שנת השמיטה עומדת בפתח ושוב אנחנו עסוקים בעיקר במציאת פתרונות. לעיתים אנחנו שוכחים שהשמיטה היא מצווה ולא בעיה. הגדילו לעשות חלק מנותני הכשרויות שמציינים בתוויות שלהם "ללא חשש שמיטה", כפי שרגילים לכתוב לגבי שעטנז, טבל או סתם חרקים בירקות. אינני מתכוון להעמיק כאן בפרטי ההלכות, אבל חשוב לזכור שהתורה מתייחסת ליבול השמיטה בצורה שונה בתכלית. בשנה זאת לאיש אין בעלות על הקרקע ואסור לעבדה, אבל לגבי הפירות נאמר: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה", ולא סתם אלא "לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ"; כלומר פירות השנה השביעית נועדו לאכילה. הרמב"ן אפילו מרחיק לכת ואומר שזוהי מצוות עשה לאכול את פירות השמיטה.
חז"ל לימדו אותנו שבשנת השמיטה צריך להתייחס לפירות הארץ בקדושה יתירה, אסור לנהוג בהם כבעלים ולסחור בהם, אין למנוע מאחרים ליהנות מהם או להשתמש בהם באופן שגורם לזילותם, כגון לרפואה או לשימושים אחרים שאינם אכילה בדרך הרגילה.
מכאן ועד להתייחסות אל פירות השביעית כ"חשש" וכ"בעיה" - הדרך ארוכה. מי שנמנע מלאכול פירות שמיטה איננו מחמיר או מהדר. זה לא הידור אלא בריחה מהתמודדות עם קדושת הארץ ופירותיה, ואת זה התורה מעולם לא דרשה. מילא אם היה רק מדובר על הימנעות מאכילת פירות הארץ הטובה, אבל הפתרונות שנותנים ה"מחמירים" חמורים בהרבה: ייבוא פירות מחו"ל, או חמור מכך - הקפדה לקנות סחורה מנוכרים כאן בארץ. הרי אם היינו בוחנים את החקלאות רק מההיבט הכלכלי שלה, היו אומרים לנו כלכלנים רבים שלא כדאי לגדל פירות בארץ ומשתלם יותר לייבא פירות מחו"ל ולייצא הייטק. אבל חקלאות זה לא רק אוכל, זה הקשר שלנו לאדמה. זה היכולת להפריח את הארץ ולאכול מיגיע כפינו, ואת זה לא ניתן להחליף בעד שום הון.
לצערנו, בשנים האחרונות גם ככה ניתנו לא מעט רשיונות לייבוא מתחרה של פירות, ובשנה האחרונה הוצפו הרשתות בתפוחים מייבוא (אגב, בניגוד לחשבונות של הכלכלנים, מחיר הפרי רק עלה). פריצת הסכר כתוצאה מדרישת ה"מחמירים" בשמיטה תאיץ בהכרח את התהליך ותפגע בחקלאים המקומיים. הפתרון השני חמור בהרבה: האם באמת נראה למישהו שלכך התורה התכוונה - שנעודד רכישת קרקעות בארץ על ידי נוכרים בשנת השמיטה? האם צריך להסביר למישהו שזו ממש מצווה הבאה בעבירה? כמובן שאף אחד לא מתכוון למוטט את החקלאות העברית, אך הבריחה מהתמודדות עם הקדושה שבפירות הארץ גורמת לכך שלא תמיד שמים לב לתוצאה הקשה.
וכאן ראוי להעיר על מנהגים מרחיקי לכת בענייני "פח השמיטה" – אליו אוספים שאריות של פירות שביעית. אכן אסור לגרום ל"הפסד פירות שביעית", כלומר אסור להשמידם סתם, ולכן אסור לזרוק שאריות פרי לפח הרגיל אלא לפח מיוחד לכך. אגב, כיום השמיטה היא רק מדרבנן, אך בכל השנה אסור לזרוק אוכל לפח בגלל איסור "בל תשחית" שהוא מדאורייתא. כמובן שהדבר מצריך בירור הלכתי ולימוד כיצד בדיוק לנהוג, אבל כבר סיפרה לי אמא אחת שמרוב חרדה בשמיטה הקודמת היא היתה אוספת אל פח השמיטה את מה שהבן שלה פלט. חשוב להבין שחומרות יתירות בענייני פח השמיטה, שהוא עניין די פשוט, מביאות בסופו של דבר להתרחקות מיותרת מיבול השמיטה ומחוויית קדושת הפרי והארץ, שהיא כל כך עמוקה וחשובה.
אבל אני לא חקלאי
מפאת קוצר היריעה לא אתייחס כאן לפרטי ההלכות כגון "איסור ספיחים" בירקות. כבר לימד הילל בפרקי אבות "אֵיןבּור יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַםהָאָרֶץ חָסִיד", ובודאי שיש צורך ללמוד לפחות באופן בסיסי את הלכות השמיטה כדי להבין את מה שעושים, ולחוות לעומק את חווית קדושת האדמה.
ברצוני רק להתמודד עם עוד שאלה שנשאלת לא אחת, האם שמיטה היא לא עניין לאחוז קטן מאוד מהאוכלוסייה בעידן המודרני, שעדיין עוסקים בחקלאות.
שתי תשובות בדבר:
הראשונה, אכן מי שרוצה לחוות את חוויית הקדושה של הארץ ראוי מאוד שיגדל עצי פרי וירקות. זה לא רק שמיטה אלא מצוות רבות כמו הפרשת תרומות ומעשרות, איסורי כלאיים, ערלה ועוד. דווקא בעידן המודרני שבו יש לאדם יותר פנאי והוא אינו חייב תמיד לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה, ישנה אפשרות ליצור וליהנות מיגיע כפיים בשביל הנשמה, וראוי למצוא את הדרכים לממש את זה. אם אכן אנחנו מאמינים שיום יבוא ונזכה להביא ביכורים או מעשר שני אל המקדש בירושלים, האם זה הגיוני שרק אחוז אחד מהאוכלוסיה יהיו שותפים לחוויה?
השניה, דווקא בעולם שלנו שבו האספקה החקלאית מגיעה בשפע אל החנויות, בלי שאנחנו רואים את הקשר של התוצרת אל הטבע, וילדים יכולים לחשוב בטעות שעגבניוות גדלות בסופר; דווקא בעולם כזה, שנת השמיטה היא הזדמנות מעולה לשאול קצת שאלות לפני שנוגעים בפירות: להתעניין היכן גדלו ומי גידל אותם, מתי נזרעו ומתי נקטפו. הקנייה במקומות המקפידים מחד לשמור על הלכות השמיטה ומאידך לעודד את החקלאות העברית בארץ - בוודאי תהפוך את הציבור הרחב לשותף אמיתי לחקלאים. אני בטוח שכך נתפלל קצת יותר בכוונה "ותן ברכה על פני האדמה".
אז מה עושים?
קודם כל, לא מתייחסים למצוות השמיטה כאל עול, אלא כמצווה חינוכית וערכית שגורמת לנו להתעניין במשמעות קדושתה של הארץ ובפירות ובירקות שאנחנו אוכלים.
אם בוחרים בחירה ערכית לא לקנות תוצרת מיובאת מחו"ל, או תוצרת שהמשווקים מתהדרים בכך שהיא גדלה אצל נוכרים (מעניין אם מישהו חשב לציין "ללא חשש יהודים"), ומבינים שהיתר המכירה אינו פתרון אידיאלי, אזי עומדות בפנינו כמה אפשרויות: לרכוש תוצרת של חקלאים המשתמשים בכל הפתרונות המהודרים בשמיטה (איסום שישית, מצעים מנותקים וכדומה), ויחד עם זה לא לפחד מפירות מאוצר בית דין ומירקות שגדלו בשביעית באופן המותר (זריעת שישית וכדומה) ועדיין קדושים בקדושת שביעית. בפתרונות אלה אנו שמחים ביכולת שלנו לחזק את החקלאות העברית, ומתענגים על קדושת הארץ ופירותיה.
כיום הפתרונות זמינים - על ידי ארגונים כדוגמת "אוצר הארץ", וניתן להשיג תוצרת חקלאית שעונה לכל הקריטריונים ולהדר באמת במצוות השמיטה.
ועוד הערה בנוגע להיתר המכירה: אין ספק שלהיתר המכירה יש ביסוס הלכתי מחד, אך מאידך חשוב לזכור שגדולי הדורות שהתירו אותו עשו זאת כפתרון של שעת הדחק. לכן, למרות שאין ספק שאין בעיה הלכתית לצרוך פירות אלו, כדאי מאוד להימנע מקניית תוצרת זו; וזאת לא חלילה מכיוון שלא ניתן לסמוך על ההיתר, אלא כדי להפעיל לחץ צרכני על יותר ויותר מגדלים שיצטרפו לציבור החקלאים השומרים שמיטה למהדרין.
*חזקי בצלאל הוא חקלאי ומורה דרך