כשהם היו בפנים, במשך יותר משבועיים רצופים לא דיברתי עם הבן שלי וזה מורט עצבים, כל יום יותר מקודמו". רינה שמרה על קשר עם בתה, והתקשרה מידי יום לוודא שהיא יודעת מה קורה עם הבן. כששבה לארץ, נחרדה רינה לשמוע את הסיפורים שהחמיצה בזמן שהייתה בחו"ל. "לא ידעתי שהוא היה בסג'עיה. כשהוציאו את החיילים שם מבית שנשרף הוא היה בכוח החילוץ. הבן שלי היה בתוך הנמ"ר ושמע במכשיר קשר שבית עולה באש ויש חיילים בפנים, והוא אמר בפשטות שהיו לו מטפי כיבוי והוא החליט להיכנס פנימה. הוא ניסה להוציא אותם, עלה לקומה השנייה והעשן היה כל כך סמיך וכבד שבכל פעם הוא היה צריך לצאת ולהיכנס בחזרה.

"מי ידע מה זה סג'עיה בכלל? אני עכשיו עוברת מה שכולם עברו במהלך המבצע. אני חווה את הסיפורים, את הרגשות והלחץ והטראומה, ויש לי צורך עצום לנוח. המוח עייף והלב עייף".

רינה מעידה כי ברגעים שבהם עלתה על המטוס למחנה יהודי-ציוני, מותירה מאחור את ילדיה, היא הרגישה כי הכול מתחבר לידי סיפור אחד גדול של רגש אחריות יהודי: "זה משהו מאוד מרגש וחזק. דיברתי עם עולה מצרפת לפני יומיים שאמרה שממש קשה לגור כאן ואנחנו משלמים מחיר. אני ממש לא רואה את זה כך. כדי להיות לאום זה הגיוני, זה לא מחיר. אני אדם מאמין. שנאת החינם הייתה חזקה בארץ בשנה האחרונה. בלבי אמרתי, תתעוררו משנאת החינם הזו. אני נפגשת עם כל המגזרים במסגרת העבודה ואני מרגישה שליחות לחבר בין כולם, להסביר את כל הצדדים אחד לשני. אנחנו צריכים להתאחד ולקבל אחד את השני ולנסות להבין, כי זה מה שישמור עלינו".

בזמן שילדיה שמרו על הגבול הדרומי, רינה נלחמה בחזית ההסברה בחו"ל, מנסה להסביר לאלו שגרים רחוק מה הישראלים עוברים מקרוב. גם בשיחות אישיות וגם בפרסומים בפייסבוק ודומיו, נדהמה רינה למרבה אכזבתה לראות עד כמה החוויה המעצימה שהישראלים עברו בארץ, לא הותירה את חותמה על יהודי ארצות הברית באופן דומה. "זה לא שינה בהם את מה שזה שינה בנו, וזה היה עצוב. חבר ליברלי אמר לי שהוא חושב שאנחנו לא יכולים להגיב בעוצמה רבה מדי. עניתי לו שזה מגוחך. לך יש את הפריבילגיה לדבר מהבית שלך מרחוק, ואם הילד שלך היה נלחם לא היית מדבר כך. אם זה היה מתרחש בחצר האחורית שלך אתה בעצמך היית אומר שצריך לעשות הכול. אתה יכול לשבת באמריקה ולומר מרחוק מה אני צריכה לעשות כדי להגן על הבית שלי, וזה לא מתקבל על הדעת".

רינה מעמידה את הפערים בתפישה בחיבור הפשוט והפיזי לארץ ישראל: "בכל מקום שתלכי בארץ מחלקים תהילים ואנשים נענים. יש לי מטופלת שאפילו לא אוכלת אוכל כשר והיא אמרה כל יום תהילים בשביל הבן שלי כי ביקשתי ממנה. בארצות הברית יש ניתוק מזה. הם לא חווים ניסים ונפלאות כל יום כמונו, אז הם לא מתחברים לצורך הזה".

עבור רינה, החוויה של הקיץ הייתה הריחוק שרק חיבר אותה יותר לכל מה שקורה. "בניתי קיר", היא אומרת. "הייתי צריכה להיות חזקה כדי לתפקד. אני וחבריי להדרכה חיפשנו כל הזמן פוסטים ומאמרים שמעלים מהארץ, כדי להרגיש את החוויה הישראלית המשותפת. במטוס חזרה ישבה מאחוריי אישה שהציעה לזו שלידה לומר תהילים למען החיילים. היא הסכימה ואני הסתובבתי וביקשתי גם. עוד אחת הגיעה מקצה המטוס וביקשה, כי היא שמעה שמחלקים תהילים. התחלתי לבכות פתאום, כי הבנתי שסוף סוף אני חוזרת הביתה. כל מה שחוויתי, כל מה שסגרתי עם פקק כי ניסיתי לחסום, התפרץ החוצה. בכיתי עם רעד, בכי של שחרור גדול מאוד", היא מסכמת ברגש.

בואי הרוח

מי שעוד חש צורך לספר חוויות מן המבצע אלו רבני הגדודים, שאמונים על צרכי הדת אך גם על הקשר האישי עם החיילים ושמירה על רמת מוטיבציה גבוהה.

הרב חגי סופר (44) מנופי פרת, שירת בגדוד המילואים 360 של חטיבת השריון במשך כתשע שנים כלוחם מן המניין, ואז יצא לקורס קציני רבנות ושב לאותו גדוד, רק הפעם בתפקיד רב הגדוד: "השינוי הוא מורכב", כך סיפר, "מצד אחד יש בזה יתרון גדול, כי אתה מכיר את האנשים והצרכים ומודע לאופי המיוחד של הגדוד, ומצד שני היית חפ"ש (חייל פשוט) ועכשיו אתה קצין מטה, זה שינוי מעמדי ואתה צריך להוכיח את עצמך".

מבצע צוק איתן היה לרבים מרבני הגדודים הפעם הראשונה שהשתתפו במאמץ של לוחמים. חגי מספר על השינוי המנטלי שהגדוד נדרש לו, לעבור משגרת החיים השלווה אל מצב של הגנה על הגבול הסוער: "גויסנו ביום שלישי די בהפתעה, ויצאנו בתוך 24 שעות מהימ"ח לעזה על זחלים, טנקים. זה שינוי מחשבתי שצריך לעשות בבת אחת. לעזוב הכול בלי התרעה וללכת". חגי משמש בימים כתיקונם כמנהל התיכון של החטיבה העליונה בישיבה התיכונית במעלה אדומים: "הייתי בעיצומן של ההכנות לשנה החדשה בבית הספר, ונשלפתי משם להיות 31 יום בשטח, תחת סיכון פצמ"רים, הפעלות נ"ט, מנהרות. זה פרק זמן משמעותי לאנשים שהם כבר לא צעירים, בתנאי שטח בלי מקלחות מסודרות, בלי שירותים, זה לא קל בכלל ובייחוד בחום של קיץ".

מעבר להיבטים הטכניים של תפקיד רב הגדוד, כמו לבנות עירוב ולדאוג שיהיה לכולם יין לקידוש ואוכל לשבת, שם חגי דגש גדול על רוח הלחימה. "הגדוד פוזר על שטח גדול מאוד ולכל מקום אתה צריך להגיע. כל הזמן הסתובבתי, למדתי, חילקתי תפילין, ציציות, סידורים וספרי לימוד. אנשים ישבו בהגנה אז הפעילות רוב הזמן לא אינטנסיבית. הגדוד שלי הוא בעל אופי חילוני. יש קצת בייני"שים אך האוריינטציה היא חילונית. הצעתי, לא הרבה מאוד, ללמוד עם מי שרוצה בספונטניות וליצור מסגרות לימוד יומיות. מי שרצה נכנס ומי שלא - לא. מרבית הגדוד היו אנשים שרוצים, ומאוד. הקידוש בערב שבת היה מאוד מרגש. דיברתי על זה שאנחנו עכשיו בלי המשפחות ויש עוצמה וכוח לחיילים. אתה צריך לשדר בעצמך עוצמה ולא להישבר ולא להיכנס לקטנות. מקבלים הרבה כוח מסיפורים על דמויות מהעבר, סיפורי חסידים, מנהיגות בתנ"ך, מדברים מהלב".

רפאל וייזל מכוכב השחר (גילוי נאות, בעלי שיחיה), רב גדוד הנדסה של חיילים בשירות סדיר, סיים את קורס קציני הרבנות רק בקיץ שעבר. פחות משנה לאחר מכן הוא כבר עלה על מדים ונסע לבסיס האם בבהל"צ, להתארגן עם הגדוד לקראת ההיערכות על הגבול. הידיעה כי בית הוריו נמצא ממש סמוך לגבול, בקיבוץ סעד, נתנה תחושה ממשית מאוד של שמירה על הבית: "ידעתי שאני הולך לפגוש הרבה אנשים, להכיר גדוד שלם בכמה ימים, ולא ברור כמה זמן יהיה לי לטובת העניין לפני הכניסה לעזה. חשוב היה לי ליצור כמה שיותר מפגשים וקשר אישי. יש בזיכרון של החיילים תדמית מאוד טובה לתפקיד רב הגדוד ממבצע עמוד ענן, אז חלק שמחו מאוד במפגשים האישיים וחלק תהו מה זה יעזור להם בכלל", הוא אומר בחיוך.

כמו חגי סופר, מספר רפאל כי הקידוש בשבת היה הזמן למפגש מעצים עם כולם. "בשטחי הכינוס כל אחד עסוק בעבודה שלו, להכין את הכלים, ללמוד את השטח ולא כל הגדוד נפגש, יש בליל מיוחד של מילואימניקים וסדירים, חילונים ודתיים, מסורתיים ואף חיילים שאינם יהודים. הזמן של מפגש משותף היה בקידוש של ליל שבת. המג"ד ביקש ממני לומר דבר תורה, אחר כך היה דבר המג"ד ואז הקידוש. דיברתי איתם על כך שהמלחמה שלנו לא החלה היום ואף לא לפני מאה שנה, אלא זהו מאבק ממושך עוד מימי אבותינו. אנחנו עם שחי כבר אלפי שנים ושואב את הכוח שלו לאורך הדורות, וזה מה שנותן לנו את הכוח לעמוד כאן היום. הם האזינו בקשב רב ומאוד כיבדו, אחר כך ניגשו אחד אחד לומר תודה על הדברים".

נקודה נוספת שמאוד נגעה וחיזקה את הלוחמים הייתה הערבות ההדדית: "בליל שבת שאחרי הכניסה, כשאנחנו יושבים בצד השני של הגדר, דיברתי על בני גד וחצי המנשה שביקשו ממשה רבנו לא להיכנס לארץ ישראל. 'האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?', נזף בהם משה רבנו. הסיפור הזה נגע ללבם ואמרתי להם שאנחנו פה כי ברגע שאחד מעם ישראל בסכנה כולנו מוכנים לעשות את התפקיד הזה ולמסור את הנפש. הדגשתי את הנושא של הרעות, שכולנו נאבקים ביחד".

רגע מרגש במיוחד התרחש שעות ספורות לפני חציית הגדר, טרם הפרסום בתקשורת על הכניסה לעזה: "כשעזבנו את שטחי הכינוס לקראת חציית הגדר, התכנסנו כולנו, חיילי שריון, הנדסה, חי"ר, צנחנים ואנשי רפואה. קיבלנו את ההוראה שעוד כמה שעות אנחנו נכנסים. המג"ד דיבר והבנתי שזו ההזדמנות האחרונה שכולם ביחד כי עוד רגע מתפצלים ונכנסים. זה הזמן לומר את התפילה לפני היציאה לקרב, וגם דברי רוח וחיזוק. בפורום הזה, המכיל כל כך הרבה גוונים של עם ישראל, דיברתי על כך שכשאנחנו יוצאים למלחמה, ה' אתנו. אנחנו באים עם התמצית המוסרית של עם ישראל שקיבלנו בהר סיני, בטוחים בצדקת הדרך שלנו שעם ישראל לא יהיה תחת איום. המעמד שבו עומד איש רוח בפני הלוחמים ומחזק אותם לקוח מתפקידו של כהן משוח מלחמה. אני מתחיל להגיד את התפילה שלפני היציאה לקרב: 'שמע ישראל אתם הקרבים היום למלחמה על אויבכם, אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ועל תערצו מפניהם, כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויבכם להושיע אתכם", ופתאום כולם מתחילים לקום מתוך כבוד למעמד התפילה. זו שעת צהריים באמצע שדות החיטה שנקצרו לא מזמן, וכולם נעמדים וקשובים מאוד ומזדהים עם זה. איחלתי לכולם בהצלחה ובירכתי אותם, ומיד אחר כך התחילה התארגנות של התקפלות, סגירות אחרונות, וכל אחד עלה על הכלי, ואז נשמעה עוצמה אדירה של מאות כלי המלחמה המשוריינים הכבדים שמתחילים לנוע. זה לא רק המון רעש, אלא כוח גדול מאוד והמון אבק, עוצמה של עם ישראל שבאה לידי ביטוי. התפילה ומשם – נכנסים, זה היה הדבר האחרון לפני התנועה פנימה. נוסעים עם השקיעה, מתקרבים לגדר ויש מין מתח באוויר. הלחימה מתחילה ושומעים קולות ירי, ובתור רב צבאי אתה אומר מה אני יכול לעשות כדי לחזק כל אחד ואחד במקום שלו לפני ואחרי? הרוב המוחלט ביקשו: רק תנו לנו להיכנס ולעשות את התפקיד שלנו. המשימה ברורה וכולם יודעים שזה כרוך בסכנה, אך זה מובן מאליו שיעשו אותה".

הרב, אפשר לשאול שאלה?

על מערכות היחסים האמיתיות והעדינות שנוצרו בין רבני הגדודים והחיילים, יכולות להעיד רק החוויות שאיתן הם שבו מהחזית, רגעים קטנים של גילויי נפש ועבודה ברגישות. באחד מימי המבצע, בזמן שהכוחות ערוכים בשטח ומוכנים לכניסה לעזה, פצמ"רים ורקטות שורקים מעל לראש החיילים הסדירים והמילואימניקים הפרושים באזור, השמש קופחת מעל ראשיהם ומסביב חול ושדות ועוד חול, ניגש אחד מחיילי הסדיר אל רב הגדוד שלו, תושב בנימין המעדיף להישאר בעילום שם בשל רגישות הפרטים. בצל המועט שהנגמ"ש מטיל על הארץ, ובידיעה שבעוד שעה קלה נכנסים לעזה, הטיל אותו חייל את הפצצה האישית שלו, סוד ששמור עמו עוד מאז שידע לספר לעצמו את סיפור חייו: "הרב", ביקש החייל, "אפשר לשאול שאלה?". בשיחה שהתקיימה ביניהם, סיפר החייל כי הוא נפגש עם בחורה שעמה הוא רוצה להתחתן. הוא אינו דתי אך הבחורה כן, מאד. "קשה לי לומר את זה, אבל אני לא מעז לגלות לה, שאני... אה... ממזר". בחשש עצום לחשוף את סודו, סיפר החייל לרב הגדוד עד כמה הוא מפחד לספר על כך לבחורה ולהוריה, שבוודאי יבקשו לנתק את הקשר ביניהם.

מתוך השאלות ששאל הרב והתשובות שהשיב החייל, הבין רב הגדוד מהר מאוד כי טעות בידו של החייל העומד מולו והוא איננו ממזר כלל. בתום השיחה שבה שב והסביר לו שהכול בסדר, יצא אותו חייל אל עזה להילחם, עם שמחת התרת הספיקות ועול גדול שירד ממנו.

השיחה המרגשת וגלוית הלב הותירה את חותמה הן על החייל והן על הרב. שעות אחדות לאחר מכן, כשהובילו את החייל פצוע על אלונקה מפגיעת נ"ט אל תוך שטח מדינת ישראל, האדם הראשון שביקש לראות היה רב הגדוד, שיברך אותו ברפואה שלמה.

נדמה כי שאלות שהדהדו בראשם של החיילים כבר זמן מה קיבלו ביטוי דווקא בתקופה זו, כשהתותחים רועמים. רפאל וייזל מספר עד כמה הוא הופתע מההיענות והרצון הגדול לשמוע ולהשמיע, ליצור קשר ולדעת עוד, רצון שהגיע תדיר מצד החיילים. "יושבים בשטחי הכינוס עם חייל והוא מתחיל לשאול אותי כל מיני שאלות על דת, למה שווה לך להיות דתי? מה גורם לך לוותר על מה שמסביב ולהגביל את עצמך, ומה אתה מרוויח מזה?

חיילת אחת ביקשה שאלמד אותה מה אומרים בבוקר כשקמים - לימדתי אותה את ברכות השחר ונתתי לה סידור מתנה. חייל אחר ניגש על הבוקר לשאול אם זה נכון שאסור לכרות עצי פרי - "כי האדם עץ השדה", ומה עושים אם במהלך לחימה הם צריכים לכרות עץ? הייתה גם חיילת שחלמה חלום רע ושאלה אם אני יודע לפתור חלומות", רפאל מספר בחיוך.

ברגעים המתוחים בין יציאה מעזה לריענון - לכניסה חזרה, התמודדו חיילים עם שאלות שחשפו טפח מהסערה

תחוללה בליבם. "חייל שיצא להתרעננות של כמה שעות סיפר לי שיש לו קעקועים, ושאל בחשש האם זה נכון שלפני הקבורה מקלפים אותם מהנפטר".

מתרגמים את הרוח

מראות סוריאליסטיים של חיילים המתיישבים ליד רב הגדוד בשבת אחר הצהריים או בסתם יום של חול ומבקשים שיספר להם סיפורי תנ"ך וחסידות, היו נפוצים מאוד. במקרים אלו, התגלה עד כמה הרצון לדעת עצום: "עוד ועוד חיילים הצטרפו למעגל הלימוד הזה, סיפרתי על גיבורי התנ"ך של עם ישראל שנותנים לנו כוח בדרך שלנו גם היום, דיברנו על שמשון הגיבור, הראשון שנכנס לעזה... אחרי כל הסיפור שאל אחד מהחיילים ברצינות: 'אבל רגע, לא הבנתי מי זה יובב?!'. לקח לי שנייה לקשר לשמשון ויובב גיבורי הסדרה פינוקיו...".

חגי סופר מוסיף: "בסיום המלחמה, כשהשתחררנו, עשינו ערב גדוד בבריכה בקיבוץ גבולות. המח"ט והמג"ד דברו, וגם אני דיברתי לקראת ט"ו באב. דיברתי על כך שהשנה לא צמנו בתשעה באב, המסמל פירוד בעם ישראל, חטא המרגלים וחורבן בית המקדש, בגלל המלחמה, וט"ו באב הוא בדיוק להיפך - הותרו שבטים לבוא זה בזה. היה תיקון לתשעה באב על ידי המלחמה, אנשים הרגישו קרבה גדולה מאוד אחד לשני, באו בנתינה שאי אפשר לתאר. הרבה מאוד חיילים ניגשו אחר כך להגיד שהיה מרגש ויפה, ובירכנו ברכת הגומל ביחד כולנו. המעמד היה מרגש מאוד".

המפגש עם דמות רבנית העניקה לחיילים קרבה ונגישות לצרכי הדת, דבר שייתכן ולא היה קורה בדרך אחרת. "אחד מהקצינים הבכירים בגדוד, חילוני למהדרין", מספר סופר, "ניגש אליי יום אחד וסיפר שהוא מתנדב כבר שנתיים עם ילדה חולת סרטן והודיעו לו כעת שמצבה קשה. הוא ביקש שנתפלל איתו לרפואתה, והגדוד כולו התגייס להגיד תהילים". סופר מספר עוד כי ניגש אליו אחד המפקדים הבכירים וביקש שהוא, חגי, יערוך עבורו את החופה והקידושין בחתונתו, העתידה להתקיים בקרוב.

הרב רמי גליקשטיין מעופרה מרצה כאזרח במדור תודעה יהודית של הרבנות הצבאית. בשיעור שבת שהתקיים בעפרה במהלך המבצע הוא סיפר על השינוי האדיר שחל ברבנות הצבאית ב-15 השנים האחרונות: "עיסוק של רב צבאי נוגע בכל המכלול. זו כבר לא רבנות שדואגת רק לטכני שעוסק בכשרות, באספקת יין וחלילה טיפול בחללים. בשנים האחרונות העיסוק בבניין הרוח הפך למאוד מרכזי, כמובן לא על חשבון הדברים האחרים שהם חשובים מאוד". באלפי השיחות שהעבירו הוא ואנשי מדור תודעה יהודית, בזמן שעברו ממקום למקום ומיחידה ליחידה, מעביר גליקשטיין את הנקודה המרכזית השוזרת את השיחות כולן: "הנקודה המרכזית בשיחות הייתה נקודת ה'יחד' האדירה שנותנת כוח. אנחנו לא באים מעמדת משכנעים אלא מסדרים ומתרגמים את הרוח הגדולה, נותנים לה מילים. הרצון שלנו הוא לתת פסקול לעשייה שהיא מאוד מחוברת ושהחיילים לא תמיד יודעים למלל אותה. זהות ושייכות אלו לא מילים שביום יום מרבים לעסוק בהן, ופה זו הזדמנות גדולה מאוד לגעת ולהתחבר. הרגשנו רצון גדול לשמוע את המילים, והייתה להם תודה גדולה על שאני מנסח את הדברים שהם מרגישים ממילא. יש לתת מקום גדול של כבוד והוקרה והערכה לרבנים הצבאיים שעשו עבודה יפה מאוד ביחידות", הוא מוסיף.

גם בחמאס מתעדים

ביום שבו נולדה בתו של נבו כץ מעפרה, התקשרו להודיע לו שצו השמונה בדרך. שלושה ימים אחרי הלידה, נבו כבר היה בדרך לשטחי ההיערכות שעל גבול עזה.

מעטים היו אנשי המילואים שנכנסו אל תוך עזה. הגדוד של נבו היה ביניהם. עוד בדרך לגבול, נזכר נבו שלא לקח את המצלמה אתו, אותה מצלמה שהייתה צמודה אליו בשירות הסדיר בלבנון שאותו תיעד והנציח בסרט "אבא אמר לי צלם". טלפון אחד לכתב ניר דבורי מערוץ 2, סידר שציוד צילום מקצועי יגיע במונית ישירות אליו לגבול הרצועה.

התיעוד של נבו הפך שוב לסרט שמביא את עבודתם של החיילים באופן נקי, מחבר את אלו שבעורף להתמודדויות, לרגעי ההתרגשות, לחולשות ובעיקר לנקודות החוזק.

לאורך "יומן מלחמה" נראים חבריו של נבו נלחמים בזמן אמת, שוכבים על דיונות של חול ויורים, מספרים על המוסר הגבוה של לוחמי צה"ל, שינצרו את האש גם מול אלו המפרים את תנאי הפסקת האש. על ציר הזמן, הסרט מראה את השעות שלפני הכניסה לעזה, החיילים הרוכנים אל הטלפון לומר ברמקול תודה מכולם לזו שתרמה ארגזים עמוסי שמפו ומגבונים, השיחה אל שרה נתניהו שמברכת אותם ומודה להם, הלחימה האינטנסיבית וגם את החייל שקיבל הודעה בקשר שנולד לו בן בזמן שהוא נלחם בעזה 200 מטרים ממחבלים.

מטרתו של נבו בתיעוד המלחמה הייתה להעביר את התחושות ואת האירועים כמעט בלי התערבות.

כששב הביתה הקים נבו את עמותת "אזרחים במיל'" שמטרתה יצירת מעגל של מילואימניקים שתורמים 'על אזרחי'. העמותה הוקמה בעקבות החיבוק שקיבלו הן ברוח והן בחומר מאזרחי ישראל, ומהרצון להשיב להם בחזרה במשימות חברתיות וחינוכיות.

כל מי שחזר מהלחימה, חווה את הצורך לדבר, למלל את החוויות ולהעביר הלאה את העוצמה שהתגלתה שם.

"המדהים הוא שהם מאוד התחברו למצלמה", אומר נבו על חבריו לגדוד. "לפעמים הם סתם ניגשו וביקשו שאדליק את המצלמה כי הם רוצים לומר משהו, דברים שלא היו אומרים לי בלעדיה. המצלמה הייתה מעין פסיכולוג", הוא אומר וצוחק. מעבר לכך שהוקל להם לדבר אל המצלמה, גם בדיעבד שמחו מאוד חבריו על התיעוד, מתנה שלא היו זוכים לה לולא היוזמה של נבו: "הם שמחו על הסרט שעזר להם להעביר את מה שעבר עליהם. באופן אישי הצילום עזר לי מאוד לעבור את התקופה הזו. זה העסיק אותי ונתן לי נקודת מבט מחוץ לתפקיד הלוחם, כצופה מן הצד".

הסרט עצמו עורר גלים חיוביים מאוד, הזדהות גדולה עם הלוחמים וגאוות יחידה. על תרבות הריאליטי ששוטפת את הארץ אומר נבו כי הוא השתמש בכלים 'שלהם' כדי להראות סולידריות, את מוסריות החיילים ואת צדקת המלחמה: "הסרט נכנס לכולם ללב. זה פתח לי פתח לדברים שלא חשבתי עליהם. כולם מתעדים, גם חמאס וגם דאעש. למה שגם אנחנו לא?", הוא שואל שאלה רטורית.

בסופו של מסע התיעוד, המצלמה מתעדת כל פסיעה שעושה נבו, מיוזע ומתנשף, עם 40 קילוגרמים של ציוד על הגב. עקבות נעלי הצבא מוטבעות בחול הזהוב והרך, הזיעה ניגרת ומותירה את חותמה על החול. "תהיי מוכנה לזה שנחזור", הוא אומר לאשתו, היולדת הטרייה, כשהם כבר בתוך שטחי מדינת ישראל, והצופים מרגישים היטב את הקושי, נמתח בין המילים.